אחינועם ניני לא רוצה להיות רק זמרת. היא גם רוצה להיות "דוברת חשובה" של השמאל הישראלי שהוא בעיניה "המחנה הפוליטי" שלה. ובתור שמאל היא כנראה מאמינה שלה מותר הכול, מבלי שתיאלץ לשלם את מחיר ההתנפלות הירודה והמקוממת על עמדותיו הפוליטיות של המלחין והזמר אריאל זילבר שלדעתה יש לו "דעות גזעניות". נכון שהיא זמרת ויש האומרים שהיא מוכשרת ובתור שכזו היא בהחלט יכולה להביע את דעתה על הרמה של יצירתו המוסיקלית של זילבר. זה לגיטימי. אבל העובדה שהיא יודעת לשיר אינה מעניקה לה סמכות "מקצועית" כלשהי לשפוט את דעותיו. למרות כול אלה ניני רואה את עצמה כהוגת דעות המובילה את דרכו של השמאל. ובתור שכזו לה הכול מותר, כולל ניצול ההזדמנות לארגן לעצמה קצת פרסומת שתסייע לה בשיווק אלבום שירים חדש שלא נקלט היטב בשוק הבידור בישראל.
הסיפור הזה בא אל העולם כאשר לפני כחצי שנה הודיעה ניני לעולם הבידור הישראלי המשתאה שהיא מסרבת לקבל פרס של אקו"ם לצדו של אריאל זילבר שוועדה מכובדת החליטה להעניק לו פרס על מפעל חיים. האמת היא כי זכותה של ניני לסרב לקבל פרס כלשהו אבל אין זה סביר שהיא תנסה למנוע קבלת פרס ממישהו אחר. אבל זה בדיוק מה שהיא עשתה, כי לה מותר הכול כי היא מהשמאל. "תומכת בשלום, אוהבת את המדינה ומאמינה בשתי מדינות לשני עמים". ובאמת: ועדת הפרס נבהלה מן האיום האלים הזה, ביטלה את הכותרת "מפעל חיים" והפכה אותה לפרס על תרומה מוסיקלית.
כנראה שבעקבות הסערה זוטא שפרצה בביצה האמנותית השמאלית הבינה ניני כי הביקורת שלה הייתה יכולה להיות לגיטימית אם הייתה עוסקת במנגינות בלבד ולא בדעות, אבל כנראה שבכל זאת חששה, והחליטה להבהיר את דבריה ומעשיה ובראיון לתקשורת סיפרה כי המניעים שלה להשמיע עמדה פוליטית במקום מוסיקלית נבעו מכך שהיא "רוצה להציל את הילד שלי, שלא ימות במלחמה".
בעקבות הדברים המוזרים האלה של ניני החל להתפתח גל של ביקורת ציבורית רחבה שחלקו בא לידי ביטוי ב"חרם צרכנים". אנשים רבים נמנעו מרכישת האלבום החדש שיצא לעולם ממש בימים אלה ואף ביטלו הזמנות למופעיה של הזמרת השמאלית. ניני כנראה הבינה שהיא עלולה להיפגע בכיסה והחליטה להסביר לציבור את פשר התנהגותה. אבל ההסברים רק ליבו את אש הזעם נגדה והנזק לכיסה הלך והעמיק.
"אני לא נגדו" הבהירה ניני "אני נגד הדברים שהוא אמר. אני בעד חופש ביטוי, אבל כשאתה לוקח בן אדם ונותן לו פרס על מפעל חיים זה לא רק על האמנות שלו - אתה הופך אותו לגיבור תרבות. לא סתמתי לו את הפה ולא החרמתי אותו, לא השמצתי אותו. קיוויתי שהוא אולי ינצל את הבמה כדי להתנצל בפני האנשים הרבים שהוא פגע בהם, כולל חיילי צה"ל, משפחת רבין, הומואים ולסביות".
זכותה היסודית של ניני לא להיות שותפה בהליך שקבע כי מגיע לזילבר פרס על מפעל חיים מוסיקלי. היא בהחלט יכלה להודיע כי אינה רוצה לקבל פרס מידי ועדה שבחרה בזילבר כראוי לפרס, אבל בהחלט אין זו זכותה למנוע פרס שהוענק ליוצר מוכשר כמו זילבר שרבות מנעימותיו הפכו לזמרת הארץ היפה.
ניני מתגאה בכך שזכתה לקבל תואר אבירות מאיטליה. "אני שמחה להיות אבירת המדינה הזו" היא מבהירה . "הרבה ישראלים היו גאים מאוד אם היו יודעים כמה אני אהובה מחוץ לישראל. אף אחד שם לא חושב שאני מעצבנת".
ניני צודקת. הברנז'ה יודעת כי כבר שנים שהמוזיקה שלה איננה נמצאת ברשימת ההשמעה ברדיו ובין הלהיטים האהובים על הציבור הישראלי הרחב. את המצב העגום הזה היא מתרצת כך: "אני לא יודעת אם זה בגלל המוזיקה שלי או הדעות שלי, אבל זה לא משנה לי כי אני לא אתרפס בפני אף אחד".
אולי באמת לאחינועם ניני אין זה משנה אם קהל הבית אינו אוהב אותה ומצב זה כנראה לא ישתנה גם אם תתרפס כיוון שמעשיה מדברים בעד עצמם. כך או כך ראוי להזכיר לכל אוהבי המוזיקה עוד מעשים לא ראויים של הזמרת: בספטמבר 2012, לקראת מושב האו"ם שבו הכריזו הפלשתינים על הקמת מדינה, יצאה ניני כנגד ממשלת נתניהו ואמרה כי היא אינה מייצגת אותה וכי היא מובילה לקטסטרופה. באחת מהופעותיה אמרה לקהל: "הילדים שלי לא ייסעו לחברון אלא לאום אל פאחם". ביום ירושלים 2013 הופיעה בטקס מטעם עיריית ירושלים ושרה את השיר ירושלים של זהב, תוך שהיא משמיטה את הבית העוסק בשיבת היהודים לעיר לאחר מלחמת ששת הימים.
אמירות ומעשים פרי הגותה של ניני יכולים לבוא רק מפיו של מי שאינו יודע מהו
חופש הביטוי. ואולי, עד שניני תבין שחופש הביטוי איננו חופש השיסוי, אולי באמת עדיף שתנסה למכור את מרכולתה במדינות הים, כמו איטליה למשל, שם בלאו הכי לא אוהבים את ישראל.
