|
אוניברסיטת ג'ורג'טאון, וושינגטון. סוף סמסטר ב'. סוף השנה. היום האחרון. רוב הסטודנטים ואנשי הסגל עזבו. השקט מתחיל לחלחל לקמפוס הגדול. מעונות הסטודנטים, אגף B קומה ג' חדר 332.
טד ג'ונסון נועל את המזוודה האחרונה. מזוודה כבדה. שאר המזוודות ניצבות ליד דלת היציאה. מעיף מבט אחרון בחדר, אולי שכח משהו. חברו, ג'ימי גרין, מוריד את התמונות מהקיר. מי יודע איפה יגור בשנה הבאה.
"הולך לעבוד עם אבא?" זורק טד.
"הרבה יותר מזה".
"כלומר?"
"אני הולך להיות סנאטור".
"ככה, פשוט?"
"טד, אתה אולי לא תבין זאת, אבל הדרך שלי סלולה עד הסנאט".
"אפשר בכל זאת לקבל הסבר?"
"כן, אבל תחסוך ממני את מבטי הקנאה, הלגלוג והתימהון שכבר מרוחים על פרצופך".
"חוסך..."
"אז ככה - אבא שלי, כפי שאתה כבר יודע, הוא מעורכי הדין החשובים במדינת מסצ'וסטס. איש חזק. מעלה ומוריד סנאטורים וחברי קונגרס. את המסלול שלי הוא תכנן בילדותי. אני מסיים ללמוד משפטים, מצטרף למשרד שלו, מתחיל להכיר את האנשים הנכונים, קוקטיילים, טניס, רכיבה על סוסים, תקשורת, מגאזינים, טלוויזיה מקומית, תוכניות רדיו, כמה תיקים פליליים מתוקשרים היטב, אישה נאה ושני ילדים להשלמת התמונה. וכך, בגיל שלושים ושתיים אני מתרווח במושבי החדש בגבעת הקפיטול".
ג'מי נעל את דלת החדר, והשניים ירדו דוממים בגרם המדרגות. הוא מסר את המפתח לאב הבית והם נפרדו ממנו לשלום. שמש חזקה קיבלה את פניהם בחוץ, והם המשיכו ללכת מהורהרים בשבילי הקמפוס המוריק.
"אתה לא תהיה סנאטור", סינן טד בפנים קפואות.
"ידעתי שאסור לי לדבר אתך על זה. אתה מקנא".
"נכון שאני מקנא, אבל אתה לא תהיה סנאטור".
"אתה מוכן להרחיב?"
"כן. פשוט מאוד, אתה לא טיפוס של סנאטור".
"אין דבר כזה 'טיפוס של סנאטור'. אתה יכול למצוא בסנאט אנשים מכל הסוגים - רעים, טובים, שמחים, עצובים, חכמים, טיפשים, עניים, עשירים, משכילים, נבערים, אנשי צבא, יפים, מכוערים, שמנים ורזים, והרשימה ארוכה. אי-אפשר לאפיין סנאטור".
"נכון, אבל אתה לא תהיה סנאטור".
"טד, אתה ממש מקנא. אין לך שום נימוק הגיוני, ואתה פשוט חוזר כמו מנטרה על המשפט הטיפשי הזה. יש לי את כל הנתונים הדרושים להשיג את המטרה, ואני אשיג אותה".
"נתונים זה לא מספיק, ג'ימי. אתה לא תהיה סנאטור כי אתה לא טיפוס של סנאטור", סיכם טד.
השניים הגיעו לתחנת האוטובוס, הניחו את המזוודות והתיישבו על הספסל. חברים טובים, אבל הבדלי המעמדות ניכרים בין השניים.
הדרך של טד לבית הספר למשפטים בג'ורג'טאון לא הייתה קלה. הוא נולד במנהטן, ניו-יורק, למשפחה קשת יום. אביו היה כרטיסן ברכבת התחתית ואמו עבדה בכל עבודה מזדמנת. בנחישות רבה להצליח, עבר טד את כל המכשולים, גמר בהצלחה את בית הספר התיכון, והתקבל ללימודי המשפטים.
הקמפוס התרוקן כמעט לגמרי. פה ושם נראו אחרוני העוזבים. השמש המשיכה להכות.
במעלה השביל המוליך אל ספריית מדעי הרוח פסע נמרצות הפרופסור החביב ביותר על תלמידי החוג לפסיכולוגיה – ארתור קרטר – בן ארבעים וחמש. שיער כסוף גולש עד כתפיו, גבוה, רזה, תווי פניו חדים. בעל חוש הומור מפותח. הפרופסור החזיק חבילת ספרים בידו ונראה ממהר להגיע לבניין הספרייה.
"יש לי רעיון", אמר טד לג'ימי, שעסק בספירת המטבעות לאוטובוס, "בוא נשאל את קרטר, יש לו הבנה עמוקה בבני אדם".
"מה נשאל אותו?" הגיב ג'ימי בהפתעה קלה.
"האם יש דבר כזה 'טיפוס של סנאטור'".
"אהה, או. קיי".
טד וג'ימי קמו, משאירים מאחור את המזוודות, והרחיבו את צעדיהם כדי שיוכלו להשיג את הפרופסור. הם הדביקו אותו אך מעט לפני הכניסה הראשית לספריה.
"שלום אדוני!" פנה טד לפרופסור, שעצר את הילוכו המהיר, פנה לאחור והעיף מבט משתומם בשני הצעירים שלמולו.
"שלום לכם, אדונים צעירים", החזיר להם הפרופסור. "האם אינכם בדרככם הביתה? תנו לי לנחש, נכשלתם בכמה בחינות, רוצים לשפר ציון, או שהתאהבתם באחת המזכירות?"
חיוך עלה על שפתיהם של השניים. "רצינו לשאול אותך שאלה מקצועית", פלט טד וניסה להעלות ארשת של רצינות על פניו.
"שאלה מקצועית!?" השיב הפרופסור בהשתוממות. "אתם רוצים לומר לי שנשארתם בהתנדבות בקמפוס במקום לעוף הביתה, וכל זה כדי לשאול אותי שאלה מקצועית?"
"אמת", לחש ג'ימי וכבש פניו בקרקע.
"או. קיי. אם דבר זה חשוב לכם עד כדי כך, מיד אצטרף אליכם ונשב בניחותא".
הפרופסור החיש את צעדיו, נכנס לספריה, ובתוך דקות מספר חזר ללא חבילת הספרים, וכשחיוך על פניו הצביע על אחד הספסלים המוצלים.
"בואו נשב", אמר.
השלושה התיישבו - הפרופסור באמצע, טד לימינו וג'ימי לשמאלו.
"ובכן", פנה אליהם הפרופסור, "מהו הדבר שכה מטריד את מנוחתכם?"
"האם יש דבר כזה 'טיפוס של סנאטור'?" פתח ג'ימי.
"מה?!" הפנה הפרופסור שאלת תימהון.
"אשתדל לקצר", אמר טד ופנה ישירות אל פרופסור קרטר. "חברי ג'ימי אומר שאבא שלו, שהוא איש חזק במדינת מסצ'וסטס, מייעד אותו להיות סנאטור. הדרך כבר סלולה, והוא רואה את עצמו בגיל שלושים ושתיים ישוב בגבעת הקפיטול על כיסא עור מסתובב".
"ומה דעתך אתה על כך, אישי הצעיר?" פנה הפרופסור בנועם לטד.
"אני מכיר היטב את ג'ימי. כבר שלוש שנים אנחנו מבלים יחד את רוב שעות היממה. הוא לא טיפוס של סנאטור, והוא לא יהיה סנאטור".
דממה ממושכת נפלה על הספסל המוצל. הפרופסור עצם את עיניו, נשען לאחור ושקע במחשבות. הצעירים החליפו מבטים בינם לבין עצמם, ממתינים למוצא פיו.
"מהן תוכניותיכם לשבועיים הקרובים?" שאל כמעט בצעקה הפרופסור, שפקח את עיניו וחזר להיות ערני כאריה המשחר לטרף. "כן, אני חוזר על שאלתי", שב ופנה לשני הצעירים הנדהמים, שלשונם נאלמה נוכח השאלה הכה לא צפויה. "מהן תוכניותיכם לשבועיים הקרובים!?"
"אני הולך לעבוד במשרד של אבא שלי בבוסטון, וטד ינסה למצוא עבודה כמתמחה במשרד עורכי דין בניו-יורק", ענה ג'ימי והפנה מבטו לעבר טד כדי לקבל את אישורו.
"אני מציע לכם הצעה שלא תוכלו לסרב לה", פלט פרופסור קרטר בטון רגוע יותר. "אתם עוזבים הכול, שוכחים את אבא ואת העבודה, לא חושבים פעמיים ועולים אתי מחר בתשע וחצי בבוקר לטיסה מספר 445 של 'אמריקן איירליינס' למומבאי. לאחר ביקור קצר בהודו, נמשיך לעוד מספר יעדים ובעוד שבועיים או קצת יותר, אני מחזיר אתכם לאבא ולאימא כשאתם בריאים ושלמים..."
השניים היו המומים. טד התאושש ראשון, התבונן בפניו השלווים של ארתור קרטר, הבין שהפרופסור אינו מתלוצץ, אזר עוז, ושאל:
"ומי יישא בהוצאות?"
"כל הוצאות הטיול על חשבוני", ענה הפרופסור בנינוחות, "הטיסות, בתי המלון, הארוחות, המוניות, ואפילו בילויים ליליים מדי פעם. וכדי להוציא מחשבות מגונות מלבכם, עלי להסביר כי יש לי תקציב מיוחד במחלקה המיועד לסיורים מקצועיים ברחבי העולם, שמטרתם להרחיב את הידע על-אודות התנהגות בני אדם במצבים שונים".
"סיורים מקצועיים?" השתומם טד.
"כן, סיורים מקצועיים. תבינו, השאלה ששאלתם איננה שאלה ספציפית הקשורה לסיכויו של ג'ימי להיות סנאטור. זו בעיה הרבה יותר רחבה, הנוגעת בעקרונות הבסיסיים והחשובים ביותר הקובעים את דרכו של האדם לעבר ייעודו", הסביר הפרופסור בנימה פילוסופית.
"ויש תשובה לבעיה זו?" הקשה טד.
"יש תשובה".
"ומהי?"
"בעוד שבועיים, או קצת יותר, בדרככם הביתה, תדעו את התשובה", חייך אליהם פרופסור קרטר.
השמש החלה מסתתרת מאחורי צלליתו של בניין הספרייה הענק. כעת כבר הייתה המדשאה רחבת הידיים ריקה מאדם. רוח קלה החלה פתע לנשב, מעיפה עלים צהובים במסלול מעגלי שהסתיים על גגות בנייני הקמפוס.
"אני בא", אמר טד.
ג'ימי הביט בטד ובפרופסור, שחיכו למוצא פיו. "אני משער שגם אני", לחש ג'ימי וחשב על השיחה הלא נעימה הצפויה לו עם אביו.
"ובכן, העניין מוסדר", סיכם הפרופסור וקם בחיוך מהספסל כשהוא סופק את שתי כפות ידיו בסיפוק. "מחר, בשעה תשע ושלושים בבוקר, ליד הדלפק של 'אמריקן איירליינס' באולם היוצאים".
הם נפרדו לשלום.
המזוודות חיכו להם בתחנה בדיוק במקום בו הניחו אותם. נסעו לתחנה המרכזית, הפקידו את המזוודות בשמירת חפצים, ונסעו למוטל הקרוב. הזמינו חדר אחד עם מיטות נפרדות. קנו פיצה ואכלו בדומיה. מהרהרים על המצפה להם למחרת.
"אני לא מאמין שזה קורה לי! מאיפה צצו פתאום שני הצעירים האלה? כבר חודשים שאני מנסה לארגן מסע כזה. מסע שיוכיח בצורה נחרצת את נכונות רעיונותיי. שיסתום אחת ולתמיד את פיותיהם של הקולגות שלי, אנשי הסגל של המחלקה. אף אחד לא תומך בי, מלגלגים, מדברים מאחורי גבי, גם פטרישה קלארק, הדיקנית, לא מהססת לבטל בחיוך סלחני את דעותיי, אין לי הסבר לכך, אולי הם מקנאים בפופולריות שלי בין הסטודנטים. אבל, בקרוב מאוד אני עומד למחוק את החיוך הזה מעל פני כולם, הנה, הגיעה ההזדמנות. אנחנו נצא למסע הזה, ונחזור עטורי ניצחון.
נראה להם...
בעמל רב הצלחתי לארגן את התקציב למסע. עד עתה לא מצאתי מתנדבים. אף אחד לא רוצה לעזור למי שהוא בעל מחשבות מקוריות, הכול אוהבים לשוט בזרם הגדול, החם, הנינוח.
שני הסטודנטים הנחמדים נפלו עלי כרעם ביום בהיר... כמעט צרחתי משמחה כשאישרו את הצטרפותם. סוף-סוף יש לי צוות למסע. לא ייאמן!
בתום המסע תתברר לכולם אמיתותה של התיזה שלי - מה מביא את האדם למקום בו הוא נמצא. למה פלוני עובד כנהג אוטובוס, ואלמוני כמאמן כדורסל. מהו המנגנון המוליך את האדם ליעדו.
המסע והמסקנות שיעלו מתוכו יהיו ברמה האקדמית הגבוהה ביותר. איני מתכוון להשפיע על התוצאות, המסקנות יעלו מאליהן מניתוח העובדות. במידה מסוימת, אני מפקיד את עתידי האקדמי בידי שני צעירים שאינני מכיר, ואולי טוב שכך... אני מקווה שהם נבונים, מבריקים, ומבינים את השיטה המדעית, שאם לא כן, יעזרני אלוהים...
|
