שכר גבוה - שכר נמוך ומה שביניהם: תרבות

מידי מספר חודשים אנו מתבשרים על שיאני השכר במשק. גם לאחרונה התוודענו מעל דפי העיתונות על כי מנהלינו בחברות המשקיות הישראליות מרוויחים סכומי עתק ורגש גאווה מהול בקנאה נסוך על פנינו.

אולי פעם גם אנו נהיה שם ואז... ווהוהוה... מה שנעשה.

ואולם, הכתבות המזומנות לנו על כוכבי השכר הגבוה, מזכירות לנו כי בצידו השני של המטבע מונח לו המוטו של פערי השכר. והשאלה האם פערי שכר כל כך גבוהים, הינם מוצדקים או לא, מהדהדת בראשנו. אתם יודעים מה, חשבתי לעצמי, לא מוצדק! ואתם יודעים מה, מוצדקת גם התערבות ממשלתית בנושא.

פערי השכר מדגישים את אי השיוויון וכלכלננו מודאגים מאי השיוויון. נאמר לא אחת כי מדינות רבות, אפילו ארה"ב הקפיטליסטית, מחזיקות בדיעה שאי שיוויון גדול מדי הוא לא ראוי ואף מסוכן חברתית. הפתרון המוצע לא אחת הוא למשל "שכר מינימום". על כך מתנהלים ויכוחים עזים.

המצדדים בראשותו של אלן קרוגר, מומחה אמריקני לשוק העבודה, תומכים בשכר מינימום. ומהעבר השני פקידי האוצר - שידלובסקי ושראל - מובילים קו מיליטנטי בגנות שכר המינימום. וכך אנו מתחבטים בין הגישות.

אבל מה עם שכר המקסימום? האם מישהו חשב בכיוון זה?
מסתבר שכן. על כך יש הסכמה כמעט פה אחד: שכר מקסימום יפגע במוטיבציה של עובדים מצליחים, וכל עוד לא מדובר בשחיתות, אומר לנו אלן קרוגר, "לא הייתי מחוקק שכר מקסימום". למה, אני שואל? האמנם שכר מקסימום יפגע במוטיבציה של העובדים המצליחים? 100,000 לפה או 100,000 לשם, זה מה שיכריע את הכף?

התשובה לכך, לעניות דעתי, נעוצה במישור התרבותי הנתון בכל חברה וחברה. אל לנו להתעלם מזה. על כך מסכימים גם בכירי הכלכלנים בעולם. ההחלטה על שכר מינימום ואני מוסיף גם שכר מקסימום, היא בסופו של דבר החלטה חברתית-פוליטית. החברה קובעת מספר שבא לייצג את רמת החיים המינימלית של אדם עובד. ואם כך הוא הדבר יכולה גם לקבוע את שכר המקסימום.

אתם מתארים לעצמכם סיטואציה בה מנהל (איש או אישה) בכיר פותח את תלוש המשכורת שלו ומביט על שרשרת האפסים ותוך כדי כך מציפה אותו תחושה של אי נעימות? חזון אחרית הימים. אבל ברגע שנגיע למצב הזה אולי נוכל לאמר קדיש על השחיתות.

איך עושים זאת? האם מוצדק לדרוש מהממשלה להתערב בשוק העבודה? לכל הדעות נמצא שיש קשר בין תמורה לתפוקה, אבל לא צריך להגזים בקשר הזה. בשבדיה יש מערכת מקיפה של מעורבות ממשלתית בשוק העבודה, אך רמת החיים בשבדיה לא שונה מהותית מזו שבארה"ב, עם תוספת אחת: חלוקת הכנסות שיוויונית הרבה יותר. שבדיה, וכמה מדינות דומות לה, הן ההוכחה שלאורך זמן אין סתירה בין רמת חיים וחקיקה למעורבות בשוק העבודה.

ובאשר לישראל, אציין כי היה ניסיון, לפחות בעניין קביעת סטנדרט לקיום אנושי בכבוד, אך הוא התמסמס ונעלם, כל מה שנותר הוא מקצת חוקרים באקדמיה המשפטית ומקצת עמותות חברתיות שעושות שימוש בבית המשפט העליון לקידום ערכים חברתיים אלו. בשני מקרים אף נודעה הצלחה (לדידם של ראשי ארגונים אלה): בפרשת השילוב, העתירות של ית"ד ומרציאנו, לתקצוב צורכיהם של ילדים בעלי צרכים מיוחדים, אז קבע בג"ץ כי על המדינה להקצות מיידית מימון לביצוע הוראות החוק, אם כי במגבלות התקציביות הקיימות (בג"צ 6973/03 מרציאנו נ' שר האוצר 24.12.03) ובעתירתם של ארגון "מחויבות לשלום ולצדק חברתי", האגודה לזכויות האזרח והתנועה למלחמה בעוני, נגד קיצוץ קצבאות הבטחת ההכנסה של כמאה אלף משפחות, אז הוציא בג"ץ, צו על תנאי המורה למדינה להציג סטנדרט לקיום אנושי בכבוד (בג"צ 888/03 האגודה לזכויות האזרח נ' המוסד לביטוח לאומי 5.1.04).

ומה קרה בציבור? האם הייתה התעוררות? נהפוך הוא. הביקורות על התערבותו של בג"ץ בסדרי עדיפויות תקציביים הייתה רבה, הן מצד הפוליטיקאים והן מצד גורמים באקדמיה. נדמה כי אנו מסתפקים במספר קבוצות חברתיות שידאגו לערכים השונים שמידי פעם אנו חשים שהם במחסור. צר לי, לא די בקבוצות אלו. הציבור הינו רוב דומם למדי. ואני תוהה עד מתי?

___________________________________________________
הכותב הינו ד"ר למשפט ומדיניות ציבורית ומזכיר האגודה הישראלית למדע המדינה.