אחד הדיאלוגים המוכרים ביותר מהספר 'אליסה בארץ הפלאות' הוא הדיאלוג שבין הדמות הראשית לבין חתול הצ'שייר. במהלכו שואלת אליסה "התואיל להגיד לי, בבקשה, באיזו דרך עלי ללכת מכאן?".
החתול עונה לה באדישות כי "זה תלוי במידה רבה לאן את רוצה להגיע". הגיבורה מציינת כי "לא אכפת לי כל כך לאן" וזוכה לתשובה השנונה כי "אם כך, לא משנה באיזו דרך תלכי". אך החיים הם לא סיפור פטנזיה ובמיוחד במקרה הישראלי חשוב מאוד להבהיר - במיוחד בימים אלו של עימות אלים - באיזו דרך ברצוננו ללכת.
ייחודו של המשטר הדמוקרטי בכך שהוא מאפשר - ואף מעודד - קיומה של אופוזיציה לשלטון ולאלו שעומדים בראשו. עם זאת, אחת השאלות שמילאה מאות אם לא אלפים של דפים ורוקנה רבבות קסתות דיו היא האם כל אופוזיציה אפשרית? האם גם אופוזיציה המאיימת לשנות את המשטר או לפעול לחיסול המדינה היא לגיטימית? האם יש לגלות סובלנות גם כלפי בודדים או קבוצות המחזיקים בהשקפות שלעיל?
שאלות אלו רלוונטיות במיוחד לחברה הישראלית, ובמיוחד על-רקע מבצע 'צוק איתן' שהעמיק בצורה ניכרת בה את השסע היהודי-ערבי ובתוך כך גם את השסע בין מחנה הימין לבין זה של השמאל.
היחלשותה של הסובלנות: הממד הפוליטי ראוי להבין קודם כל בכלל מהי סובלנות. לפי אחת ההגדרות, זו "מידת הנכונות 'לחיות' עם רעיונות ואינטרסים שמתנגדים להם". הדמוקרטיה אינה מונעת מקבוצות או פרטים המחזיקים בעמדות או באינטרסים לא מקובלים להחזיק בהם ואף לחתור - במסגרת הכללים המקובלים - להשגתם. אלא שאין בכך פתרון לאותן שאלות שעימן נפתח מאמר זה. על כן, נהוגות בעולם שתי גישות להתמודדות עימן: הגישה של הסכנה הברורה והמיידית וגישת האיזון.
לפי הגישה הראשונה יש לאפשר מידה של חוסר סובלנות (כמו פגיעה בחופש הביטוי, ההתאגדות ולעיתים גם בזכות ההצבעה) באותם מקרים שבהם גילוי הסובלנות עלוי לגרור תוצאות קשות במקרים בהם נשקפת סכנה מוחשית, ברורה ומיידית בערכים דמוקרטיים אחרים. הגישה השנייה מבוססת בעיקר יותר על הרגש, שעל-פיה יש לעיתים מקום להטיל מגבלות על עיקרון הסובלנות ואין להפגין עיקרון זה כלפי מי שמצהיר דברים שמנוגדים לו.
במהלך המבצע 'צוק איתן' פורסמו קריאות גנאי רבות - במיוחד מעל גבי הרשת החברתית 'פייסבוק' - בצד היהודי כלפי אלו בציבור הערבי שהביעו את הסתייגותם (בלשון המעטה) מפעולות צה"ל בעזה. חלק מאותן קריאות מראות שהחברה הישראלית זזה בדעותיה משתי גישות אלו עד כי הדבר מעמיד בסכנה את הדמוקרטיה שלה.
גם אם נניח בצד את השיקול הערכי שעומד בבסיס של חיטוט בפרופיל של אדם אחר ופרסום לעיני כל מה שרשם (סוגיה בפני עצמה הראויה לדיון נפרד) או הצגתם של פרופילים פיקטיביים עם שמות ערביים ומשפטים שהוצמדו להם (דבר המעורר שאלה "את מי זה משרת?" שגם אליה כדאי להתייחס) הרי שנוצר כאן לפני הכל 'פרדוקס הסובלנות'.
מרביתו הגדולה של הציבור היהודי בישראל - אם לסמוך על הנתונים של הפייסבוק וסקרי דעת הקהל שהתפרסמו - מוכן היום לשם הגנה על ערכי הדמוקרטיה לפגוע באחד הערכים המרכזיים שמייצב אותה מלכתחילה.
נכון, הסובלנות היא לא ערך עליון ובוודאי שאם היא תגרור פגיעה בביטחון יש לחשוב כיצד להגביל אותה (יהיו שיגידו גם אולי לוותר עליה לחלוטין) אבל כדאי להיזהר מאותן קצוות שוליים בצד הימני של המפה שהולכים ותופסים תאוצה מאז מלחמת ששת הימים.
כיבושם של אותם שטחים נרחבים הפך את האידיאולוגיה שלהם לתפיסה ריאלית שאליהם נוצקו גם סממנים משיחיים מובהקים בדבר השבת ארץ ישראל לגבולותיה ההיסטוריים והקמתו המחודשת של המרכז הדתי בירושלים. לפתע נראה שאפשר לפתור בצורה כוחנית את הבעיות המרכזיות הקשורות בקונפליקט הישראלי-ערבי: גבולות המדינה, שאלת מעמדה של ירושלים, סוגיית הפליטים הפלשתינית, מעמדם האזרחי של ערביי המדינה והיחס למדינות ערב וכיו"ב.
אי-סובלנותם מתבטאת במוכנות - ואפילו ברצון - להגביל את פעילותם הפוליטית של אותם גופים או מפלגות שאינם תואמים את תפיסת עולמן מחוץ לחוק.
היחלשותה של הסובלנות: הממד הפסיכולוגי אך גם לא בשוליים הקיצוניים של הימין יש גזענות כלפי הערבים אף שזו 'רציונלית' יותר (אם ניתן להתייחס לגזענות ככזו).
האמונה הנפוצה ביותר, שמסבירה זאת, הציגה את חזרתם של היהודים לארץ ישראל ממקומות גלותם תוך הקמת מדינה יהודית במולדתם הקדומה. רעיון זה של הקמת מדינת היהודים המתחדשת התבסס לא רק על רעיונות של האידיאולוגיה הלאומית הציונית אלא התבסס גם על טיעונים היסטוריים, דתיים, פוליטיים, חברתיים, תרבותיים ואף קיומיים שבעבעו בעם היהודי עוד הרבה לפני שהרצל פעל להגשימם.
תקצר כאן היריעה מלפרט אותם, מה גם שהם נדונו כבר בהרחבה בספרים רבים. כאן ראוי להביא בקצרה את ההנחה שעם הגשמתם של רעיונות אלו אחרי תקופה כה ארוכה בה נדד העם היהודי בין העמים הביאה לתפיסה שעל-פיה כל נסיגה מהשטחים נתפסה כנתינה ללא תמורה (ולא 'החזרה') ובמיוחד כשאין שום רווח מכך כפי שמראים דוגלי אמונה זו על לקחי
הסכם אוסלו, וואי ואחרים.
אמונה נוספת המזינה את הגזענות היהודית הוא למעשה הקופליקט ותחושת האיום המתמדת שבצלה חי הציבור בישראל. הסביבה העוינת, התמיכה הרחבה שמעניקות חלק מארצות האיסלאם לפלשתינים, הצבת היהודים ומדינת ישראל כמטרה בשל השתייכותה של ישראל לתרבות המערב ומאפיינים אחרים הביאה להתפתחותה של תפיסה שיוזמה התקפית היא חיונית והכרחית כדי למנוע פגיעה בעורף, באזרחים, במדינה ובכוחות הביטחון.
הדבר משתקף בחיסולו של מחבל פוטנציאלי, דרך הפצצת יעדים גרעיניים, וכלה ביציאה למלחמות השונות. לתפיסה זו נוספת האמונה כי יש להגיב שיש להגיב באלימות על כל פעולה אלימה של האויב, כשלעיתים יש אף לעשות זאת תוך גרימת תוצאות חמורות כדי להרתיע אותו בעתיד - אמונה הבאה באמירה ש"הערבים מבינים רק כוח".
אמונה נוספת המאפיינת את תפיסתו של חלק מהציבור הישראלי - ובתוך כך גם את חלק מהנהגתו - היא שישראל צריכה להסתמך רק על כוחה, ולא לצפות לעזרתם של מדינות ועמים אחרים. אמונה זו התבססה בעיקר על לקחי השואה כפי שהדבר גם משתקף בתמונות שמראות באותה שורה את חיילי צה"ל כממשיכיהם של ניצולי המחנות.
אך לא רק השואה אלא אלפיים שנות התנסויות שליליות לימדו את העם היהודי ששאר העולם בעל כוונות שליליות כלפיהם. אם לא די בהתנסויות האלו, השואה מהווה ההוכחה האולטימטיבית לשנאת היהודים ולאדישות כלפיהם בתקופה הקריטית כאשר נרקמה התוכנית להשמדתם ועמי העולם עמדו מנגד ולא נקפו אצבע כדי להפסיק את מימושה המחריד. לפי תפיסה זו, עמדותיהם והתנהגותם של הערבים והגינוי של העולם בעיקר את מדינת ישראל, מהווה המשך לאנטישמיות הוותיקה.
כשנגמר היום - מתחיל מחר במהלך המבצע האחרון בעזה, ציין מח"ט גולני, אל"ם רסאן עליאן, כי: "פעולות יש בתנועות הנוער, מבצעים יש בסופר, בעזה זו מלחמה". דברים אלו מפי קצין דרוזי שנפצע במהלך המבצע האחרון אמורים להדהד חזק באוזני הן הציבור היהודי והן הציבור הערבי, או לפחות אלו מתוכם שרואים את המשך החיים שלהם באזור זה. על כן, ראוי לעצור ולחשוב גם על היום למחרת, שכן ברור לכל בר-דעת כי יום אחרי כל מבצע צבאי או מלחמה כוללת עדיין יישארו מדינות ערב, עדיין יהיו פלשתינים ועדיין תהיה את מדינת ישראל ואף אחד מהם לא הולך להיעלם בקרוב.
יש לקרוא לדברים בשמם - זהו לא סכסוך טריטוריאלי אלא מלחמה מתמשכת בין שני עמים שרואים כאן לא רק את עברם ואת ההווה שלהם אבל גם את עתידם.
מותר וחשוב שישראל תגן על עצמה ועל גבולותיה (אף שהסבב האחרון טשטש אותם במידה ניכרת) מבחינה צבאית אך חשוב לא פחות המלחמה על המרקם החברתי והפנימי שבתוך גבולות אלו.
אותם אלו שקוראים 'מוות לערבים' מתעלמים שבתוך אותו ציבור יש גם את הבדואים, הערבים הנוצרים וחלקים מהציבור המוסלמי המשרתים בצה"ל ותורמים את תרומתם לחברה הישראלית כמו היהודים בה. אותם אלו שמתייחסים אל כלל מחנה השמאל כאל 'בוגדים' ו'עוכרי ישראל' מבקשים בעצם לנכס לעצמם תכונות, ערכים והתנהגויות חיוביות שמבחינתם משקפים את ה'ישראליות האמיתית' ולוקחים מונופול על ערכים כמו אומץ וגבורה או לאומיות ופטריוטיות.
מצדו השני של המתרס, גם השמאל הקיצוני לא חף מטעויות בכך שמבקש להציג את עצמו כמקדם היחיד של ההומאניות, המוסריות, השאיפה לשלום, ההגינות והקידמה. שני הצדדים נוקטים בגישה של עליונות ופטרונות ומנצלים את העובדה ש"בזמן שהתותחים רועמים - המוזות שותקות" כדי להציג את עצמם כמייצגים היחידים של כל אותו מחנה שאליו הם שייכים.
לצערי מאמר זה מוגבל ביכולתו. הוא מוגבל קודם כל בכך שביקש להציג רק את התמונה של הצד היהודי כיוון שאי ידיעת השפה הערבית אינה מאפשרת לכותב לדעת מה נאמר בצד השני (אף שעל-פי מספר מקורות ישנם גם בצד השני מגוון של קולות אף שאלו מושתקים לעיתים קרובות על-ידי בעלי אינטרס הן בצד הפלשתיני והן בצד הישראלי). הוא מוגבל משום שמדובר בטור בודד אף שכולי תקווה שיופץ תוך ניצול יתרונותיה של הרשת כדי שיוסקו ממנו ההחלטות הראויות. הוא מוגבל משום שהמציאות שבה אנחנו חיים הפכה את מרבית האנשים נצמדים עוד יותר אל הרעיונות שלהם (או אל הקצוות הקיצוניים שמשכו אותם) עד שהם מסרבים להאמין כי המציאות היא לא שחור או לבן, אלא יש בה עוד הרבה גוונים אחרים. אותם גוונים שחשוב לשמוע את קולם ועמדתם כדי שתישמר הסובלנות ועימה הדמוקרטיה הישראלית.
עתה הרושם הוא שכאשר מטיחים בהם זאת הם משיבים לא בהכחשה אלא ב"אז מה"?
