שבוע ימים מאז החטיפה של שלושת הנערים ועדיין אין קצה חוט ממש שיוביל את כוחות הביטחון לקראת שחרורם. הספקולציות עפות באוויר, הפרשנויות חלוקות, אחדות השורה בקרב אזרחי ישראל עדיין חזקה, ובכל זאת הבנים לא שבבו לביתם בריאים ושלמים. התקוות נעות בין אופטימיות זעירה לבין פסימיות ההולכת ומעצמה ככל שחולף הזמן. למותר לציין מה משפחות החטופים מרגישות. עדיין ישראל בעיצומה של פעולה מתגלגלת ומסקנות יותר חכמות תוסקנה בסיום במבצע (הכל מקווים שתסתיים בטוב), אלא שראוי להסיק כמה מסקנות ביניים, חלקיות אמנם, אך חיוניות, וכן תובנות מושכלות ברמה האסטרטגית.
הטלת האשם השב"כ על כך שהחטיפה עברה מתחת לרדאר שלו אינה מוצדקת. נכון שהשב"כ אחראי על סיכול פעולות טרור וחטיפות אלא שהמציאות למדה אותנו שאין החיים מאה אחוזי הצלחה. מספיק אירוע אחד בודד כמו החטיפה הנוכחית כדי להוריד את הסטטיסטיקה המפוארת של סיכולים או מניעת חטיפות לאפס. אין ארגון מודיעיני בעולם שמסוגל לייצר מאה אחוזי הצלחה. אפילו במדינות הטוטליטריות הנוראיות ביותר שבהן הכיסוי המודיעיני הוא בפריסה עצומה, לא ניתן לסכל כל פעולת חתרנות או חטיפה או טרור. מכאן, הלקח הראשן והחשוב: מי שמצפה שהשב"כ ימנע כל פעולה טרוריסטית, וודאי כשהתשתית החתרנית והטרוריסטית היא כה נוחה למפגעים, חולם באספמיה. במקרה הנוכחי, כאשר האוכלוסייה היהודית החיה בסביבה כה עוינת מתעלמת מהמגבלות המתבקשות, וודאי שהיתכנות למקרה זה או אחר של חטיפה או פיגוע טרור שלא תסוכל, גבוהה מאוד.
ואם כבר הזכרנו את נוהלי ההתנהגות הרצויים באזורי יהודה ושומרון, אסור להתעלם מן הלקח המאוד ברור: אם כל הצער שבדבר, הישראלים באזורים הללו אינם יכולים להתנהל בכל עיר או ישוב אחר בישראל. מידה הזהירות הנדרשת ביהודה ושומרון חייבת להיות הרבה יותר גדולה מזו שבערי ישראל האחרות. והיא הנותנת: מזה שנים רבות מספר הטרמפיסטים ירד דרמטית גם בת"א, גם בחיפה וגם בגליל ובנגב. על חיילים נאסרו הטרמפים בפקודה. אם כך, המסקנה היא שמי שעולה על טרמפ מזדמן ביהודה ושומרון מסכן את חייו עשרות מונים יותר מאשר בכל אזור אחר בישראל.
המהלכים פוליטיים וההסדר בין הרשות הפלשתטינית לבין חמאס העלו את חמתם של ראש הממשלה וחלק גדול משריו, כמובן של ח"כים מן הימין. כפי ששר האוצר טען בראיון בטלוויזיה, אחת המטרות היא למוטט את ההסדר שהושג בין שני הפלגים הפלשתינים. יש הטוענים שאבו מאזן מאוד מעוניין להכות בחמאס קשות. נניח לצורך התרגל האינטלקטואלי שאכן זו המציאות. ההסכם יחוסל, אבו-מאזן יתפכח מן האשליה שניתן לשתף פעולה עם חמאס, ואז מה? האם מבחינתה של ישראל תם כאב הראש של הסכסוך? האם אבו-מאזן יתמסר לדרישות ישראל או להפך? וודאי שלא. לא ח"מ קבע שאבו-מאזן הוא טרוריסט אשר בחר בדרך הלא אלימה כדי להשיג את אותן המטרות שגם חמאס מייחל להן, אלא שרים וח"כים דוגמת שר החוץ, שר הכלכלה,
מירי רגב,
יריב לוין,
משה פייגלין,
איילת שקד, וכד'. המסקנה היא שגם אם ימוטטו את ההסכם בין אבו-מאזן לחמאס, עדיין נישאר באותו המקום בו התחלנו. אז מה הועילו חכמים התקנתם אם שום דבר לא ישתנה? המציאות חזקה מכל אמירה, וודאי ביו"ש. רק בזכות הימצאות ישראל באזור, הרשות הפלשתינית חיה ובועטת. בשטח החמאס והארגונים הרדיקלים והפונדמנטליסטיים הם השולטים בפועל.
המסקנה הגיונית ביותר היא שאין סיכוי ממשי לשינוי. השרים והח"כים שהוזכרו לעיל ועוד רבים אחרים טוענים שהם יודעים מה לעשות. הם מוזמנים לעשות זאת ובלבד שיהיה יותר טוב. להאשים אחרים מן הצד השני של המתרס הפוליטי זו מלאכה קלה, אפילו בזויה. תעשו ועל תדברו בלבד. מספיק עם ההתלהמות בתקשורת. דרשו מראש הממשלה ושר הביטחון להורות על ביצוע המהלכים שאתם מעוניינים בהם, החל מחיסול ועד הגישור, וכלה בסיפוח כל יהודה ושומרון. תעשו!. האם זה יועיל להחזרת החטופים הביתה? תענו בעצמכם לשאלה ותסיקו את המסקנות.
יש לקוות שבמהרה החטופים יחזרו הביתה בשלום ואף לא חייל או אזרח ישראלי ייפגעו. אני בטוח שלפחות משאלה זו מוסכמת על כלל האזרחים.
