רבבות צופי בתוכנית האחרונה של "מבט שני" בערוץ הראשון, שדנה ברשלנות הרפואית אשר הוקרנה, הופתעו לקבל מידע לפיו ועדות הבדיקה של משרד הבריאות שדנות בתלונות נגד רופאים אינן מתפקדות כראוי ועושות לרוב את מלאכתן פלסתר.
אני סבורה שתוכנית הטלוויזיה הייתה צמחונית למדי ולא שיקפה את המציאות העגומה, מאחר שהיא נטתה חסד מסוים למוסדות הרפואיים ולרופאים וקיפחה כרגיל את החולים. אלה נפגעים במקרים רבים פגיעה כפולה: פעם בגלל נזקי הרשלנות הרפואית, ופעם שנייה בעקבות בדיקת אופייה של הרשלנות.
סעיף 21 בחוק זכויות החולה משנת 1996 קובע, שאת ועדות הבדיקה ממנים המנהל הכללי של משרד הבריאות או מי שהוסמך על-ידו, מנהל בית חולים, מוסד רפואי או מנהל אחת מקופות החולים.
בלשון היבשה של החוק נאמר, בין השאר: "ועדת בדיקה מוקמת לשם בדיקת תלונה של מטופל או של נציגו לשם בדיקת אירוע חריג הנוגע למתן טיפול רפואי. ממצאיה ומסקנותיה של ועדת הבדיקה ימסרו למי שמינה את הוועדה ולמטופל הנוגע בדבר וכן לרופא המטפל שעלול להיפגע ממסקנות הוועדה".
מניסיוני כפרקליטה שמייצגת חולים שנפגעו ברשלנות רפואית (להבדיל מהפרקליטים שמעדיפים לייצג מוסדות רפואיים ורופאים שמבוטחים בתוכנית ביטוח מיוחדת) אני רוצה לציין, כי פעילותן של מרבית הוועדות הללו הנה מסורבלת, בלתי יעילה ועוקפת מוקשים שעלולים לזעזע את המערכת הרפואית.
משום מה נראה לי שחלק נכבד מהמלצותיהן של הוועדות נגועות באיטיות ובסחבת, המסקנות לוקות בחסר, ולעיתים אף באי אובייקטיביות. הצדק עם החולים לא נראה ולא נעשה.
בעבר טיפלתי בשורה של תיקים בנושאי רשלנות רפואית, שבמקביל לדיונים המשפטיים בתביעות הנזיקין הוקמו גם ועדות בדיקה שהיו אמורות להיות בלתי תלויות. בפועל, התברר שלרופאים שכיהנו בוועדות היו שיקולים זרים. הם שאלו מה יקרה, חלילה, אם אי פעם הם בעצמם יואשמו ברשלנות רפואית, ויאלצו להמתין להכרעתם של עמיתיהם למקצוע. משום כך הם נוהגים לפי הכלל הבדוק: "שמור לי ואשמור לך".
זאת ועוד: אירעו גם מקרים של רשלנות רפואית שלגביהם היו כבר חוות דעת של רופאים מומחים, שהצביעו על אופייה החמור והחד-משמעי של הרשלנות והם הועברו על-ידי לאחת הודעות על-מנת שישמשו תשתית להכרעה שזעקה גם על פני הארץ ולא רק לשמים.
נדהמתי שחברי הוועדות לא ייחסו לאותם טיעונים על רשלנותם של הרופאים את המשקל הראוי, ופטרו את הרופאים הללו בעונשים קלים - נזיפה, לכל הותר. הרופאים הרשלנים ממשיכים לעבוד במוסדות הרפואיים עד עצם היום הזה, ואין פוצה פה ומצפצף כי אף אחד לא מאזין לצפצופים.
היה מקרה בעבר שבו הוקמה ועדת בדיקה ע"י אחד מבתי החולים הגדולים בארץ לבדיקת נסיבות מותו של אדם צעיר שנפטר כתוצאה מטיפול רפואי. את מסקנות הוועדה קיבלתי לידי, חרף פניותיי החוזרות ונשנות, רק כעבור 8 שנים מעבר לתקופת ההתיישנות המקובלת.
היה מקרה חמור נוסף שבו טיפלה ועדת בדיקה שהוקמה בשעתו ע"י מנהל משרד הבריאות לבדיקת נסיבות מותו הטראגי של צעיר בן 30 ששלח יד בנפשו במהלך אשפוז בבית החולים. למרבה ההפתעה, לא סיימה ועדת הבדיקה הזו את עבודתה. צעד חסר תקדים זה נומק בכך ש "עבודת הוועדה הופסקה לאור הפעולות שננקטו בתוך בית החולים".
אחרי כל זאת קשה להלין על התנהגותו של האומבודסמן של משרד הבריאות, ד"ר שמעון גליק, שנוהג להשיב תשובה לאקונית בנוסח סטנדרטי לפרקליטים שפונים אליו: "לא מצאתי עדות לרמת טיפל המחייבת נקיטת צעדים כל שהם מצדי".
ואם הוא לא מצא לנכון להקים ועדה, מי כן יעשה מלאכה זו?
מן הדין שהפגיעה בזכויות החולים לא תתחיל ותסתיים במשדר טלוויזיה, אלא תדיר שינה מעיניהם של שר הבריאות והגורמים המופקדים על אכיפת החוק.
ויפה שעה קודם.
