ממשלת ישראל קיבלה את היוזמה המצרית להפסקת אש. חמאס - עדיין לא. המשתמע מכך: ישראל בלחץ, חמאס לא! המשתמע מכך: חמאס חש עצמו חזק יותר וכשיר יותר להמשיך בלחימה מול ישראל, ואין זה משנה אם מבחינה עובדתית המצב אינו כזה. במילים פשוטות:
ישראל שוב כושלת בנסיונותיה הפתטיים להשיג הרתעה, או לשקם את ההרתעה שכשלה. ישראל ממשיכה לשחק בתוך הקופסה שתוחמים לה ידידים ואויבים מבית ומבחוץ,
והדרך הזו אינה מבשרת טובות.
נתניהו השלישי (בקדנציה השלישית), במקרה הטוב לא השתנה לרעה, זה אותו נתניה ושראינו בעבר, ובמקרה הרע ממשיך להדרדר, משום שהמציאות הנוכחית שונה בהרבה מזו שהייתה בקדנציות קודמות שלו, ומן הדין שיתאים עצמו ואת תגובותיה של ישראל לשינויים אלה - יוק!
המבצע הנוכחי התחיל נכון. נתניהו נתן לחמאס הזדמנות למנוע אותו באמצעות הבלגה מוקדמת על הירי הראשוני מהרצועה. חמאס ציפצף. נתניהו איים וחזר ואיים, אבל בדיעבד מסתבר שלא ממש התכוון לדבריו. אין שום סיכוי בעולם להשיג שיפור בהרתעה על-ידי מחזות של פיק ברכיים, כניעה לתקשורת מגויסת והצבת מטרות סרק, שאין כוונה אמיתית להשיג אותן ושניתן בכל רגע לברוח או להתחמק מהן - זו אחיזת עיניים שאולי מבלבלת אותנו אבל לא מבלבלת את אויבינו. חשיפת יכולותיה של כיפת ברזל בנתונים אלה ולמטרה של הפגנת יכולת טכנולוגית, היא שגיאה אסטרטגית. עתה יודעים האויבים הקשים יותר של ישראל בצפון, להערך מול יכולות אלה, ועל-רקע יכולותיהם לעשות זאת, גם כפל מערכות לא ימנע פגיעות קשות בעימות רציני הרבה יותר.
יתר-על-כן, אם חמאס שרד תקיפות ישראליות מסיביות כשהוא ניצב במערכה לבדו, הוא יעיז הרבה יותר כאשר יתאפשר לו להצטרף לכוחות גדולים וחזקים ממנו.
לא משנה מה יוחלט בהסכם הפסקת האש מול חמאס, אף אחד משני הצדדים לא יקיים אותו במלואו משום שהאינטרסים מנוגדים בתכלית, ולכן תרחף מעליו במשך כל הזמן עננה של אופציה דו-צדדית לחרוג ממנו.
משום שישראל לא הורידה את החמאס על ברכיו מבחינת הרצון להמשיך, ולא פגעה ביכולותיו באופן שאין הוא יכול להמשיך - חמאס משיג שוב חופש פעולה כמעט מלאט לנהוג כרצונו.
לשנות את כללי המשחק אחת המשימות המרכזיות של ישראל מול חמאס וארגוני טרור פונדמנטליסטים אחרים, במבצע זה ובכל מבצע נוסף שיבוא, צריכה להיות לשנות את כללי המשחק. במלחמת טרור מהסוג שמנהל חמאס (וארגוני איסלאם פונדמנטליסטים בכלל), חיי התושבים הם "כסף עובר לסוחר" במאבק התעמולתי שהם מנהלים נגד יריביהם, במיוחד השוטים הנמנים על העולם המערבי "המפותח" וסובלים מהכשלים הלוגיים, המצפוניים, והמוסריים העקומים שלו. למרות שישראל חיה במזרח התיכון שההוויה התרבותית בו שונה מזו של אירופה שינוי יסודי ביותר, היא אינה מצליחה לפרות את תקרת הזכוכית של "ביבר השוטים", נכשלת פעם אחר פעם במאבקיה בטרור, וממשיכה להתנהל כקפואת שד באותו נתיב בדיוק.
המהלך שבו התחילה ישראל בצפון הרצועה, של פינוי יזום של אזרחים מבתיהם בכדי לאפשר לחא"י ולכוחות היבשה גם יחד חופש פעולה גדול הרבה יותר משיש להם באזורים מיושבים בצפיפות באזרחים, הוא עקרון יסודי של ניהול מלחמה בעצימות נמוכה בשטח בנוי ומאוכלס, בתנאים של פעילות תקשורתית גלויה ופתוחה. ניתן לחסום את התקשורת ע"י תכנון מהלכים חכם בתחום הסייבר, בתחום הצנזורה וע"י הפעלת סנקציות שונות, כפי שעשו זאת האמריקנים במבצעים שונים שלהם בעירק ובאפגניסטן. אולם ברור שיכולותיה של ארה"ב מכל הבחינות גדולות משל ישראל, ובאין התכנות למהלכים תואמי-ארה"ב, פינוי תושבים הוא החלופה הטובה ביותר.
אולם מהלך כזה חייב להיות מהלך מתגלגל מצפון לדרום, כאשר התושבים אינם מורשים לחזור למקומות שפונו כל עוד מתנהלת הלחימה, והפינוי מנוצל לניקוי השטח מלוחמי הטרור, הרס התשתיות שלהם ופגיעה ביכולות הלחימה, בראש וראשונה בכושר השיגורים ובמפעלי הרקטות. מהלך כזה מהווה איום על חמאס ועשויה להיות לו השפעה ממשית על התנהלותו. ניתן כמובן לשלב בו מהלכים יזומים נוספים שמייעלים את התהליך ומשפרים את סיכויי הצלחתו, כגול חלוקת השטח לתאים "מבודדים" וטיפול מסודר ושיטתי בכל אחד מהם.
ישראל, בחרה גם בנושא זה להתחיל במהלך נכון ולהמשיך בדרך שגויה, וחבל.
מספר האחיתופלים שלנו הולך וגדל בתשפוכת התקשורתית שליוותה את המבצע שמענו הצעות של "מומחים" ולימנים, ומתחזים לאנשים חושבים, ונציגי המצפון עלי אדמות ועוד. חלקם כיוונו לסייע, אבל דרכי חשיבתם והבנתם את מורכבות הסיטואציה (שלא לדבר על העובדות) מוגבלת, שלא לומר דברים קשים יותר. מרגע שהתקרבה ישראל הרשמית - מנהלי המבצע שהם למעשה נתניהו, יעלון ובתחום האופרטיבי הרמטכ"ל - לאפשרות שתסכים להפסקת אש גם מבלי להשיג באמת שום דבר ממטרות המבצע האמיתיות, התחלנו לשמוע הצעות גם בתחום זה. הגדילו לעשות השר לשעבר מרידור וחכם ציון החדש-ישן העיתונאי בן-דרור ימיני, כאשר התחילו לדבר הפסקת אש ישראלית יזומה ל-24- 48 שעות, מעין מבחן נוסף לכוונות החמאס, מבחן שכבא עמד על השולחן ערב המערכה וכשל.
ברור שהמטרה של הצעה זו לא הייתה לבחון את החמאס אלא למנוע מישראל להשיג יעדים ממשיים במבצע, בכדי לא לסכן את האתרוג החדש-ישן אבו מאזן. אם אני מבין את דרכי החשיבה וההתנהלות של חמאס, הצעות אלה אינן עוזרות לישראל ואינן מחסנות את אבו מאזן. כשמספר האחיתופלים שלנו הולך וגדל, החמאס אינו נחלש מכך. ברור שהצעה מסוג זה אינה מעידה על שום דבר. יכול היה החמאס בנקל לקבלה, להפסיק את הירי לשבוע שבועיים או חודש, עד אשר ישראל תפזר את הכוחות שריכזה סביב הרצועה, ולהמשיך בירי לאחר מכן, אם לא השיג פריצת דרך כלכלית ולוגיסטית בינתיים. באופן זה יש לאל ידו ל"שגע" את הציבור, צה"ל והממשלה ולא להחמיץ דבר. גם ההסדר המסתמן, נמצא עקרונית באותה משבצת של חכמה אסטרטגית.
שיח המוסר ההוטנטוטי שהתנהל במלחמה זו בין הגדעון לוי (ים) הרעים לבים אלה הטיפשים, הוא הביטוי החמור ביותר בחברה הישראלית לפשיטת רגל מוסרית. מדינת ישראל מתחילה לדאוג לשלום אויביה הרבה יותר משהיא דואגת לחיי אזרחיה - אין לקבל זאת בשום אופן. אם ישלים הציבור עם אמות-מידה אלה, יגיע רגע בו ייאלץ לשלם את מלוא המחיר על טפשותו. מצבי מלחמה אינם כיתות לימוד אקדמיות לתורת המוסר הערטילאית. היא שדה קטל או איום קיומי על כל אחד ואחד שנקלע אליה. ומי שאינו פועל בה במיטב כוחו לשרוד, אולי, אינו ראוי באמת לשרוד...
הערבים יודעים היטב חוקים אלה, והעובדה שהמצב הכלכלי בעזה תחת שלטון חמאס גרוע, והאזרחים שם אינם רואים תקווה, אינה סיבה להרוג יהודים, ואסור שתהפוך לכזו. נהוג לומר במקומותינו שרוב מכריע של הגויים לא יהיו לעולם ציונים יותר מהציונים שלנו. כלומר הכדור בידינו אם אנו רוצים להיות ציונים ומגשימים או לאו. אותו דבר חל גם על תושבי עזה, שלהם יכולה להיות שצריכה להיות עזרה ערבית "אינסופית" כמעט. אם הם לא ירצו להשתחרר משלטון חמאס, או להשפיע על כך שישתנה סדר העדיפויות בעזה ביחס לזה הקיים כיום - חיים קודמים למוות - יהיה קשה מאוד עד בלתי אפשרי לעזור להם. בכל מקרה, איננו יכולים ואיננו צריכים לנהל את חיינו על-פי יכולותיהם, רצונותיהם או כישוריהם.
חוזרים לנקודת ההתחלה להערכתי, סילוק החמאס הצבאי מעזה והחזרת החמאס לממדים אזרחיים עם יסודות כלכליים חברתיים חזקים בשיתוף כוחות מקומיים נוספים, בשילוב עם סיוע בינלאומי ושת"פ ישראלי, עשויים להצעיד את עזה מרחק גדול מאוד קדימה בשנים לא רבות. זו צריכה הייתה להיות מטרת המבצע הזה והצעדים המדיניים שלאחריו.
העובדה שישראל חוזרת בסיום המבצע לנקודת ההתחלה ולא לנקודת התחלה חדשה, לדידי היא כשל חמור.
לזכותו של נתניהו ניתן לומר מספר דברים שכרגע כולם ספקולטיביים במידה כזו או אחרת:
א. נתניהו רואה צורך לשחרר עצמו במהירות מול אירן ותוכנית הגרעין שלה מכל נטל צבאי אחר, לאור התקרבות שיחות הגרעין לנקודת-הכרעה. הוא הדין גם אל מול פני התקלחות אפשרית בצפון, כחלק מהנושא האירני או בנפרד ממנו.
ב. נתניהו פועל להידוק הקשרים עם מצרים, כשמול חמאס יש לישראל ולמצרים של א-סיסי אינטרס משותף מובהק; זה בהחלט שיקול לגיטימי.
ג. נתניהו רואה את המטרה בעזה בקוים כלליים על-פי האמור לעיל, אבל סבור שהמצב עדיין לא בשל לכך או שמסיבות אחרות יש צורך בצעדים מקדימים כגון ההתקרבות למצרים וכו'.
ד. נתניהו אינו רואה באבו מאזן פרטנר לשלום, ומנסה לנטרל את הנזקים הטמונים בו ע"י שילוב מבוקר שלו בתהליכי-ביניים מול עזה, שבה יכולותיו והשפעתו מוגבלים. גם ערוב ארה"ב במהלכים מול עזה עשויה להיות חלק מבניית דינמיקה אחרת מזו שנוצרה לאחר פיצוץ "שיחות השלום", ובמקום לנהל מלחמת מאסף מול מסוממי השלום עם אבו מאזן שמנסים להחיות בכוח את השיחות מנוחתן עדן, להציב מרכז כובד זמני חלופי במקום אחר.
ה. נתניהו חייב לבצע איפוס מחדש בקואליציה, ובליכוד לאחר הזעזועים האחרונים. לשם כך אין הרבה זמן ודרוש "שקט תעשייתי". מבחן המנהיגות שכפה על הקבינט בהחלטה האחרונה, יספק לו עוד נייר לקמוס להגדרת כיווני הפעולה הפנימיים שיבחר.
לסיכום: מבצע זה אם יסתיים בהחלטה על הפסקת אש כפי שמסתמן הבוקר, איננו כשלון, אבל הוא רחוק מהצלחה, ומאפשר לחמאס לצאת ממנו טוב בהרבה ממה שבאמת נחוץ.
בהתחשב בשיקולים נוספים שבוודאי מנחים את נתניהו בהחלטותיו, ובנטיתו להתקדם בכל תהליך עקב בצד אגודל - תכונה טובה לפעמים ורעה מאוד במקרים אחרים - יש בדוחק מספיק נימוקים לקבל בהסתייגות ובספקנות את החלטת הקבינט מהבוקר.
כמו בכל החלטה מדינית-אסטרטגית מהותית, המבחן הוא מבחן התוצאה. אם כל מה שיקרה בחודשים הקרובים יהיה שהחמאס יתאושש מהמכות שספג יערך ויחזור למדינות התקיפות המבוקרות שלו, ואילו ישראל תקבל זאת ב"איפוק" ו"בשלות-נפש", זה יהיה כשלון רציני של נתניהו, שהפעם, בין היתר על שום תפקידו המרכזי והמכריע בהחלטות בכל השלבים, יהיה רשום נטו על שמו.
