בתורה לא מצאנו שמסדרים לבעל חוב, אך מצאנו שמסדרים למי שמתחייב לתת להקדש דמי "ערך" אדם מסוים⁸. בעניין זה קובעת התורה: "ואם מך הוא מערכך והעמידו לפני הכהן והעריך אותו הכהן, על-פי אשר תשיג יד הנודר יעריכנו הכהן" (ויקרא כ"ז, ח'). מכאן למדים חז"ל שכאשר גזבר ההקדש גובה מן הנודר את מה שהתחייב בו, הוא משאיר לו נכסים הכרחיים לקיום ופרנסה⁹. ובלשון התלמוד¹⁰: "'אם מך הוא מערכך' – החייהו מערכך". כלומר, תן לו לחיות על-אף ה"ערך" שהתחייב לתת¹¹.

התנאים נחלקים בשאלה אם דין זה חל גם בחיובים אחרים. ראשיתה של מחלוקת זו במחלוקת אחרת בעניין משכון. וזה לשון המשנה בעניין זה¹²:

"ומחזיר [הנושה לחייב] את הכר [הממושכן] בלילה ואת המחרשה [הממושכנת] ביום. ואם מת – אינו מחזיר ליורשיו. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף לעצמו [לחייב עצמו] אינו מחזיר אלא עד שלושים יום. ומשלושים יום ולהלן מוכרן בבית דין".

ממחלוקת זו מסיק התלמוד¹³, שלדעת רבן שמעון בן גמליאל, הנושה אינו צריך להתחשב בצרכיו של החייב בשעת הגבייה, והוא רשאי לגבות ממנו הכל ("אין מסדרים"), כשם שהוא רשאי למכור את כלי התשמיש הנחוצים לחייב הממושכנים אצלו; ואילו לדעת תנא קמא, הנושה חייב להתחשב בצרכיו של החייב בשעת הגבייה, ועליו להשאיר לו את הנחוץ לו ("מסדרים"), כשם שאינו רשאי למכור את כלי תשמישו של החייב הממושכנים אצלו.

והתלמוד מספר¹⁴: אשכחיה (=מְצָאוֹ) רבה בר אבוה לאליהו [הנביא]... אמר ליה [=אמר לו]: מהו שיסדרו בבעל חוב? אמר ליה: גמר [=למד] 'מיכה מיכה' מערכין [כלומר" למדים גזירה שווה מערכין - 'ואם מך הוא' 'וכי ימוך'¹⁵, ומסדרים לבעל חוב]".

מן התלמוד עולה שהמסקנה היא שמסדרים לבעל חוב. ואמנם כן פוסקים רוב הפוסקים. וזה לשון הרמב"ם¹⁶: "מסדרין לבעל חוב כדרך שמסדרין בערכין¹⁷. כיצד? אומר ללווה: הבא כל המטלטלין שיש לך ולא תניח אפילו מחט אחת. ונותנין לו מן הכל מזון ל' יום וכסות י"ב חודש מכסות הראויה לו. ולא שילבש בגדי משי או מצנפת זהובה, אלא מעבירין אותה ממנו ונותנין לו כסות הראויה לו לי"ב חדש, ומיטה לישב עליה, ומיטה ומצע הראויין לו לישן עליהם... ונותנין לו סנדליו ותפליו. היה אומן, נותנין לו שני כלי אומנות מכל מין ומין. כגון שהיה חָרָש, נותנין לו שני מעצדין ושתי מגרות".

לעומת זאת, לדעת רבינו תם¹⁸, יש לגרוס בשאלתו של רבה בר אבוה לאליהו "מנין שמסדרין לבעל חוב". לדבריו, רבה בר אבוה שואל את אליהו מה מקור הדין למי שסבור שמסדרים לבעל חוב, ואליהו עונה לו שמקור הדין בגזרה שווה, אך אין להסיק מזה שההלכה היא שמסדרים. אדרבה, מסוגיות אחרות בתלמוד עולה שיש לפסוק שאין מסדרים לבעל חוב¹⁹. זאת ועוד: כפי שראינו לעיל²⁰, לדעת רבן שמעון בן גמליאל, אין מסדרים לבעל חוב, ועל-פי כללי הפסיקה יש לפסוק כמוהו²¹. לשון אחר: לדעת רבנו תם, הנושה רשאי לגבות מן החייב מכל מה שימצא אצלו, ואינו צריך להתחשב בצרכיו²².

אולם דעת רבינו תם היא דעת מיעוט²³, "ומכל מקום לעניין הלכה, כיון שהרי"ף והרמב"ם והגאונים וכל הנך רבוותא [=גדולים] מסכימים לדעה אחת [שמסדרים לבעל חוב] – הכי [=כך] נקטינן"²⁴.

כפי שראינו לעיל²⁵, הנושה חייב להשאיר לחייב את מה שנצרך לו לקיום²⁶ ולצורכי פרנסתו. הסידור אינו חל רק על מיטלטלין, אלא גם על מקרקעין, כמו שפוסק רבי שמואל הסרדי (ספרד, המאה הי"ג). וזה לשונו²⁷:

"ומסתברא דהוא הדין דאי לית ליה ללווה מטלטלי ואית ליה ארעא דלא שויא אלא כדי חובו, לא יהבינן כולה למלוה [=אם אין ללווה מיטלטלין, ויש לו קרקע ששווה רק כדי חובו, אין נותנים את כולה למלווה], אלא מסדרין תחילה עם הלווה כסדר השנוי כאן, שאין לנו לחלוק בעניין סדור בין מגבהו קרקע או מטלטלין".

יתרה מזה: גם כשניתן לגבות מן החייב מקרקעין, אין להוציאו מדירת מגוריו אלא לאחר שנים-עשר חודש, כמו שפוסק רבי יוסף מטרני (צפת–קושטא, המאות הט"ז-הי"ז)²⁸: "פשיטא שאינו יכול להוציאנו [אולי צ"ל: להוציאו] מבית דירה שלו שהוא דר בה עד י"ב חודשים, דומיא דכסות [=בדומה לכסות]. דתנן בערכין: 'מניחין לו מזון שלשים יום וכסות י"ב חדש', דדרשינן 'ואם מך הוא מערכך' - החייהו מערכך".

מן התלמוד לא ניתן להסיק איזו רמת החיים יש לאפשר לחייב. בעניין זה, מביא "נימוקי יוסף" בשם הרא"ה שהכוונה לקיום ממוצע ("בינוני"), אף אם רמת חייו של החייב מעל לממוצע או פחותה ממנו²⁹. משמע שהנושה חייב לדאוג לחייב לא רק לקיום מינימלי אלא אף לקיום בכבוד.

לעומת זאת, לדעת רבינו מאיר בן ברוך מרוטנבורג (אשכנז, המאה הי"ג), במסגרת הסידור, החייב זכאי להמשיך לחיות לפי רמת החיים שהיה רגיל בה. וזה לשונו³⁰: "ואם היה עשיר ורגיל בהוצאת עשירים – נותנים לו כמו שהיה רגיל³¹. וכן עני ובינוני"³².

לדעת רב האי גאון (אחרון גאוני בבל, המאה הי"א), כשמסדרים לבעל החוב, יש להתחשב גם בצורכיהם של מי שתלויים בו (בני ביתו וילדיו). וזה לשונו³³: "ונותנין לו ממעשה ידיו מה שראוי לו ולביתו ולבניו קטנים³⁴ שלא השלימו עדיין שש שנים, וחכמים חייבוהו במזונותם³⁵".

אולם לדעת רוב הפוסקים³⁶, כשמסדרים לבעל חוב, אין להתחשב בצורכיהם של אשתו וילדיו. הפוסקים מציינים שני הסברים לקביעה זו: א) סידור לבעל חוב נלמד מדיני ערכין³⁷, ושם נקבע על סמך לימוד מן המקרא שאין להתחשב בצורכי אשתו וילדיו של החייב³⁸; ב) מזונות אשת החייב וילדיו הם חיוב המוטל על החייב, וחיוב זה, שהוא מדרבנן, נדחה מפני חיוב פריעת החוב, שהוא מן התורה³⁹.

יש מן הפוסקים הסבורים שדין סידור לבעל חוב נוהג רק בהלוואה, ואילו בחובות מסוג אחר, הנושה רשאי לגבות את כל רכושו של החייב. וכן פוסק רבי שמואל הסרדי⁴⁰:

"והיכא דמחייב איניש לחבריה ממון דהוה בשכר כַּתָּף ושכר חמור ושכר פונדק ושכר דיוקנאות או שנתחייב לו מדין עָרֵב... נקל בחובן [קולא היא לנושה], שאין מסדרין עמהן... וטעמא דמילתא [=וטעם הדבר], דלא כתיב בהו 'מיכה' דנימא בהו [=עד שנאמר בהם] דין סידור בגזירה שווה"⁴¹.

לעומת זאת, לדעת רבי מאיר הלוי אבולעפיה⁴² (ספרד, המאות הי"ב-הי"ג), מסדרים לערב, והוא הדין לשאר בעלי חוב, אף על-פי שהחוב אינו הלוואה⁴³. בשולחן ערוך⁴⁴ מובאות שתי הדעות.
דומה שלדעת רבי שמואל הסרדי, סידור לבעל חוב הוא חלק מגמילות החסד שבמצוות ההלוואה⁴⁵, ולכן מסדרים רק ללווה; ואילו לדעת רבי מאיר אבולעפיה, סידור לבעל חוב עניינו הגנה על כבודו של החייב באשר הוא, ולכן מסדרים לכל חייב.

הסדרי גביית חובות במשפט הישראלי קבועים בחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967. הנשיא אהרן ברק מציין את תכליותיו של החוק. וזה לשונו:

"האחת, לסייע לזוכה לגבות את חובו במהירות וביעילות...
השנייה... להגן על החייבים אשר לאור מצבם הכלכלי אינם יכולים לעמוד בתשלום החוב... החוק בא למנוע מצב שבו בהפעלת מנגנון הגבייה לטובת הזוכה יהפוך החייב לחסר יכולת ולנטל על החברה... זהו היבט סוציאלי, הבא להתחשב בחייב תוך מניעת ירידה לחייו.

"בצד שתי תכליות מיוחדות אלה עומדות שתי תכליות כלליות, התומכות בהן. תכליות אלה נגזרות מערכי היסוד של השיטה. הן מעוגנות, בין השאר, בחוקי היסוד בכלל ובחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו בפרט. לצד התכלית המיוחדת שעניינה גבייה מהירה ויעילה של החוב מונחת התכלית הכללית שעניינה הגנה על הקניין.

"...בצד התכלית המיוחדת שעניינה מניעת ירידה לחייו של החייב מונחת התכלית הכללית שעניינה הגנה ושמירה על כבוד האדם והחרות של החייב (ראו: ...מ' אלון כבוד האדם וחירותו בדרכי ההוצאה לפועל – ערכיה של מדינה יהודית ודמוקרטית). תכלית זו מעוגנת בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו.

"כבודו של האדם כולל בחוּבו, כפי שראינו, הגנה על מינימום הקיום האנושי. אדם המתגורר בחוצות ואין לו דיור, הוא אדם שכבודו כאדם נפגע; אדם הרעב ללחם, הוא אדם שכבודו כאדם נפגע; אדם שאין לו גישה לטיפול רפואי אלמנטרי, הוא אדם שכבודו כאדם נפגע; אדם הנאלץ לחיות בתנאים חומריים משפילים, הוא אדם שכבודו כאדם נפגע. כך כבודו של כל אדם; כך כבודו של חייב שאין בידו לשלם חוב פסוק במועדו וכך כבודו של חייב על-פי חוב פסוק ממזונות"⁴⁶.

אכן, בעקבות המשפט העברי, המשפט הישראלי קובע שרשם ההוצאה לפועל (הפועל לטובת הנושה) צריך להשאיר לחייב רכוש לצורך קיום אורח חיים נורמלי ולצורך פרנסתו⁴⁷. הסדרים אלו חלים בכל סוגי החיובים, כשיטת רבי מאיר הלוי אבולעפיה⁴⁸. אולם בניגוד לפסיקה המקובלת במשפט העברי, הסדרים אלו חלים גם על צורכיהם של בני משפחת החייב, כשיטת רב האי גאון.

בחוק ההוצאה לפועל נקבעה רשימה של נכסים שאסור לעקל אותם⁴⁹. הגנה מיוחדת ניתנת לדירת מגורים של החייב, ולפיה אין להוציא חייב מדירת מגוריו "אלא לאחר שהוכח... שיהיה לחייב ולבני משפחתו הגרים עמו מקום מגורים סביר או שיש לו ולבני משפחתו הגרים עמו יכולת כלכלית המאפשרת מימון מקום מגורים סביר, או שהועמד לרשותם סידור חלוף"⁵⁰.

בגביית חוב מחייב דל אמצעים מתנגשים שני ערכים: מחד-גיסא, הגנה על חייהם וכבודם של החייב ומשפחתו; ומאידך-גיסא, הגנה על קניינו של הנושה וביטחון חיי המסחר. כך מתנגשות חובותיו וזכויותיו של החייב עצמו: מחד-גיסא, חובתו לפרוע את חובו; ומאידך-גיסא, זכותו וזכות משפחתו לחיים ולכבוד, ואפילו מינימליים.

כפי שראינו, המשפט העברי והמשפט הישראלי מבקשים לאזן בין הערכים האלו, אך שתי שיטות המשפט חלוקות בשאלת נקודת האיזון הראויה. המשפט העברי מדגיש את זכות הקניין של הנושה וחובת פירעון החוב. לכן, במשפט העברי ההגנה על החייב מצומצמת. ואילו המשפט הישראלי מדגיש דווקא את זכויותיו של החייב והדאגה לבל ייפול למעמסה על הציבור, ולכן הוא מעניק לו הגנה רחבה יותר.

1. וראה גם בני פורת, "ליסודות מדיניות חברתית-כלכלית", פרשת השבוע, עקב, תשס"ב, גיליון מס' 85.
2. על היחס בין קיום מינימלי, קיום בכבוד וכבוד האדם, ראה: בג"ץ 366/03 עמותת מחויבות לשלום וצדק חברתי נ' ממשלת ישראל (פורסם בנבו, 12.12.2005); אביעד הכהן, "קו העוני וזכות הקיום בכבוד", פרשת השבוע, תצוה, תשס"ד, גיליון מס' 159.
3. בבא מציעא קיג ע"ב. למשמע לשון "מסדרים", ראה רש"י, שם, ד"ה שמסדרין: "שמין להניח לו צרכי חייו, לשון והעריך אותו. לישנא אחרינא: שמשרדין, לשון שריד. ושתיהן שמעתי". וראה רש"י, נדרים סה ע"ב, ד"ה הכי קאמר ליה: "ואית דאמרי: 'אין מסדרין לבעל חוב', אין עושין לו סדר של חיות". וראה גם אנציקלופדיה תלמודית, כרך ג, ערך "גבית מלוה", עמ' צב.
4. בדברים שלהלן נדון בסידור לבעל חוב בעת הפירעון. יש מן הפוסקים הסבורים שמסדרים לבעל חוב גם בשעת נטילת משכון (על-פי המשפט העברי, ניתן למשכן נכסי חייב גם לאחר ההלוואה). ראה בפירוט הלכה ברורה ובירור הלכה, בבא מציעא, קיג ע"א-קיד ע"א, ציון ו-ז.
5. נימוקי יוסף, בבא מציעא סט ע"ב (בדפי הרי"ף), ד"ה גמר מיכה מיכה.
6. עם זאת, בעת יצירת החיוב, הצדדים יכולים להתנות שלא יחול עליו סידור לבעל חוב. ראה: ספר התרומות, שער א, חלק ב, אות א; שולחן ערוך חו"מ, סימן צז, סעיף כח.
7. וראה להלן, הערה 11.
8. הכוונה לערכים סטטוטוריים שנקבעו בתורה על-פי מינו וגילו של המוערך בלא להתחשב ב"ערך השוק" שלו. לדוגמה, מי שמתחייב לתת להקדש ערכו של זכר בן עשרים שנה עד בן שישים שנה, משלם להקדש חמישים שקל. ראה: ויקרא כו, א-ט; רמב"ם, הלכות ערכים וחרמים, פרק א, הלכה ג.
9. משנה, ערכין ו, ג: "אף על-פי שאמרו, חייבי ערכין ממשכנין אותן, נותנין לו מזון שלשים יום, וכסות שנים עשר חדש, ומטה מוצעת, וסנדלין ותפילין... אם היה אומן, נותנין לו שני כלי אומנות מכל מין ומין: חָרָש נותנין שני מעצדין ושתי מגרות". וראה פירוש המשנה לרמב"ם, שם: "הטעם לכך הוא דבר ה' 'ואם מך הוא מערכך'. אמרו שעניינו כך: ואם מך הוא ואין לו זולת הערך שהטיל על עצמו - תן לו מערכך".
10. ערכין כד ע"א.
11. בערכין, הסידור מבטל את שארית החוב, בניגוד לסידור לבעל חוב (ראה לעיל, ליד ציון הערה 7). ראה: פירוש רא"ש, נדרים סה ע"ב, ד"ה לומר; ר"ן, שם, ד"ה לומר; זריחת השני, בבא מציעא קיג ע"ב, מד"ה ולכאורה ואילך.
12. משנה, בבא מציעא ט, יג.
13. בבא מציעא קיג ע"ב.
14. שם קיד ע"א.
15. בעניין ערכין נאמר בתורה "אם מך הוא" (ויקרא כז, ח), ובלווה נאמר "וכי ימוך אחיך" (ויקרא כה, לה), ולמדו חכמים ב"גזרה שווה" שהדין הנוהג בערכין נוהג גם בבעלי חוב.
16. רמב"ם, הלכות מלווה ולווה, פרק א, הלכה ז.
17. ראה רמב"ם, הלכות ערכים וחרמים, פרק ג, הלכה יד.
18. ספר הישר לרבנו תם (חלק החידושים), סימן תרב; תוספות, בבא מציעא קיד ע"א, ד"ה מהו.
19. לדוגמה ראה בבא קמא יא ע"ב, שגובים את החוב "אפילו מן גלימא דעל כתפיה". ניתן כמובן לפרש שהתלמוד עוסק במי שיש לו יותר מגלימה אחת או במי שיש לו גלימה יקרה שניתן להמירה בגלימה זולה, אך רבנו תם דוחה אפשרויות אלו. וראה גם תוספות, בבא קמא, שם, ד"ה אפילו. וראה נימוקי יוסף, לעיל, הערה 5, הדוחה את ראיותיו של רבנו תם. וראה גם משפטי שבועות לרב האי גאון, חלק ב, שער י, ד"ה והעשירי, שאמנם גורס בתלמוד כרבנו תם "מנין שמסדרין לבעל חוב" אך פוסק שמסדרים.
20. ליד ציון הערה 13.
21. ראה גיטין לח ע"א: "ואמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: כל מקום ששנה רבן שמעון בן גמליאל במשנתנו הלכה כמותו, חוץ מעָרב וצידן וראיה אחרונה".
22. לדעת פרופ' שמואל שילה, פסיקתו של רבנו תם מתאימה לגישתו הכללית לעידוד המסחר והשוק החופשי, גישה המביאתו לפסוק לעיתים נגד כל הפוסקים האחרים. ראה שמואל שילה, "עידוד המסחר והכלכלה בפסיקת רבנו תם", סיני ק, כרך ב (תשמ"ז), עמ' תתפב, בעמ' תתצא.
23. וראה שו"ת הרשב"א, חלק ד, סימן קי (מובא בבית יוסף, חו"מ, סימן צז, ד"ה כתב בעל התרומות): "בבא ליפרע אין מסדרין, דהא קיימא לן 'מיניה, אפילו מגלימיה דעל כתפיה' (ראה לעיל, הערה 19). וכן דעת רבנו תם ז"ל, דהלכתא כמאן דאמר אין מסדרין בבעל חוב, ולזה דעתי נוטה. אלא שהגאונים ז"ל פסקו כמאן דאמר מסדרין". אולם ראה שו"ת הרשב"א, חלק א, סימן תתא, המביא את שתי הדעות ואינו מכריע ביניהן (וכן גם הרא"ש, בבא מציעא, פרק ט, סימן מז). וראה שיטה מקובצת, בבא מציעא קיד ע"א, ד"ה ואני תמה, המביא בשם הרשב"א: "ובדברי רבינו תם היה נראה כמו שאמרתי, אלא שדברי הגאונים דברי קבלה הם, ולהם שומעים, וכל שכן שלא להוציא ממון אלא בראיה ברורה". לדיון בדברי הרשב"א, ראה נוה צדק, הלכות מלווה ולווה, פרק א, הלכה ז.
24. בית יוסף, חו"מ, סימן צז, ד"ה ומ"ש אלא שצריך. וראה גם שולחן ערוך, חו"מ, סימן צז, סעיף כג. מדברי בית יוסף עולה שפסיקתו כדעת הרי"ף והרמב"ם היא הכרעה הלכתית. אולם ראה מרדכי, בבא מציעא, סימן תג: "כיון שנחלקו בדבר... אנן דמספקא לן הלכך לא מפקינן ממונא מספיקא". וראה גידולי תרומה, שער א, חלק א, אות א, ד"ה אך קשה לי, שמכיוון שהפסיקה כדעת החולקים על רבנו תם היא פסיקה מספק, אם הנושה תופס את כל רכושו של החייב (בלא סידור), הוא יכול לטעון "קים לי" כשיטת רבנו תם והרשב"א. וראה גם שער משפט, סימן צז, ס"ק ד. והשווה אמרי בינה, דיני גביית חוב, סימן ג, ד"ה וראיתי דבר תימא. וראה עוד שער יאודה, הלכות מלווה ולווה, פרק א, הלכה ז.
25. ליד ציון הערה 16.
26. לעיל, הערה 5.
27. ספר התרומות, שער א, חלק א, אות ג.
28. שו"ת מהרי"ט, חלק א, סימן קיג, ד"ה ואני רגיל.
29. הרמ"א, חו"מ, סימן צז, סעיף כד, פוסק כדברי הרא"ה. וראה סמ"ע, שם, ס"ק מח, האומר שיש להניח שרמת חייו של החייב היא רמת חיים ממוצעת, אלא שכדי לפרוע את חובו, צמצם בהוצאות. וראה אורים ותומים, סימן צז, אורים, ס"ק נד, שהנושה צריך להתחשב בהרגשת המחסור של החייב, שהיא גדולה יותר לאחר פירעון החוב ("לפי שאינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו" [יומא יח ע"ב]). וראה ביאור הגר"א על שולחן ערוך, שם, ס"ק עא, שעולה ממנו שסידור לבעל חוב דינו כצדקה, והלא גם לעני המתפרנס מן הצדקה יש לתת כבינוני.
30. שו"ת מהר"ם מרוטנבורג, דפוס פראג, סימן נא (מובא גם במרדכי, לעיל, הערה 24).
31. לכאורה, כך יש להבין מדברי הרמב"ם, הלכות מלווה ולווה, פרק ב, הלכה ב: "יוציא מכל אשר תשיג ידו מזון ל' יום וכסות י"ב חדש, מזון הראוי לו וכסות הראוי לו, לא אכילת הזוללים והסובאין או בני מלכים ולא מלבושי הפחות והסגנים, אלא כדרכו". אך ראה סמ"ע ואורים ותומים, לעיל, הערה 29, המתלבטים אם לשון "כדרכו" משמעותה כפי שהיה החייב רגיל או שמשמעותה כפי שראוי שתהיה דרכו, כלומר רמת חיים ממוצעת.
32. בסיום דבריו קובע מהר"ם מרוטנבורג שאם החייב חי ברמת חיים גבוהה ממעמדו, אינו זכאי לרמת חיים זו מכוח סידור: "אבל אם היה עני ורגיל להוציא בעושר, לא יתנו לו כי אם הרגיל לעניים".
33. משפטי שבועות, לעיל, הערה 19.
34. וראה גם: תשובות הגאונים (הרכבי), סימן קפב ("ומסדרין ליה לממונא עליה, לפום מאי דעביד ולפום צורכיה ולפום טפליה [=ומסדרים את ממונו לפי מעשיו ולפי צרכיו ולפי ילדיו]"); שערי שבועות של הגאון רבי יצחק בן הרב רבי ראובן (נכדו של הרי"ף), שער יט: ("ומוציאין לו מן הריוח תחילה פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו, שכך אמרו: מנין שמסדרין לבעל חוב"). וראה גם מנחם אֵלון, כבוד האדם וחירותו בדרכי ההוצאה לפועל, ירושלים תש"ס, עמ' 47, הערה 43.
35. ראה כתובות מט ע"ב.
36. ראה: רמב"ם, לעיל הערה 16; ספר התרומות, שער א, חלק א, אות ד; שולחן ערוך, לעיל, הערה 24.
37. ראה לעיל, ליד ציון הערה 8.
38. ספר התרומות, לעיל, הערה 36.
39. שם, בשם הרי"ף. וראה גם בית יוסף, חו"מ, סימן צז, ד"ה ולא מיבעיא. לדעת הרבה מן הפוסקים, אף אם תפסה האישה את מזונותיה, מוציאים מידה ונותנים לנושה של בעלה. והשווה ב"ח, חו"מ, סימן צז, ס"ק מא. וראה עוד משנת יעקב (רוזנטל), הלכות אישות, פרק יב, הלכות א-ב, אות ג.
40. ספר התרומות, שער א, חלק ב, אות ג.
41. ראה לעיל, הערה 15.
42. מובא בטור, חו"מ, סימן צז. אולם ראה טור, אבן העזר, סימן ע, המביא בשם הרמ"ה שבחוב מזונות לאישה, הכל מודים שאין מסדרים לבעלה, "כיון דלאו זוזי אסקה ביה אלא מזוני [=שכן אין היא נושה בו כסף, אלא מזונות], חייב לזונה כפי כבודה".
43. ראה גידולי תרומה, שער א, חלק ג, אות ב.
44. שולחן ערוך, חו"מ, סימן צז, סעיף כט. וראה שו"ת מנחת יצחק, חלק ה, סימן קכא.
45. ראה לעיל, ליד ציון הערה 1.
46. מדברים אלו עולה שההתחשבות במצבו של החייב אינה רק לטובת החייב, אלא בעיקר לטובת החברה. וראה גם ע"א 711/84 בנק דיסקונט לישראל בע"מ, תאגיד בנקאי נ' פישמן, פ"ד מא(1) 369, 375 (1987): "ראה המחוקק נגד עיניו גם את החייב, הנדרש למלא אחר פסק-דין אך בשל מצבו הסוציאלי מתקשה הוא לעשות כן. ביקש המחוקק שלא לגרום לכך, שבהפעלת מנגנון הגבייה לטובת הזוכה יהפוך החייב לחסר כול ולנטל על החברה. מכאן מספר הוראות, שבסיסן הרעיוני הוא סוציאלי במהותו, אשר נקבעו אף הן בחוק הנ"ל, ועניינן התחשבות במצב החייב (ההדגשה שלי; א"ה)".
47. רע"א 4905/98 גמזו נ' ישעיהו, פ"ד נה(3) 360, 375-374 (2001). וראה גם: דוד בר-אופיר, "חוק-יסוד: כבוד-האדם וחירותו ודיני ההוצאה לפועל", המשפט ג (תשנ"ו) 71; שחר קטוביץ, סוגיות נבחרות בדיני ההוצאה לפועל, לי און תשס"ט, עמ' 49.
48. ראה המבוא לדברי ההסבר להצעת חוק פסקי דין (הוצאה לפועל), התשי"ח-1957: "ההצעה שלפנינו באה... להגביל הליכים אלו לדרכי ירידה לנכסי החייב לפי מסורת המשפט העברי". וראה דברי ההסבר לסעיף 19 להצעת החוק, שהחוק מרחיב את ההגנה מעבר לגבולות המשפט העברי. וראה נחום רקובר, המשפט העברי בחקיקת הכנסת, כרך א, ירושלים תשמ"ט, עמ' 468 ואילך. הצעת חוק זו לא הבשילה לכדי חקיקה, ובשנת תשכ"ז נחקק חוק ההוצאה לפועל ברוח הצעת החוק הזאת.
49. חוק ההוצאה לפועל מתייחס בחומרה יתרה לחוב מזונות (ראה למשל: פרק א2 לחוק; סעיף 74 לחוק). אך עם זאת, ההגנות על החייב חלות גם על חייב במזונות. ראה למשל סעיף 20טו לחוק.
50. וכך קובע סעיף 22(א) לחוק: "ואלה מיטלטלין שאין מעקלים אותם: (1) צרכי אוכל כדי מחיית החייב ובני משפחתו הגרים עמו, לתקופה של שלושים יום; (2) מערכות בגדים, מיטות, כלי מיטה, ציוד רפואי, תרופות, כלי אוכל, כלי מטבח וכלי בית אחרים, והכל אם הם צרכים חיוניים לחייב ולבני משפחתו הגרים עמו; (3) דברים הדרושים כתשמישי קדושה לחייב ולבני משפחתו הגרים עמו; (4) כלים, מכשירים, מכונות ומיטלטלין אחרים, לרבות רכב, וכן בעלי חיים, שבלעדיהם אין החייב יכול לקיים מקצועו, מלאכתו, משלח ידו או עבודתו שהם מקור פרנסתו ופרנסת בני משפחתו... (5) כלים, מכשירים, מכונות ומיטלטלין אחרים, לרבות רכב, וכן בעלי חיים, השייכים לנכה והנחוצים לו לשימושו האישי בגלל נכותו; (6) חיות מחמד... (7) פריט אחד מכל אחד מסוגי המיטלטלין המפורטים בתוספת החמישית" (שם נקבע: "מחשב אישי ומדפסת... מכשיר טלוויזיה או מכשיר רדיו... מכשיר טלפון נייח או טלפון נייד... מכונת כביסה"). בעניין תשמישי קדושה, ראה מיכאל ויגודה, "גביית חוב מתשמישי קדושה", אתר המחלקה למשפט עברי, מדור חוות דעת, בתי הדין וסדריהם.
51. סעיף 38(א) לחוק.