באחרונה צף ועלה שוב הוויכוח הישן נושן בין שמאל וימין. הפעם רבו התלונות מצד פעילי שמאל בדבר אלימות כביכול, שנוקטים אנשי ימין כלפי פעיליו. הטוענים כך אין להם אלא להלין על עצמם. מי שפעל להדרה שיטתית של הימין ממוקדי הפעילות התקשורתית היה השמאל.
הפגנות השמאל היו בדרך כלל מול מרחבים ריקים. הציבור הרחב לא באמת התעניין באירועים הללו. כל המבקר באירועי הרחוב האלה הופתע תמיד ממיעוט המשתתפים. לעיתים קרובות מספר השוטרים היה רב ממספר המפגינים. אלא שהמרחבים לא היו באמת ריקים אף פעם.
השמאל תמיד הטיב לגייס את התקשורת להתייצב מולו בכיכרות, ואחר כך, חשוב יותר - לצידו על המסכים. השמאל דאג תמיד לכיסוי מלא ואף שקרי לעיתים, להופעותיו ולמצגי הרחוב שלו. הפעילים בימין, שהתקשו להתארגן, שהתקשו ליצר מצגות פוליטיות מול התקשורת, סבלו וסובלים ממימון חסר. אין להם "קרן לישראל חדשה" שמסייעת בנדיבות לפעילויות השמאל.
וגם אין להם את המטריה האוטומטית למחצה של הבג"ץ, שהיא לא רק בזכות
חופש הביטוי אלא גם בפועל בזכות חופש הביטוי הבלתי מרוסן ורחוק במילימטרים מחופש השיסוי. נגדם פעלה תמיד גם תחושת ייאוש מראש: "התקשורת ממילא לא תבוא לכסות את האירוע, הם כולם בצד שמאל של המפה הפוליטית", אומרים הפעילים. הימין, שנפגע גם בשל קיפוח אישי של פעיליו במקומות עבודה ובזימון לאירועים תקשורתיים שונים, בהתנכרות לזכאותו לפרסים (אריאל זילבר, נעמי שמר), חש תחושות נידוי וקיפוח עמוקים. קשה לטעון שתחושה זו הינה חסרת בסיס.
אבל הניצוצות שהציתו את הבערה הנוכחית בין ימין לשמאל היו גם הפרובוקציות שהשמאל השתמש בהן למכביר. באחת ההפגנות האחרונות הציגו מפגיני השמאל כרזה שבה נכתב כהאי לישנא: "לא כיפה, לא ברזל. צה״ל לך לעזאזל". התבטאות אחרת הגדירה את הטייסים כרוצחים. לא פחות. מיותר לציין כי מדובר בעת מלחמה ממש, כאשר טילים נופלים על ערי ישראל, ועם ישראל קובר את מתיו, לא כמליצה אלא בפועל ממש. מיליונים מצויים תחת איום זה וטייסי ישראל נושאים בעול העיקרי של הלוחמה בעזה.
אבל הכישלון המהותי ביותר של השמאל, כישלון הרובץ עליו כחטוטרת, היא העובדה שהוא הדיר את עצמו משני מאבקים שהעיבו על המציאות היומיומית הקשה של ציבורים גדולים במדינת ישראל.
הראשון הוא המאבק של תושבי דרום תל אביב במסתננים מארצות אפריקה שמצאו לעצמם מקום נוח להתכרבל בו - דרום תל אביב.
אוכלוסייה גדולה של ישראלים ותיקים רואה עצמה כבת ערובה בידי פוליטיקאים שסירבו בשעתו לראות בעיה זו בעת היווצרותה. מדובר במיוחד בממשלתו של אולמרט. השמאל הדיר עצמו מבעיה זו לחלוטין. הדבר שהחמיר את יאושם של התושבים האלה היא העובדה שדרישותיהם לפינוי המהגרים הללו מתל אביב, נתמכות אך ורק על-ידי הימין.
ידיעות שונות המדברות על תמיכת ארגוני שמאל שונים במהגרים הללו כמו בפניותיהם לביה"ש העליון, מגבירות את השנאה ואת תחושת הניכור שמעורר השמאל כלפי הציבור הרחב.
והשנייה בבחינת הא בהא תליא, היא המדיניות בה נוקט השמאל כלפי גילויים קשים - עויינים למדינת ישראל של פוליטיקאים ערבים.
אוזלת ידו ולשונו של השמאל להשיב תשובות הגיוניות ומעשיות לשאלת יחסינו העתידיים עם הרשות הפלשתינית. ותמיכתו האוטומטית כמעט בפעילות הארסית לעיתים של חברי כנסת ערבים ואנשי ציבור ערבים, יוצרת שוב מחיצה בלתי חדירה בינו לבין רוב רובו של הציבור בישראל.
לדפוסי ההתנהגות האלה של השמאל ופעיליו, יש השלכות נרחבות הרבה מעבר לעניין המיידי בו הן עוסקות. החמורה שבהן: הוצאתו מחדש של השד העדתי מן הבקבוק. קו "הגבול" העובר אי-שם בשכונת התקווה - התחנה המרכזית הישנה, חוצה לא רק את תל אביב אלא גם את הציבור התל אביבי לשניים. ובאופן מדויק יותר בין מזרחיים, בדרום תל אביב לבין אשכנזים בצפון. בצדק טוענים תושבי הדרום כי תושבי הצפון לא היו מגלים אדישות כזו למאבקם נגד המסתננים אילו הם היו משתכנים בצפון העיר.
השמאל הדיר ומדיר עצמו מרוב הציבור בישראל. האם יתבטא הדבר בבחירות הקרובות? יתבטא גם יתבטא. אלא אם כן יידע השמאל הציוני לבדל עצמו מזה הקיצוני שחבר מכבר לקבוצות אנרכיסטיות שהן כריחיים על צווארו.
מתחילים באיתמר בן-גביר שהוא השר לשגעון הלאומי - דיינו, עוברים לשר האוצר ששודד את הקופה הציבורית - דיינו, ושר המשפ...
