חורים אדירים בידע חטיפת נערי הישיבה ורציחתם - כל אחת לחוד - קרעה את מסך יחסי הציבור מעל מערכות רבות במדינה, ומציגה אותן במערומיהן.
כמו אחרי המחדל המודיעיני לכאורה במלחמת יום הכיפורים, יעסקו הרבה מערכות בממשל הישראלי כעת במרץ בטאטוא עובדות אל מתחת לשטיח, בבידוי ראיות ובחיפוש אשמים אצל האחרים.
מבצע "שובו אחים" לחיפוש אחר השלושה גילה חורים אדירים בידע שלנו על השטח והרבה עובדות, שהוכנו מתחת לאפנו.
שוב התברר, כי הזיות אוסלו הנן מתכון מדויק להתאבדות. אין פלא, שהנורווגים, עוכרי ישראל ידועים בעשורים האחרונים, זיכו (בסיוע תמריץ כספי) את הנוכלים, שהגו אותן, בפרס נובל ומרקיב.
רמאים
הגיע הזמן, שיספרו את האמת על החטיפה - מתי היה ברור, שהנערים נרצחו, ולמה לא רוכזו החיפושים אחר גופותיהם במקום, שכביכול נמסר, ששם חשדו החוקרים, שהן נמצאות.
עכשיו כבר ניתן לספר, אלא אם, כרגיל, עוסקת מערכת הביטחון בבידוי ראיות ובכסת"ח.
שטינקרים
ב-29 ביוני 1946 ביצעו הבריטים את זממם, ובמבצע "אגאתה" עצרו את רוב מנהיגי "היישוב" ב"שבת השחורה". בכך נתנו הזדמנות נאותה לראשי ה"הגנה" לפרק את "תנועת המרי", שפעלה פחות משנה, ואיחדה את הכוחות, שלחמו בבריטים.
מעניין, כי ההיסטוריונים מִטעם מנסים להעלים את הפעולות, שתואמו בשותפות בין ה"הגנה" והפלמ"ח לבין "הפורשים" (אצ"ל ולח"י); וזה נעשה עוד אז, לפני שבעים שנה.
צריך לעיין בזכוכית מגדלת טובה בסיפורי "ליל הגשרים", שבו פוצצו פלמ"חניקים גשרי רכבת, שחיברו את ארץ-ישראל עם שכנותיה, כדי להבין שה נעשה במסגרת תנועת המרי. ואילו הרוגי לח"י בתקיפת בתי-המלאכה של הרכבת במפרץ חיפה תוארו כבר אז בתקשורת העברית כהרוגי לח"י, והמבצע לא שויך לתנועת המרי.
כך, גם אירע לפיצוץ המפקדה הראשית הבריטית, שישבה במלון "המלך דוד" בירושלים בידי אצ"ל. הפעולה הוזמנה על-ידי תנועת המרי, וראשי ה"הגנה" והיסטוריוניה מתכחשים לאישור הזה (שקיים בכתב!) עד עצם היום הזה.
תנועת המרי התפרקה - כיאות למסורת הסוציאליסטית - במסע גדול של מאסרים ושל הלשנות - ה"סיזון", שבו מסרו אנשי הגנה ופלמ"ח לבריטים לוחמי חופש עבריים.
רקטות על שדרות
מפעל עלה באש מפגיעה ישירה של טיל בשדרות. עובדים נכנסו להלם כשרקטות נפלו לידם במועצת שדות נגב. לכאורה, תיאור של מתקפת הרצח עלינו. למעשה, סיפור קריסתה של "כיפת ברזל", שהבטיחו לנו הרים וגבעות, כדי לשווקה בארץ ובעולם.
לא אתחרה בד"ר עודד עמיחי ובד"ר נתן פרבר, שמנתחים כבר שנים את הטעות האסטרטגית, שנעשתה בכניסה למערכת "כיפת ברזל". את מאמריהם המפורטים תוכלו לקרוא באתר עמותת מגן לעורף.
שאלה מעניינת - כותב ד"ר פרבר במאמרו, "
משלי קרילוב" - מדוע תומכים האמריקנים ב"כיפת ברזל" במאות מיליוני דולרים?
לדבריו, "אין זה סוד שהאמריקנים לא אוהבים את אשר אנו עושים לפלשתינים. הם, כמובן, לא תמיד צודקים, אך זו שאלה אחרת. בדרכם המנומסת הם ממליצים על איפוק מצד כל הצדדים, או על גמישות מדינית. בקיצור, הם אומרים לנו: חברים יקרים, אם אתם כבר מוכרחים, השתדלו בטובכם להכות בהם כך שיכאב להם הראש, אך, בבקשה, אל תפוצצו להם אותו.
"האם אפשר לקנות המלצות כאלה בכסף? לא יעלה על הדעת, אנחנו אומרים. בושה וחרפה אפילו לחשוב על כך. ישראלי גאה לא ייתן לעולם לאף אחד להגיד לו מה צריך ומה לא צריך לעשות בארץ אבותיו.
"אלא שהראש היהודי המציא משוואה נהדרת, שפשוט צריך להשתמש בה בשכל ... אם כיפת ברזל מאפשרת גמישות מדינית, כל מי שתורם לכיפת ברזל, תורם למעשה לגמישות מדינית. גאוני. איש לא יטען כי יש כאן אתנן.
"יש סיבות נוספות ל'השקעה' האמריקנית. ישראלים אחדים אומרים כי האמריקנים משלמים כי הם רוצים לחלוק אתנו את ההתפתחויות הטכנולוגיות של הפרויקט. אין מצב. הם לא צריכים את זה. בינתיים רק אנחנו הולכים בעקבות האמריקנים, ולא להפך. אין זה אומר שחסרים כאן רעיונות טובים, ואין זה אומר שפסה יכולת ההמצאה הישראלית. אבל להגזים לא צריך.
"כאמור, ההשקעה בכיפת ברזל היא קודם כל הזדמנות עסקית לשוק האמריקני. דבר נוסף:
בכל הפרויקטים המשותפים לנו ולארצות-הברית יש לאמריקנים מטרה (שכמובן, אינה נסתרת מעיני הישראלים), והיא: לעקוב באופן רשמי אחר מצבנו הטכנולוגי-מבצעי וללמוד בזמן אמת מה יכולתנו בכל התחומים ... זה מה שקובע במה ירצו לעזור לנו ובמה לא".
מקשה אדון פרבר לקראת סוף מאמרו - האם כיפת ברזל חוסכת נזקים? והוא מציע ניתוח מעניין: לדבריו, המצב בלי הגנה כבר נבחן מעשית במלחמת לבנון השנייה ולאחריה. במלחמת לבנון השנייה נגרמו נזקים ישירים של כ-1.2 מיליארד שקל, והנזקים העקיפים היו כמעט פי עשרה מזה. בשטחים בנויים פגעו אז כאלף רקטות (שלא כולן גרמו נזק), והנזק הממוצע היה 1.2 מיליון שקל לרקטה פוגעת.
מניח פרבר, כי יש ליירט עשר רקטות אויב, ונירה עליהן עשרים רקטות כיפת ברזל. "עלות כיפה בודדת היא כמאה אלף דולר ..."
עד כה יוצרו כאלף כיפות ברזל, סבור פרבר, ובעתיד ייוצרו עוד אלפים ספורים בלבד. כלומר, עלות של כיפת ברזל כפולה ממה שהוערך; ובהנחה שייוצרו עוד כ-4,000 רקטות (כמות דמיונית, לכל הדעות) - הוא קובע - עלות עשרים כיפות ברזל הנה ארבעה-עשר מיליוני שקל.
"בזאת לא מסתיים העניין - הרי גם הכיפות מחטיאות. הבה נניח כי אחוז ההצלחה [ביירוט] הוא שמונים (לדעתי, הוא חמישים ומטה, אך איני מתווכח). כלומר, עלות ההגנה כ-17 מיליוני שקל. בין הכלכלנים יש חילוקי-דעות על המספרים המדויקים, ובדבר אחד אין ויכוח. סדר-הגודל דומה. כלומר, אין כאן חיסכון כלכלי".
מדוע הועדפה ההגנה האקטיווית? להגנה זו יש, לדברי פרבר, אפקט נוסף, הפועל רק בערים הגדולות ולא ב"עוטף עזה" - האפקט הפסיכולוגי: מדינת ישראל אינה מפקירה לכאורה את תושביה, ודואגת להגנתם.
"למדנו, כי בנושא כיפת ברזל יש הרבה מאוד אגדות ומעט מאוד עובדות" - קובע ד"ר פרבר.
לדעתו, "לכיפת ברזל ערך מבצעי מוגבל מאוד באירועי טרור מצומצמים, כשצריך לטפל
בכמה רקטות אויב".
"חסידי הכיפה אומרים" - הוא ממשיך - "לו רק היו לנו עשרים סוללות ... אלה חלומות באספמיה. מדינת ישראל אינה מסוגלת להשקיע מיליארדים רבים בפרויקט כזה מפני שהוא נמצא נמוך מאוד ברשימת העדיפויות הלאומיות ...
"הנושא נעטף במתכוון בענן סמיך של סודיות חסרת כל הצדקה, כאשר התקשורת מסייעת לכך במרץ. להתנהלות כזו יש שם: שטיפת מוח".
זהירות מופלגת
בזהירות אופיינית, נמנעה מחלקת המדינה האמריקנית להטיל אשמה ישירה לרצח שלושת הנערים על חמאס.
ואצלנו יספרו ממתחנפים ומלחכי פנכה, שזה אינו מכוון, ואינו מבטא את רוח המפקד של האיסלאמיסט, שיושב כעת בבית הלבן, ושל כנופייתו.
עת הדיבורים
אחרי שנטמנו השלושה - הגיעה עת הפטפטת והלוליינות המילולית.
מנהיגינו מעולים בזה.
