אמת, מדרגות וחינוך

חותמו של הקב"ה אמת


האמת היא ממידותיו של הקדוש ברוך הוא. ירמיהו אומר (י', י'): "וה' אלוהים אמת", ובתהילים (קמ"ו, ו') כתוב: "השומר אמת לעולם". הגמרא (יומא ס"ט, ב') מגלה לנו ש"חותמו של הקדוש ברוך הוא אמת".

אנחנו מצווים ללכת בדרכיו של הקדוש ברוך הוא, שכך אומרת הגמרא במסכת סוטה (י"ד, א'): "מאי דכתיב (דברים י"ג, ה'): 'אחרי ה' אלוהיכם תלכו'? וכי אפשר לו לאדם להלך אחר השכינה?! והלא כבר נאמר (דברים ד', כ"ד): 'ה' אלוהיך אש אוכלה הוא'! אלא להלך אחר מידותיו של הקדוש ברוך הוא". אם-כן, איך אפשר להידבק בקדוש ברוך הוא? - להידבק במידותיו. למשל, להיות אנשי אמת, כלומר: אדם השומר על הבטחתו.


מדרגות באמת


יש דרגות שונות באמירת אמת, ובהן גם מדרגות עליונות, מעל התנהגותו של אדם רגיל. למשל, מה שנקרא "דובר אמת בלבבו" (מכות כ"ד, א'), כמו שמסופר על רב ספרא, שהיה לו חפץ למכור. בא אדם אחד ואמר: באתי לקנות את החפץ, אשלם לך שלושה שקלים תמורתו, אבל רב ספרא היה באמצע קריאת שמע, לכן הוא לא יכול היה לענות. הוא סימן לקונה שהוא לא יכול לענות, כדי שימתין לו עד שיגמור להתפלל.

הקונה הבין, בטעות, שרב ספרא מסרב למכור לו את החפץ, כי המחיר אינו גבוה מספיק. לכן הוא אמר לרב ספרא: בסדר, אשלם לך ארבעה שקלים. רב ספרא שוב סימן לו, ושוב חשב הקונה שזה לא מספיק, והוא אמר לרב ספרא: בסדר, אשלם לך חמישה שקלים. שוב סימן לו רב ספרא, ושוב הוא חשב שזה לא מספיק והעלה את המחיר.

לבסוף התברר שרב ספרא בסך-הכל ביקש לסיים את תפילתו, ולכן כשסיים, הוא פנה לקונה ואמר לו: אני החלטתי למכור לך בשלושה שקלים, כמו שהצעת לי בהתחלה. אם אתה נותן לי חמישה, זה אומנם עסק טוב, כי אינך יודע מה החלטתי בתוך עצמי, אבל אני הבטחתי לעצמי. אני רוצה להיות מסוגל לסמוך על עצמי ולא להיות תלוי בדעת אחרים. אם קבעתי ביני לבין עצמי, שאני מוכר את זה בשלושה שקלים, זאת אומרת שדי לי בשלושה שקלים. אם אקח ממך חמישה שקלים, יש בזה צד של חוסר אמינות. כמובן הדבר הזה אינו דין, אלא הוא כבר מידת חסידות של האדם בינו לבין עצמו (עיין מסילת ישרים, פרק י"א).

אם כן, כמו שה' הוא אמת, שכל דבריו אמת והוא מקיים את דבריו והבטחותיו, כך אנחנו צריכים ללכת בדרכיו. ככל שאדם הוא איש אמת יותר, ככל שה"הן" שלו הוא הן וה"לא" שלו הוא לא, כך הוא מתדמה יותר לקדוש ברוך הוא. אם הוא דובר אמת בלבבו, הוא דבק בקדוש ברוך הוא עוד יותר.

כך גם להפך: אנשים שאינם דוברי אמת, הם רחוקים מהקדוש ברוך הוא. הרי כשאנחנו מדברים על דבקות בה', ברור שהיא אינה כמו דבקות פיזית. כשאדם רוצה לעשות "דבקות" בין שני ניירות, הוא מורח דבק ויוצר קירבה גאוגרפית ביניהם. בוודאי לגבי הקדוש ברוך הוא זה לא עניין גאוגרפי. אלא ככל שאדם מתדמה יותר לקדוש ברוך הוא מבחינת התכונות שלו, כך הוא דבק יותר בקדוש ברוך הוא. ככל שהוא איש שקר יותר, כך הוא בזוי יותר, רחוק יותר.


התרחקות משקר


חז"ל אמרו (פסחים קי"ג, א'): "הפוך בנבילתא ולא תיפוך במילי", כלומר, הפוך נבלות, שזה מקצוע בזוי, אבל אל תהפוך את דבריך. בגמרא (סוטה מ"ב, א') כתוב, שארבע כיתות אינן מקבלות את פני השכינה ואחת מהן היא כת השקרנים. לכת השקרנים לא משתייך אדם ששיקר פעם אחת, אלא מי שהוא שקרן מקצועי. הקדוש ברוך הוא שונא את כת השקרנים. בכלל לא נעים להיות בקטגוריה כזאת של אנשים שה' שונא, כלומר, שה' מרוחק מהם ואיננו מחובר וכו'.

מספרת הגמרא (יבמות ס"ג, א'), שלרב, שהיה הרב הראשי של כל בבל, הייתה מתיחות עם אשתו. בכל פעם כשהוא היה מבקש מאשתו שתבשל לו מאכל מסוים, היא הייתה מבשלת לו מאכל אחר. למשל, כשהוא היה מבקש ממנה עדשים, היא הייתה נותנת לו חומוס. כשהוא היה מבקש ממנה חומוס, היא הייתה נותנת לו עדשים.

כשגדל חייא בנו, שהיה זה שהעביר את ההודעות למטבח, הוא תפס את הפטנט, וכל פעם הוא היה אומר את ההפך. למשל, כשאביו ביקש עדשים, אמר לאימו שאביו רוצה חומוס והיא הייתה מכינה עדשים. כשחזר הדבר על עצמו פעמים אחדות, התפלא רב ואמר לבנו: נדמה לי שאימא שלך השתפרה בזמן האחרון. אמר לו הילד: לא, אני הוא זה שמהפך. אמר לו הרב: זה מה שאנשים רגילים לומר: "היוצא ממך מלמדך בינה". הייתי צריך לחשוב על הרעיון ולעשות אותו בעצמי. מכל מקום, אתה אל תעשה את זה, כמו שכתוב (ירמיהו ט', ד'): "לימדו לשונם דבר שקר".

אולי הוא אמר לבן שלו: באמת אני מודה לך על המאמץ ועל תשומת הלב, אבל מהדרך שהוא עשה זאת הוא לא התלהב בכלל. אומנם נעים מאוד לקבל עדשים כשרוצים עדשים, ולקבל חומוס כשרוצים חומוס, ולא נעים לקבל להפך, אבל עוד פחות נעים להיות במצב של "לימדו לשונם דבר שקר".

זו גם הדרכה חינוכית לגבי ילדים קטנים. כאשר ילד קטן משקר שקר מחוכם, לא צריך לחייך על כך ולומר: יופי! איננו אומרים שצריך לתת לו על זה מכות רצח, אבל אין ליהנות מכך שהוא שיקר, אין בכך שום חכמה. הוא יכול לספר, למשל, שהוא היה מרגל, ולדמיין איך הוא שיקר למלך האויב וזה כלא אותו בבקבוק וכן הלאה. זה יהיה מצחיק מאוד, אבל זה אינו בסדר הרגיל של החיים. אותנו זה לא מצחיק, לא מעניין ולא מהנה. זה מה שרב ענה לבן שלו. הפטנט הזה אומנם מקרב את הדגים לפה, אבל הוא מרחיק אותנו מהקדוש ברוך הוא, וכמובן קרבת ה' עדיפה לנו.


חינוך לאמירת אמת


ר' ישעיה הלוי הורוביץ, השל"ה הקדוש, שכתב את הספר "שני לוחות הברית", היה זה שחידש את היישוב האשכנזי בירושלים לפני 300 שנה בערך. היישוב הספרדי היה קיים כבר שנים רבות מאוד לפני כן, מזמנו של הרמב"ם בערך. הוא סיפר שהיו לו שכנים ספרדים שלא היו משקרים. הם, פשוט, לא יכלו לשקר; היה להם חוסר יכולת נפשית לשקר.

מדוע? כי כשהם היו קטנים וילד היה מעולל משהו בבית, נניח שפתאום נעלם השוקולד, היה אביהם אומר: הקשיבו ושמעו! מישהו מכם לקח את השוקולד. אם מי שלקח את השוקולד יבוא ויגיד לי מיד: "אני לקחתי את השוקולד", לא אתן לו עונש, ואתן לו שוקולד נוסף. אבל אם הוא לא יודה על כך, אני אעשה מחקרים, אני אפנה לשב"כ וכו'. בסוף אגלה מי שלקח את השוקולד, ואז אני לא אחראי למה שיקרה לו.

כמובן יש בכך הימור מסוים, אבל הילדים הודו, וקיבלו שוקולד נוסף. כמובן אחר כך הם כבר לא יכלו לעשות תעלולים כאלה, כי ידעו ששוב יהיו בפני המצב הזה, ויצטרכו להודות, והם לא יוכלו לעמוד בכך.

האב המחנך הזה, כשהוא ערך את השיקולים חינוכיים, העמיד את האמת למעלה, כך שבשביל החינוך לאמת, הוא היה מוכן לוותר על דברים אחרים, כי אם אכן הילד לקח שוקולד, מגיעה לו על כך תגובה שלילית, כמו עונש. בוודאי שלא מגיע לו פרס. אבל הוא ויתר על זה בשביל החינוך לאמת.

כך גם כשמענישים ילד ששיקר, צריך לומר לו: ראה, אתה שיקרת ולכן אני מעניש אותך. אולם דע לך שהרווחת, כי בפעם הבאה כשתדבר אלי - אני אאמין לך. כדאי לך לקבל עונש עכשיו על מה ששיקרת, כדי לשמור את עצמך כאדם נאמן. כך אפשר לבנות לאט-לאט את ההכרה אצל הילד, שהאמת היא דבר העומד מעל הכל, כשם שעשה אותו שכן של השל"ה.


סיבות המביאות לשקר


מדוע אנשים משקרים? גם ילדים קטנים משקרים, גם ילדים גדולים, וגם גדולים שאינם ילדים משקרים. יש לכך סיבות רבות.

לפעמים אדם משקר כדי להימלט מעונש, כדי להגן על עצמו, כי הוא מפחד. לפעמים "מכריחים" אותו לשקר, אומנם במירכאות, כי בוודאי לאדם יש בחירה חופשית. למשל, נשברה צלחת. האב אומר לילדים: אם אני אגלה מי עשה את זה, אוי ואבוי יהיה לו. אחר כך הוא פונה לאחד מהם ושואל: האם אתה שברת? הילד אומר: מה פתאום! כך הוא מכניס אותו למלכוד. כמובן אין בכך הצדקה לזה שהילד משקר, כי הרי אסור לשקר, זה איסור מדאורייתא.

לפעמים אדם משקר כדי לעשות רושם. הוא אומר: כידוע, אני טייס צוללת, והפלתי ארבעה חלליות בעזרת אקדח קפצונים. כלומר, הוא מספר על עצמו דברים שונים כדי לעשות רושם. זו שקרנות שנובעת מגאווה.

יש שני סוגים של גאווה. יש אדם המתגאה במה שיש בו. כל הזמן הוא מזכיר לכל האנשים שסביבו את הכישרונות שיש בו, מחשש שמא הם ישכחו ובגלל זה לא יעריכו אותו כראוי לו. הם צריכים לדעת מי הוא ומה הוא. יש אחד שהכשרונות שלו דלים, ואין לו מספיק כשרונות להתגאות בהם. גם אם הוא יזכיר לכל האנשים את הכשרונות שיש בו, אין בהם די. לכן הוא ממציא לעצמו כשרונות, מעלות ודברים חשובים. הגאווה היא מין הזנה עצמית, התענגות עצמית. אין לו בכלל חשק לשקר, אבל אין לו ברירה, הוא חייב לשקר, כי אחרת הוא מרגיש סמרטוט.

מצבו מסוכן יותר ממצבו של האדם שתואר קודם, כי האדם המשקר מתוך פחד, שאם הוא לא ישקר תהיינה לו צרות, יכול לומר: אם כן, תהיינה לי צרות וגמרנו. אולם זה המשקר מתוך גאווה, אמיתית או מזויפת, עומדת בפניו הברירה, או לחיות בהרגשה ובהכרה שהוא לא שווה כלום, או לרפד ולשכלל את אישיותו על-ידי שקרים.

מובן שאין שום סיבה שלאדם תהיה הערכה עצמית נמוכה. הרי מה הבעיה? אם הוא הוציא מן הכוח אל הפועל את כל הכשרונות שה' נתן לו, אין לו בעיה. וכי אדם אינו יכול להיות צדיק, קדוש, ישר ובעל לב טוב? וכי הדבר תלוי בכשרונות התחלתיים? לכל אדם יש בחירה חופשית. אדם שאינו מתאמץ לעשות טובות לאחרים, נשאר אגואיסט, החושב רק על עצמו. אם יש לו הערכה עצמית נמוכה, זה אומר שהוא מעריך את עצמו באופן מדויק, ברוך ה'.

הוא באמת נמוך, מבחינה נפשית, לכן טוב שיש לו הערכה עצמית נמוכה. עליו לעשות תשובה. ההערכה העצמית הנמוכה הזאת, היא היא בעצמה הרגשה של תשובה. אדם לא מרגיש טוב, אדם מרגיש שפל, כי באמת הוא שפל. זו התשובה היותר פנימית שיכולה להיות. הוא צריך לעשות תשובה ולתקן (עיין אורות התשובה, פרק ג').

סוג שלישי של שקרנים, הם אלה המשקרים מתוך רשעות ונקמנות. זאת אומרת, הוא רוצה להזיק לחברו, לכן הוא משקר. שואלים אותו: איפה רחוב פוזננסקי? הוא אומר: שם, למרות שהוא פה. מדוע הוא משקר? כי לפני שנתיים חברו לא רצה להשאיל לו עיפרון, לכן כעת, מצידו, שילך החבר לאיבוד.

לפעמים יש רשעות בלי נקמנות. נקמנות באה כגומלין, "הוא עשה לי דבר רע, אז אני מחזיר לו". רשעות אינה על-רקע כזה אלא היא "לשמה". "זה לא שהוא עשה לי דבר רע, אלא סתם אני שונא אותו, יש לי חשק להזיק לו". זה סוג השקרנות החמור ביותר.

סוג רביעי של שקרנות, והוא הסוג הקל ביותר, הוא השקרנות ללא מניע וללא תכלית, בלי סיבה, סתם, אדם מספר שקרים. מדוע? סתם. לא מדובר בשקרים כדי לגדל את ערכו, אלא הוא סתם מספר צ'יזבטים. ילדים קטנים רגילים לזה. בגיל הרך הם אינם מסוגלים להבחין בין טוב ורע. גם בגיל מבוגר יותר, עדיין אינם מבחינים בין אמת לבין שקר. הילד מספר סיפורים וסיפורי סיפורים שלא היו ולא נבראו. מדוע? סתם, הוא נהנה מזה. גם זה אסור.

אמנם, ייתכן ששקר כזה אינו אסור מן התורה. בספר "יראים" לרבי אליעזר ממיץ, כתוב ששקר האסור מן התורה, הוא רק שקר הגורם נזק לחברו. הוא למד את זה מסמיכות העניינים בפסוק: "מדבר שקר תרחק, ונקי וצדיק אל תהרוג" (שמות כ"ג, ז'). כלומר, אל תשקר שקרים כאלה הגורמים להרוג נקי וצדיק או לגרום נזק לו או לממונו. שקר כזה אסרה התורה, שקר המזיק למישהו. אבל אם אדם משקר בלי להזיק, סתם מספר צ'יזבטים, אין בזה איסור.