עם כתוש

הכיבוש משחית. שליטת עם אחד על עם אחר, מזמינה התקפות, והתקפות שכנגד, ופיגועי טרור. וחוזר חלילה. שני העמים - זה הכובש, וזה הכבוש, סובלים ממצב זה. הכלכלה נהרסת. העתיד לוט בערפל. הייאוש הולך וגובר, מה שמשמש כר פעולה נוח לקיצוניים. משני הצדדים.

אלא שכאן - בסכסוך הישראלי-פלשתיני, או ליתר דיוק: בסכסוך היהודי-איסלמי, התבלבלו היוצרות. הפלשתינים מוצגים כעם כבוש. ישראל - כמדינה, ועם ישראל, מוצגים ככובש, השולטים ומשפילים עם אחר.

ולא היא.

עם ישראל - ולא העם הפלשתיני - הוא זה הסובל מכל הסממנים המאפיינים עם כבוש בארצו. אזרחי ישראל חוששים לצאת מבתיהם, שמא ממתין לכלותם מחבל-מתאבד. עם ישראל הוא עם כתוש, הכבוש בארצו ומוקף מכל עבריו באוייבים. המוצא היחיד הפתוח הוא לים. השלום עם מצרים הוא שלום קר ואגב מסוכן. מצרים אוגרת ומתחמשת כפי שלא עשתה בתקופות אחרות. שטחי סיני, שהושבו למצרים במסגרת הסכם שלום - תוך התחייבות מצרית להשארת השטחים מפורזים - הפכו למחסן נשק ענק. ממשלות ישראל אינן מתריעות ואינן מפנות כלפי מצרים אצבע מאשימה, מחשש לפתיחת חזית עם הגדולה והחשובה במדינות ערב. עם ירדן נחתם הסכם, אך אין יחסי שלום אמיתיים וגם שכנות טובה לא ניראית באופק. ישראלים אינם מבקרים במדינות הללו, וגם ירדנים ומצרים אינם רואים בישראל מקום לביקור. וכך, רק יזמים ישראלים מעטים יחסית, המחפשים כוח עבודה זול, יוצאים למדינות הללו ופותחים שם מפעלים, וזאת, אגב, תוך גדיעת פרנסתם של ישראלים והעברת התעסוקה לשכנים.

עם ישראל הוא עם כתוש. בארצו. עם ישראל נאלץ להאבק על קיומו הפיזי וגם על קיומו הרוחני. יותר ויותר מערביי ישראל - והדברים אומנם נאמרים בהכללה - מתחילים לקום עלינו, במטרה להרוג, לאבד ולהשחית. הפלשתינים, מאז הסכום אוסלו, הרימו ראש. הם אינם מסתפקים עוד באוטונומיה. ואין מדובר רק בארגוני טרור. אין מדובר רק באיש הדמים אחמד יאסין, וגם לא באיש הטרור מרואן ברגותי. המדובר בראש וראשונה בצורר הגדול, יאסר ערפאת - הוא אישית, ובאנשים הקרובים הסרים למרותו. הם מבקשים להרוס, להרוג ולאבד. הם אינם עושים אבחנה בין ילד, חייל או זקן, או בין שטחים כבושים כביכול, לבין תל אביב, נתניה או ירושלים. עבורם כל יהודי, באשר הוא, שווה חיסול. ערפאת הבטיח לנו מיליון שאהידים העושים דרכם לירושלים. ואכן, בניגוד לכמה ממנהיגי ישראל, ערפאת מקיים הבטחות. גם לעמו, וגם לישראל.

הטבח במלון בנתניה ערב ליל הסדר הינו קו פרשת המים. היו כמה כאלה, עליהם דילגו ממשלות ישראל. זה הטבח חמור מקודמיו בשל העיתוי שנעשה, ומחייב פעולה דחופה ומכריעה במאבק הישראלי-פלשתיני. למעשה, הטבח הזה יצר הזדמנות חדשה, אותה אסור להחמיץ. בהזדמנות זו יש לסלק את ערפאת משטחי האוטונומיה. ומוטב לקבל החלטה תוך ימים. סילוקו ישרת את המטרה היהודית-ישראלית: הרחקת אחד הצוררים הגדולים שקמו לעם היהודי, וגם יעביר מסר חד, חזק וברור, לאלה שיירשו את ערפאת: עם ישראל, הסובל מכתישה מתמשכת, הוא עם חזק, הנלחם על קיומו. עם ישראל לא ייתן עוד את צווארו בידי השוחט.

אריאל שרון היה ועודו מנהיג במדינת ישראל. הוא השתתף בכל מלחמות ישראל והביא להישגים רבים וגדולים. הבולט שבהם: כיתור הארמיה השלישית במלחמת יום הכיפורים, והמהפך שהביא באותה מלחמה ארורה. עתה הוא צריך להשלים את שנבצר ממנו במלחמת לבנון: חיסול הבעיה המכונה ערפאת, אם בדרך של סילוקו הפיזי מהשטחים של האיש הצורר הזה, ואם בדרך של חיסולו הפיזי.

חיסול בעיית ערפאת, בעיתוי הזה, חשוב לא פחות מתקיפת הכור העירקי שנעשה בהוראת מנחם בגין. ואולי חשוב אף יותר. אז היתה הסכנה רחוקה, בלתי ניראית לרבים; ערפאת, לעומת זאת, מהווה סכנה קיומית לעם היהודי בארצו. הפיגועים האחרונים מעידים עד כמה הסכנה קרובה. זה הזמן לפעול, גם אם יצעקו ידידנו האמריקנים - הם יאלצו לקבל זאת אם נדע להציבם בפני עובדה מוגמרת; וגם אם יתקפו כמה פוליטיקאים קטנים מן השמאל הישראלי הקיצוני, התמהוני והבלתי אחראי.