גם לעולם נמאס מהשקר

בשולי האירועים החדשותיים, הרקטות מחד והסיכולים מאידך, תהיתי אם גם בימים אלו אנחנו ממשיכים להעביר להם אספקה, חומרי בניין וכאלה. הכוונה לאספקה שבלעדיה לא יכלו לבנות מנהרות וגם לא לתקוף אותנו. אז מסתבר שהסוג הזה של אספקה אולי נעצר, אבל מזון ודלק אנחנו ממשיכים לספק להם. אגב, מישהו משלם על האספקה הזאת או שזה יוצא מהכיסים המחוררים שלנו, של אזרחי ישראל? מעניין לבדוק. אבל בינתיים אותם רוצחים, בזמן שהם נהנים ממזון שאנחנו מספקים להם, על בטן שבעה הם ניגשים לכלי המשחית שאגרו שם ומשגרים אלינו את הפצצות שאמורות להרוג בנו, במי שמספקים להם מזון. האם אין פירושה של התנהלות זו שאנחנו מעניקים לגטימציה לתביעות שהם מפנים כלפינו? האם אין בהתנהלות זו שלנו, משום עידוד פעיל לטרור המופעל נגדנו?

מתחזקים את הטרור
כבר שנים אנחנו חיים עם האנומליה הזאת ורק בודדים מעזים לצייץ מדי פעם כמה מלים נגד המשך האספקה לרוצחים. והם נתפסים כקיצוניים שאין להתייחס אליהם. כמובן, גם העולם התרגל לזה ועל כן, איש לא התרגש מניסיונותיהם המתמידים לפגוע בנו, איש לא הביע הסתייגות מהתעקשותם להמשיך לירות עלינו את החפצים המעופפים בכל פעם שבא להם. כי ההתעקשות שלנו לתחזק את קווי האספקה שלהם שיכנעה את העולם שאין בעיה, עובדה שאנחנו לא מענישים אותם על הירי וזה אומר שאנחנו משלימים אתו. ואם אנחנו משלימים עם הטרור שמפעילים נגדנו, למה שהעולם יסתייג ממנו? לכן, בכל פעם שהם תקפו - ולא משנה באיזו דרך, רצח, חטיפה, רקטות - לכל היותר נשמעו גינויים שנאמרו כדי לצאת ידי חובה. אבל בכל פעם שהגבנו או אפילו רק חשבו שאנחנו מתכוונים להגיב, מיד פנו אלינו בדרישה לשמור על איפוק.

נתיב התאבדות
אבל האמת היא שאת רעיון האיפוק אל מול טרור אנחנו המצאנו, לא הגויים. אין בדעתי לערוך כאן סקירה מקיפה שתוכיח את הטענה הזאת, אבל מי שרוצה יכול לבדוק, הרי גוגל יודע הכל והוא ישמח לענות לכל שאלה. כמובן, הלך הרוח הזה התבסס על הנחת יסוד שקרית שהערבים הם הצד המסכן, העשוק בידי הקלגס הציוני. הנחת יסוד שהומצאה וממשיכה להוות בסיס להשקפת עולמם ולהתנהלותם של אותם ציונים לשעבר. והעולם אימץ את זה. הוא לא חשב שהוא יכול להיות ציוני יותר מהציונים והעניק לערבים את כל אהדתו. מכיוון שכך, הופנו כלפינו דרישות הזויות לוויתורים שפירושם המעשי הוא דרישה שנחדל להתקיים. מכאן (תרתי משמע) גם יצא רעיון החרם על ישראל, חרם שפירושו המעשי הוא מאמץ מרוכז לאלץ אותנו לוותר על עצם היותנו.
הקב"ה מנהל את העניינים
אלא ש"הנה לא ינום ולא ישן שומר ישראל" (תהלים קכא) ועם ישראל חי וקיים. עמדנו כבר על העובדה הגלויה שבכל הארצות של אויבינו, הקב"ה מחולל מהפכות ותהו ובהו כך שהם עסוקים בעצמם ולא מתפנים אלינו. לא אחת כתבנו כאן גם שהבעיה שלנו היא פנימית ולא חיצונית, שהתפקיד שלנו הוא לעמול על תיקון הליקויים אצלנו בבית ולהפסיק להיות מוטרדים מן החוץ, כי באלה שבחוץ מטפל הקב"ה. כעת מתברר שהקב"ה מאלץ אותנו לעשות את מה שלא עשינו בעצמנו, להתאחד. זה התחיל באחדות סביב חטיפת שלושת הנערים הי"ד ונמשך כעת אל מול הטרור העזתי. והמעניין הוא שהעולם שותק. בינתיים לפחות. דומה, כי כמו כמה (שמכונים) שמאלנים אצלנו, גם לעולם מתחיל להימאס מהשקר של הערבים, של אלה המתעקשים להשמיד ולהרוג ודורשים חסינות מפני תגובה.
ביקשו לקלל ונמצאו מברכים
והאמת היא שבשכל אנושי קשה לזהות איזשהו היגיון בהתנהלות הפלשתינית. אי אפשר להבין את ההתעקשות שלהם להמשיך לירות עלינו כאשר הם יודעים את יחסי הכוחות בינם ובין צה"ל. אין זאת אלא שהם סמכו על העולם שייחלץ להצילם, כרגיל. אבל לעולם נמאס כאמור, והוא כבר די משתעמם מההצגות שלהם. מה גם שכולם שמעו את ראש הממשלה מבקש שלא להסלים את המצב, מבטיח ש"שקט ייענה בשקט". הם בחרו ברעש ולעולם כבר לא איכפת שיקבלו את מה שרצו. הסיפור הזה התחיל בשבוע שבו קראנו את פרשת בלק, עם הסיפור של בלעם שרצה לקלל ונאלץ לברך אותנו בברכות הכי נעלות. באותו שבוע הם הגבירו את מאמציהם לפגוע בנו וכאמור, מאמצי ההרגעה שלנו לא הצליחו. עד שנאלצנו להגיב במהלך שזכה לכינוי "מבצע צוק איתן". ומכיוון שהכל קורה בהשגחה פרטית מלמעלה, גם לשם הזה יש משמעות מעניינת.
מלחמה על הארץ
השם שניתן לתגובת צה"ל בעזה הזכיר לי את דבריו של בלעם, את ההסבר שלו לחוסן של עם ישראל (במדבר כג): [ט] כִּי-מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ, וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ: הֶן-עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן, וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב. והרי צורים וצוקים מאד קרובים במובנם. כמו כן בלעם מתנבא על בני יתרו שקשרו את גורלם בגורלנו ואומר (פרק כד): אֵיתָן, מוֹשָׁבֶךָ, וְשִׂים בַּסֶּלַע, קִנֶּךָ. איתן במשמעות של חוזק כמובן. בלעם אומר כי מי שקושר את גורלו בגורל עם ישראל, כמו יתרו, מובטח לו קיום נצחי. לפי חז"ל 'איתן' הוא אחד השמות או הכינויים של אברהם אבינו; והרי הוא ראשון ל"צורים" שמזכיר בלעם, שכן כך הוא מכנה את אבותינו הקדושים, כאמור ברשימה הקודמת. אינני יודע כיצד בדיוק מחליטים על שמות למבצעים שונים; אומרים שמחשב "מחליט" על זה. אולי. מה שבטוח הוא שהשם הזה תואם להפליא לנסיבות ולהקשרים התורניים.
הארץ שלנו היא
כי כשאצלנו החליטו מחוסר ברירה להגיב לרצחנות הערבית, זה קרה כבר בשבוע של פרשת פינחס, הפרשה של השבוע, וביום השלישי של השבוע. חלק הפרשה של היום הזה פותח כך (במדבר כו): [נב] וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. [נג] לָאֵלֶּה, תֵּחָלֵק הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה--בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת. [נד] לָרַב, תַּרְבֶּה נַחֲלָתוֹ, וְלַמְעַט, תַּמְעִיט נַחֲלָתוֹ: אִישׁ לְפִי פְקֻדָיו, יֻתַּן נַחֲלָתוֹ. [נה] אַךְ-בְּגוֹרָל, יֵחָלֵק אֶת-הָאָרֶץ: לִשְׁמוֹת מַטּוֹת-אֲבֹתָם, יִנְחָלוּ. [נו] עַל-פִּי, הַגּוֹרָל, תֵּחָלֵק, נַחֲלָתוֹ--בֵּין רַב, לִמְעָט. לָאֵלֶּה שנמנו בפסוקים הקודמים של הפרק, כולם צאצאי יעקב אבינו כמובן, תֵּחָלֵק הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה. מיד בהמשך באה תזכורת אודות בני לוי: כִּי לֹא הָתְפָּקְדוּ, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, כִּי לֹא-נִתַּן לָהֶם נַחֲלָה, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. שכן תפקידם הוא לעסוק ולהנהיג את עם ישראל ברוחניות, והם מנועים מהתעסקות בארציות שעלולה להסיח את דעתם מתפקידם הרוחני.
אין עוד מי שמואס בארץ
והפסוקים האחרונים של הפרק אומרים שכל המוזכרים בו נוחלים את הארץ. כי מתו כבר כל אלה שהעדיפו להישאר במדבר: [סד] וּבְאֵלֶּה, לֹא-הָיָה אִישׁ, מִפְּקוּדֵי מֹשֶׁה, וְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן--אֲשֶׁר פָּקְדוּ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּמִדְבַּר סִינָי. [סה] כִּי-אָמַר ה' לָהֶם, מוֹת יָמֻתוּ בַּמִּדְבָּר; וְלֹא-נוֹתַר מֵהֶם, אִישׁ--כִּי אִם-כָּלֵב בֶּן-יְפֻנֶּה, וִיהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן. במלים אחרות, חלק הפרשה שלמדנו ביום בו החל צה"ל להגיב על התוקפנות הערבית, מבטיח כי כבר הגיע הזמן לנחול את הארץ והנוחלים הם כל היהודים שחיים כעת. כי מי שמאס בארץ - מת מכבר. וכאשר מגיע הזמן לשלב הזה, הקב"ה מסבב את העניינים כך שאומות העולם לא רק לא יפריעו, אלא עוד יסייעו לנו להגשים את הכוונה האלקית. כרגע מתבטא הסיוע שלהם בכך שאינם מתערבים בנעשה כאן, אינם לוחצים עלינו להפסיק את הפעילות בעזה, אבל בהמשך מן הסתם הם אפילו יסייעו.
אהבת הארץ של הנשים
אולי זה יקח עוד כמה זמן, אבל העולם בתהליך התפכחות מהשקר שבו הוא חי לאורך השנים. וגם זה שאנחנו מתעקשים שלא להבחין ביד האלקית שפועלת בעולם, לא ימנע את היעוד שלנו. כי כאמור הקב"ה מכריח אותנו להתאחד ולנקוט את הפעולות הנכונות. והרי תמיד כשעשינו זאת, העולם היה בעדנו. בהמשך הפרשה של היום מסופר על בנות צלפחד שהתייצבו לִפְנֵי מֹשֶׁה, וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִם, וְכָל-הָעֵדָה--פֶּתַח אֹהֶל-מוֹעֵד, לֵאמֹר. [ג] אָבִינוּ, מֵת בַּמִּדְבָּר, וְהוּא לֹא-הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל-ה', בַּעֲדַת-קֹרַח: כִּי-בְחֶטְאוֹ מֵת, וּבָנִים לֹא-הָיוּ לוֹ. [ד] לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם-אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ, כִּי אֵין לוֹ בֵּן; תְּנָה-לָּנוּ אֲחֻזָּה, בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ. מאז ועד בכלל בנות צלפחד משמשות מופת לאהבת הארץ, אבל בינתייים משה לא יכול היה לענות להן והוא פונה אל ה' לבקש הנחיות: [ה] וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת-מִשְׁפָּטָן, לִפְנֵי ה'.
חילופי הנהגה ודבקות בה'
התשובה של ה' כתובה בפרשה שלמדנו ביום רביעי (פרק כז): [ז] כֵּן, בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת--נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה, בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם; וְהַעֲבַרְתָּ אֶת-נַחֲלַת אֲבִיהֶן, לָהֶן. בשלב הזה משה גם מקבל הודעה שסיים את תפקידו כמנהיג והוא מונחה להסמיך את יהושע כמחליפו. האם אצלנו זה אומר שינוי בדרך ההנהגה? ימים יגידו, אבל לדעתי אין ברירה. השינוי חייב לבוא. והשינוי הזה מבוטא היטב בהמשך הפרשה עד סיומה. זה מתחיל בקרבן התמיד שנצטווינו להקריב פעמיים בכל יום (פרק כח): [ב] צַו אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: אֶת-קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי, רֵיחַ נִיחֹחִי, תִּשְׁמְרוּ, לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ. [ד] אֶת-הַכֶּבֶשׂ אֶחָד, תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר; וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי, תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם. וכך נמנים ברצף עד סוף הפרשה הקרבנות של כל השנה, שבת, ראש חודש, חגים. ללמדנו כי את הקשר שלנו עם הקב"ה, אותו קשר שמעניק לנו את הזכות על הארץ, יש לשמר ולטפח דבר יום ביומו.