שלג בחולות

כשהייתי ילד הייתה בי תכונה משונה למדי.
עוד שנים רבות לפני שעליתי על מטוס הייתי מדמיין את השכונה האהובה שלנו, כאילו ראיתיה בצילום אווירי במבט על, כאילו מפה גדולה פרושה לפני. ידעתי כל רחוב, כל סמטה, כל מבוך, כל בלוק, כל דירה, כל משפחה, כל חצר, כל מרפסת, כל גינה, כל מחסן, כל צריף, כל לול, כל שבכה, כל שובך יונים, כל עץ, כל שיח, כל גדר חיה, כל מכולת, כל חנות ירקות, כל חנות דגים, כל גלנטריה, כל חנות נעליים, כל קיוסק, כל חייט, כל נגר, כל סנדלר, כל נפח, כל רפד, כל ספר, כל נגר, כל מתקן אופניים, כל שוחט, כל דוכן פלאפל, כל בית כנסת - ושל כל עדה.

כל דבר הייתי זוכר בדייקנות מופלאה, ובמיקומו. מפליא יותר - הכרתי כל משפחה ומקום מגוריה כמו גם אם היא פולנית, הונגרית, רומנית, רוסית, טריפוליטאית, סלוניקאית, טרנסילבאנית, תימנית, מצרית, טורקית, לבנונית, סורית, צ'כית, סלובקית, בולגרית, יקית, יוגוסלבית, מרוקאית, טוניסאית, הודית, כורדית, פרסית או מעורבת, דהיינו גויים שהצילו יהודים ואחר כך נישאו להם או כאלה שנישאו ליהודים לפני המלחמה ולפתע בא היטלר, באה השואה, לא הבחינה בין יהודי לגוי במשפחות אלה, הנתפסים הומתו והניצולים עלו ביחד לארץ ישראל והתחילו חיים חדשים בשכונתנו. בימים אלה איש לא הזכיר להם את עובדת היותם לא יהודים.

מתוך החולות צמחה שכונתנו. "החולות" - כך קראו אצלנו לדיונות הענקיות הנודדות שהשתרעו לאורך המפרץ. מכל עבריה הייתה שכונתנו מוקפת בחולות, מבודדת מכל ישוב. ממזרח, הרחק מעבר לחולות, היה מחנה צבאי. מצפון, גם הרחק מעבר לחולות, היה עוד מחנה צבאי. ממערב היה הים. מדרום - שוב חולות. ורחוק משם - יתר העולם.

שורות סדורות למופת של מבני בטון בתוך ים החולות הייתה בנויה שכונתנו. "בלוקים" - כך נקראו בפינו המבנים הדו קומתיים, רובם מוארכים, ובכל בלוק שמונה דירות, ארבע בכל קומה. לכל דירה בקומת הקרקע חצר קטנה מלפנים ומאחור ובה, בין הבלוקים, הציבו עמודי תלייה למתקני כביסה משותפים לכל שני בלוקים, וכבסים מכל הצבעים היו מתנופפים כמו דגלים מרהיבי עין בכל צבעי הקשת, מפארים את שכונתנו הדלה. עמודי כביסה אלה שימשו אותנו, הילדים, לקורות שערים במגרשי כדורגל שאלתרנו באדמה החולית.

לצד כל בלוק היו מדרגות חיצוניות שהובילו למשטח בקצה הקומה השנייה, משטח שחיבר את כל הכניסות באותה קומה. אם גרת בדירה השנייה חלפת על פני דלת הכניסה של הדירה הראשונה; אם גרת בדירה השלישית היה עליך לחלוף על פני הדירה הראשונה והשנייה; ואם גרת ברביעית נגזר עליך לחלוף על פני הדירה הראשונה, השנייה והשלישית. ובכל דירה ־ חדר ומטבחון קטן, שירותים ודוש - מקלחת. בכל שורה היו שישה עשר בלוקים, ובאמצע הדרך בכל רחוב היו שני בתים מרובעים - ארבע דירות בכל בלוק. ייחוסן של דירות אלה היה בכך שלכל דירה בקומה העליונה הייתה מדוכת מדרגות משלה. וכל כך היו הדירות דומות זו לרעותה בימיה הראשונים של שכונתנו, עד שיום אחד חזרה אמי הביתה, פתחה את הדלת וקראה לאבי בצהלה: "אולישקה, אני כאן! חזרתי!" יצא לקראתה ג'ינג'י שמן עם כרס תפוחה בתחתוניו בגוון כחלחל אפרפר ואמר לה: "בסדר, בסדר, פראו רוטשטיין, את במקום הונדערט פרצענט בסדר (הגעת למקום הנכון, במאה אחוז למקום הנכון)".

נמלטה אימא על נפשה כיוון שהג'ינג'י, שלימים הכירה אותו כפייביש, הקצב הפולני, לפת את זרועה בחזקה באצבעותיו השמנות והלחות והזמין אותה להיכנס פנימה.

ומאחורי כל רחוב ורחוב, אדמה חולית רחבת ידיים שבערבובה באדמת חמרה שהובאה למקום נוצרה אדמה חדשה, חומה ובהירה מאוד, ובשטחים אלה הקימו המשפחות את גני הירק והלולים. כל משפחה תפשה חזקה על חלקה ככל יכולתה וגידרה אותה, ללא הסדר מטעם הרשויות, וברבות הימים הוסיפו המשפחות מחסני עץ לפני הבית ומאחוריו, רובם בצבע ירוק, וגגות מזופתים. וכשחלפו השנים ורווח למשפחות במקצת, החלו המריבות בין השכנים על גודלן של החלקות, בנוסף למריבות בין הילדים שהפכו לתגרות בין המבוגרים. אז, שלא כהיום, הייתה המשטרה מגיעה לעתים ומפרידה.