נעמי שמר כתבה והלחינה את השיר "בהאחזות הנח"ל בסיני". השיר פותח במילים: בהאחזות הנח"ל בסיני, המון דברים יפים ראו עיני.
בשנת 2014 אין לנו יותר האחזויות בסיני, אך במהלך מבצע צוק איתן, המון דברים יפים ראו עיני.
כמו למשל עם שבא ברבבותיו (רבבה = עשרת אלפים) לחלוק כבוד אחרון ולהיות משפחה מקומית לשלושה חיילים בודדים - אחד מטקסס, השני מצרפת והשלישי מלוס אנג'לס. כך שמשפחותיהם, שהגיעו מחו"ל לקבור את בניהם, לא תהיינה לבד.
או אותו ישראלי בלוס אנג'לס שהעביר לקונסוליה דברים למשלוח לארץ, תרומה מכאן. חמישה עשר קרטונים. בקונסוליה ארזו וארגנו את המשלוח, ואני זוכר מבצעים קודמים שנתקעו בנמל התעופה בארץ ושלטונות המכס סירבו לשחרר את המטענים מנימוקים שונים ומשונים. מסתבר שכשיש רצון, ניתן למצוא פתרונים, ואולי גם הפסקת הטיסות לארץ עשתה את שלה ואנחנו - כתוצאה מהזבנג הזמני - התעשתנו וחזרנו להיות העם המיוחד שאנחנו (מאלתרים ומסתדרים במה שיש, מעגלים פינות כשצריך, הכל למען מטרות טובות).
ובאמצע השבוע הגיע לכאן הסופר דניאל סילבה לקידום ספרו החדש, והוא הביא איתו את ראש המוסד האגדי, ארי שומרון, ואת גיבורו - שהוא הגיבור של כולנו - גבריאל אלון.
אלון משפץ. תמונות של האומנים הידועים ביותר בהיסטוריה. אנשים שהוא מציל. מצבים שהוא מתקן ומחלץ את העולם. רק את אשתו הראשונה, שנפגעה בפיגוע בו נהרג בנם, הוא לא יכול לתקן. הצלקות של הכוויות על ידיה מזכירות לו קנבס ציור, רק שהוא לא יכול למלא את אותם חריצים בצבע ולהחיותם. היא חיה את זכרון אותו היום הארור ואינה מסוגלת להשתחרר ממנו.
כשסילבה בארץ, הוא מתארח אצל חבריו בקריית אונו ובראשון לציון. כאן בלוס אנג'לס, מייק וציונה בורשטיין מארחים אותו, הם חברים מזה שנים.
ישב קהל של כ-280 אנשים, ולא הפסיק למחוא כפיים. קהל אוהד. קהל אמריקני שישראל בראש מעייניו והמלחמה טורדת שינה מעפעפיו.
סילבה עם גיבוריו יצא להלחם יחד עם כולנו, לעמוד לצידנו בשעת צרה.
הרבה דברים יפים ראו עיני, כמו למשל את דיויד סיגל, הקונסול הכללי שלנו, שנסע לפסדינה ביום ראשון בבוקר, להופיע בפני כשמונה מאות נוצרים אדוקים. כמו הקהל של סילבה, גם קהלו של סיגל היה קהל אוהד. אך זה נחוץ - גם לנו, גם להם. לנו כחיזוק. להם, גם להם, כחיזוק.
הגעתי לאותו אירוע כשעה לפני הזמן. לאירוע נוצרי אסור לאחר, שכן אצלם שעה יעודה היא שעה. כיון שהם לא המתינו לי ולא ידעו מי אני, התרשמתי מכוונותיהם האמיתיות. כשעה לפני התפילה הכללית, התכנסו כל הפסטורים לתפילת פסטורים, כשהם עומדים במעגל גדול וכל אחד מדבר (לשם ועם שמיים).
עמדתי על גרם המדרגות שהוביל לאותה קומה וצפיתי במתרחש. הם נתונים היו בתפילותיהם, ומדוע - שאלתי את עצמי - אני שומע את ישראל, שלום ישראל וטובת ישראל פעם אחר פעם? הלא לא היו שם זרים נוכחים, וודאי שזו לא הייתה הצגת שווא. בכל מאודם הם התפללו לשלומנו, שכן מי שמברך את ישראל מבורך (וגם בגלל שאנחנו נדרשים למען חזרתו של ישו ולהתגשמות חזון אחרית הימים).
עמדתי שם אסיר תודה ומלא התפעלות. באותו בוקר בדיוק התבשרנו ששלושה עשר חיילי גולני נהרגו, ופשוט לא הייתי מסוגל לעכל את מנין ההרוגים. והנה, נציג מדינת ישראל עומד ומביא מדברי הנביאים, מצטט ומספר, שוזר את כל הברכות שישראל עוטה על העולם, מהדק את הקשר הבלתי ניתק בין הנוצרים לביננו, מכבד אותם במקום הקדוש שלהם, המקום אליו הם באים להתחבר דרכו עם הקב"ה, מספר ומסביר את הקורה בארץ, ומשאיר את כולם עם ההרגשה שמדינת ישראל הגיעה אליהם למשך חצי שעה, ועל-ידי כך בירכה אותם.
נהדר להרגיש אהדה ואהבה, כשהיא למעשה מגיעה כולה לצד השני, ואנו זוכים בה "מן ההפקר."
ראו, אותם דברים יפים שרואות עיני. אנשים שמתעניינים, מעורים במה שמתרחש ורוצים לעזור. מחפשים הם אפיקים, וכל אחד עושה כפי יכולתו. אלו מתפללים. האחרים שולחים חבילות. עוד אחרים מארגנים ארועים, נותנים כסף, מתקשרים ותומכים.
אני מסתכל סביבי בנחת רוח מרובה שמקורה בעידוד שאני שואב ממה שרואות עיני. נעמי שמר כמובן הטיבה לתאר זאת ממני:
בהאחזות הנח"ל בסיני
אני לא האמנתי לעיני
כשפתאום פגשתי בפינה
את ארץ ישראל הישנה.
את ארץ ישראל האבודה
והיפהפיה והנשכחת,
והיא כמו הושיטה את ידה
כדי לתת ולא כדי לקחת
ואני לא האמנתי לעיני,
בהאחזות הנח"ל בסיני.
אסתר קנדל, פעילה מקומית (אמריקנית יהודית) שבנה עלה ארצה ומשרת עכשיו כחייל בודד, השתתפה בהלווית מקס שטיינברג מלוס אנג'לס. היא סיפרה על ההנחיות שהקהל קיבל, שבמקרה של אזעקה, יש להשתטח על הארץ. אך היו שם כל כך הרבה אנשים, שטוב שלא היו אזעקות, שכן לא ניתן היה להשתטח על הארץ.
מסתבר שאלוהים הסתכל מלמעלה וראה גם הוא דברים יפים כל כך הקורים בעירו הוא, והחליט שצריך לאפשר להלוויה ולקבורה להתקיים ללא תקריות נוספות וללא הפרעות מהעמלק שיושב לו בעזה.
ההורים הם יהודים אמריקנים שזו הפעם הראשונה שלהם בארץ. האב התקשה לחזור אחרי מילות הקדיש. בדבריו, הוא אמר שאין הם מצטערים על החלטת בנם לשרת בצה"ל. האם הודתה לקונסולים (שהגיעו לבשר להם את הבשורה המרה מכל וליוו אותם מאותו רגע), מדינת ישראל ומשרד הביטחון, צה"ל והציבור הישראלי כולו.
אחיו ואחותו של מקס דיברו גם הם, וכך גם מכובדים רבים אחרים. אך יותר מכל, היה זה בסוף הטקס, כשאביו של מקס אמר "עם ישראל חי!" והקהל פצח באופן ספונטני בשירת התקווה ולאחריה "עם ישראל חי!"
ממעמקים, כותבת אסתר קנדל, קמתי. יד הושטה אלי, עזרה לנו לקום וחיזקה אותנו. תפילת הנוכחים כולם? התקווה? או אולי ידו של הקב"ה עצמו שבא ונכח בהלוויה?
זו הייתה יכולה להיות היא ובני משפחתה המתאבלים על בנה, והיא יצאה מחוזקת וכתבה לכולנו מירושלים, שנדע גם אנחנו, שנרגיש כמו שהיא הרגישה.
בהאחזות הנח"ל בסיני,
המון דברים יפים ראו עיני
המון דברים יפים שבגללם
רציתי לחבק שם את כולם.
היה זה לפני חודשים רבים שהקונסוליה ארגנה אירוע - במהלך חג החנוכה - על גג מלון לקס בורלי הילס ברודיאו דרייב. הכרתי שם חיילים בודדים רבים, בעבר, בהווה ואלו שהיו לפני גיוס אליו התנדבו, ואת בני משפחותיהם.
איש לא ציפה שסכנות אמיתיות אורבות בפתח. לא ידענו שמלחמה עקובה מדם, שבה מנין ההרוגים יהיה כבר בעשור הרביעי, בפנינו. כולם היו נרגשים - יהודים, ישראלים, חלק שהישראליות טבועה בדמם ואחרים שישראליות היא דבר משונה עבורם, שפה זרה, התנהגות בוטה, מחוספסת, דבר מתוק ומלוח בו זמנית, קוצני ודוקרני אך מלא טוב ויופי.
עמדנו אז ואכלנו סופגניות, הדלקנו נרות וסיפרנו את סיפור המכבים. נרות בודדים שהתקבצו להם יחדיו, שמכנה משותף להם.
כך גם בארץ, ארץ קיבוץ גלויות, בית לעם היהודי. לטוב ולרע. בעיתות שלום וגם בעיתות מלחמה.
ליבי פועם בחוזקה, שכן כמו המשוררת הלאומית שלנו, שנראה שבמותה כמו בחייה עדיין פלגים שלמים של העם מחרימים אותה בשל דעותיה הפוליטיות (קרי אהבת ארץ ישראל בצורה בלתי מותנת), המון דברים יפים רואות עיני, שבגללם רציתי לחבק שם את כולם -
וכן גם למסור תודה, לך, נעמי שמר, שכה הטבת לתאר רגשות, מעשים ומציאות במילים ובמנגינות שעד היום מלווים אותנו.
את שם למעלה, נא הובילי אותנו בשיר ובמזמור, שיוציאו אותנו ממעמקים, ויעזרו לנו לעמוד על רגלינו. עתה יותר מתמיד, כה זקוקים אנחנו לכך.
הושטת את ידך, בכדי לתת ולא בכדי לקחת, ומי יתן שגם אנחנו נלך בדרכך, כבודדים וכעם המשמש אור לגויים.
