האם נותר עוד מה לומר על ישראל ועל עזה? העיתונות הבינלאומית הייתה מלאה הקיץ כמעט אך ורק בנושא הזה. צופי טלוויזיה ראו ערימות של הרס ועננים של עשן מתוך שינה. מאמר מייצג מגיליון "ניו-יורקר" שפורסם בתחילת אוגוסט תיאר את אירועי הקיץ הנוכחי באמצעות שני משפטים שהוקדשו לזוועות בניגריה ובאוקראינה, ארבעה משפטים שהוקדשו לרוצחי העם המטורפים של דאעש, ושאר המאמר - 30 משפטים - הוקדש לישראל ולעזה.

כאשר ההיסטריה תפחת, אני מאמין שהעולם לא יזכור את האירועים בעזה כחשובים במיוחד. אנשים נהרגו, רובם פלשתינים, כולל הרבה בלתי חמושים חפים מפשע. הלוואי שיכולתי לומר שהטרגדיה של מותם ושל מותם של החיילים הישראלים תשנה משהו, שהיא תסמן נקודת שינוי כלשהי. אבל היא לא. הסבב הזה לא היה הראשון במלחמות הערבים עם ישראל וגם לא יהיה האחרון. המערכה הישראלית לא הייתה שונה בהרבה באופן שבו בוצעה מכל מערכה אחרת שנוהלה בידי צבא מערבי נגד אויב דומה בשנים האחרונות, זולת אופיו המיידי יותר של האיום שהופנה בידי המדינה כלפי אוכלוסייתה, והמאמץ הגדול, גם אם הכושל, להימנע ממות אזרחים.

החשיבות המצטברת של המלחמה הקיץ, אני מאמין, לא טמונה במלחמה עצמה. תחת זאת, היא טמונה באופן שבו המלחמה תוארה ודווחה לעולם ובאופן שבו הדיווח חשף את תחייתה של תבנית חשיבה ישנה ומעוותת, וכן את נדידתה מהשוליים למיינסטרים של השיח המערבי - רוצה לומר: אובססיה עוינת כלפי יהודים.

המפתח להבנת אותה תחייה לא יימצא בקרב אשפי רשת ג'יהדיסטים, מחברי תיאוריות קונספירציה או אקטיביסטים רדיקליים. במקום אלה, ניתן למצוא אותו קודם כול בקרב אנשים משכילים ומכובדים שמאכלסים את תעשיית העיתונות הבינלאומית. רבים מהם הגונים, וחלקם עמיתים שלי לשעבר.

המאניה הגלובלית ביחס לפעולות ישראל כבר נתפסת כמובנת מאליה, ובעצם היא תוצאה של החלטות שנעשו בידי אנשים שניצבו בעמדות הנושאות בחובן אחריות - במקרה הזה, עיתונאים ועורכים. העולם אינו מגיב לאירועים במדינה זו, אלא לתיאור של אירועים אלו על-ידי ארגוני חדשות. המפתח להבנת האופי המוזר של התגובה נמצא אפוא במקצוע העיתונות, ובאופן ספציפי, בתקלה החמורה שמתרחשת במקצוע - המקצוע שלי - כאן בישראל.

במאמר זה אנסה לספק כמה כלים להבנת החדשות המתקבלות מישראל. רכשתי כלים אלו מהתנסות אישית: בין 2006 לסוף 2011 הייתי כתב ועורך בלשכה הירושלמית של סוכנות הידיעות AP, אחת משתי ספקיות החדשות הגדולות בעולם. אני חי בישראל משנת 1995 ומדווח עליה כעיתונאי מאז 1997.

מאמר זה אינו סקירה של החטאים של העיתונות הבינלאומית או הגנה על מדיניות ישראל (אני ליברל בדעותי שמאמין בחשיבות המדיה ה"מיינסטרימית" ומבקר רבות את מדיניות החוץ של ארצי). באופן בלתי נמנע, המאמר מכיל הכללות מסוימות. אתחיל בשרטוט הדימויים המרכזיים בסיפור שמספרת התקשורת הבינלאומית על ישראל - סיפור אחיד המסופר בשינויים קלים בלבד על-ידי גופי דיווח מהמיינסטרים, ואשר, כפי שהמילה "סיפור" מרמזת, משמשת מבנה נרטיבי שהוא ברובו בדיה. לאחר זאת אציין את ההקשר ההיסטורי הרחב יותר של האופן שבו התחילו לדון בנושא הישראלי ואסביר למה אני מאמין שמדובר בעניין שצריך להטריד לא רק אנשים שעסוקים בעניינים יהודיים. אנסה להיות קצר.


עד כמה הסיפור של ישראל חשוב?


כמות העובדים שמקצה ארגון חדשות לטובת סיפור מסוים הוא המדד הטוב ביותר לחשיבות שהוא מייחס לו. כאשר הייתי כתב של AP, היו לסוכנות יותר מ-40 חברי צוות שסיקרו את ישראל ואת השטחים הפלשתינים. מדובר במספר גבוה משמעותית ממספר העובדים שהיו ל-AP בסין, רוסיה או הודו, או בכל 50 מדינות אפריקה שמדרום לסהרה גם יחד. הוא גם היה גבוה יותר מסך כל העובדים שעסקו באיסוף חדשות בכל המדינות שבהן התפרצו לימים התקוממויות "האביב הערבי".

רק כדי להציע תחושה של קנה מידה: לפני התפרצות מלחמת האזרחים בסוריה, הנוכחות הקבועה של AP במדינה הורכבה מכתב אחד בודד, שאף זכה לאישור השלטונות. מכאן שהעורכים של AP סברו כי החשיבות של סוריה היא רק אחד חלקי 40 מהחשיבות של ישראל. אני לא מתכוון להיטפל ל-AP; היא סוכנות טיפוסית בהקשר הזה, ולכן היא דוגמה שימושית. השחקנים הגדולים בעסקי החדשות מתאפיינים כולם בחשיבה עדרית, וניתן למצוא דפוסים זהים בענף כולו. הקצאת הכתבים לישראל קָטנה במידת מה מאז החלו ההתקוממויות הערביות, אולם היא עדיין גבוהה. וכאשר ישראל מתלקחת, כפי שקרה הקיץ, כתבים משונעים אליה, לעתים קרובות אף ממדינות שבהן מתרחשים סכסוכים קטלניים יותר. ישראל עדיין מנצחת כמעט כל דבר אחר.

התוצאה היא שנפח הסיקור התקשורתי, אפילו כאשר לא קורה הרבה, מעניק לסכסוך הזה מידת חשיבות תקשורתית כה גדולה, שבהשוואה אליה, המחיר האנושי הממשי קטן באופן אבסורדי. בכל 2013, לדוגמה, הסכסוך הישראלי-פלשתיני גבה 42 חיים - כלומר, פחות או יותר שיעור הרצח החודשי בעיר שיקאגו. בירושלים, שידועה לשמצה כלב ליבו של הסכסוך, היו קצת פחות מקרי מוות אלים לנפש בשנה שעברה מאשר בפורטלנד, אורגון, אחת מהערים הבטוחות בארצות הברית.

על אף זאת, החליטו ארגוני החדשות שהסכסוך הזה חשוב יותר למשל מ-1,600 הנשים שנרצחו בפקיסטן בשנה שעברה (271 מהן לאחר שנאנסו ו-193 מהן נשרפו בעודן בחיים), מהמחיקה המתמשכת של טיבט בידי המפלגה הקומוניסטית הסינית, מהקטל בקונגו (יותר מ-5 מיליון מתים עד 2012) או מהרפובליקה המרכז-אפריקנית וממלחמות הסמים במקסיקו (מספר מקרי מוות בין 2006 ל-2012: 60 אלף), ושלא לדבר על קונפליקטים שאיש לא שמע עליהם בפינות חשוכות של הודו או תאילנד.

הם מאמינים שישראל היא הסיפור החשוב ביותר על פני כדור הארץ, או משהו קרוב לזה.

מה שחשוב ביחס לסיפור של ישראל, ומה שלא


כתב שעובד כאן בסגל העיתונות הבינלאומיות מבין במהירות שמה שחשוב בסיפור הישראלי-פלשתיני הוא ישראל. אם עוקבים אחר הסיקור החדשותי של הזרם המרכזי, אי-אפשר למצוא כמעט אף ניתוח אמיתי של החברה הפלשתינית או של האידיאולוגיות הרווחות בה, פרופילים של קבוצות הפלשתיניות החמושות או חקירה של הממשלה הפלשתינית. הפלשתינים אינם נתפסים כסוכנים האחראים לגורלם. המערב החליט כי הפלשתינים צריכים לרצות מדינה לצד ישראל, ודעה זו מוצגת רוב הזמן כעובדה, למרות שכל מי שבילה זמן עם פלשתינים בשר ודם מבין שהדברים הם (באופן טבעי, לדעתי) מסובכים יותר. מאחת היא מי הם ומה הם רוצים: הסיפור מחייב שהם יתקיימו כקורבנות פסיביים של הצד החשוב.


שחיתות, למשל, היא דאגה דחופה של פלשתינים רבים תחת השלטון של הרשות הפלשתינית, אבל כשאני וכתב אחר הצענו פעם כתבה בנושא, נמסר לנו על-ידי ראש הלשכה כי השחיתות הפלשתינית היא "לא הסיפור" (שחיתות ישראלית, לעומת זאת, הייתה סיפור, וכיסינו אותה בהרחבה).

פעולותיה של ישראל מנותחות וזוכות לביקורת, וכל פגם בחברה הישראלית מסוקר באגרסיביות. פעם החלטתי למנות את הסיפורים שיוצאים מהלשכה שלנו על הכישלונות המוסריים השונים של החברה הישראלית - הצעות חקיקה שנועדה להצר את צעדי התקשורת, השפעתם הגוברת של החרדים, מאחזים בלתי חוקיים, הפרדה מגדרית וכן הלאה - בתקופה מוגדרת בת שבעה שבועות, מ-8בנובמבר עד 16 בדצמבר בשנת 2011. ספרתי 27 כתבות שונות, ממוצע של סיפור אחד ביומיים. בהערכה שמרנית מאוד, מניין זה של שבעה שבועות היה גבוה יותר ממספרם הכולל של הסיפורים הביקורתיים שהלשכה שלנו פרסמה בשלוש השנים הקודמות על הממשלה והחברה הפלשתינית, ובכלל זה, אלו על חמאס, האיסלאמיסטים הטוטליטריים.

אמנת החמאס, למשל, קוראת לא רק להשמדתה של ישראל, אלא לרצח יהודים, ומאשימה אותם בהנדסת המהפכות הצרפתיות והרוסיות ושתי מלחמות העולם; האמנה לא הוזכרה בדפוס כאשר הייתי ב-AP, אף שבאותה עת חמאס ניצח בבחירות כלליות פלשתיניות ונהפך לאחד מהשחקנים החשובים ביותר באיזור.

הבה נקשר זאת לאירועי הקיץ הזה: המתבונן עשוי לחשוב שהחלטת חמאס בשנים האחרונות לבנות תשתית צבאית מתחת לתשתיות האזרחיות בעזה תיחשב כראויה לפרסום, ולו רק בשל ההשלכות שלה על האופן שבו העימות הבא יתרחש ועל המחיר שישלמו אנשים חפים מפשע. אבל זה לא המקרה. העָמדות של חמאס לא היו חשובות בפני עצמן, ולכן זכו להתעלמות. מה שהיה חשוב היה ההחלטה הישראלית לתקוף אותן.

ההפחדות והבריונים של חמאס

היו דיונים רבים באחרונה על כך שחמאס מנסה להפחיד עיתונאים. כל כתב ותיק הנמנה עם סגל העיתונות כאן יודע שההפחדה היא ממשית, ואני בעצמי ראיתי אותה בפעולה. כעורך בדסק חדשות בAP. במהלך הלחימה בעזה בשנים 2009-2008, במבצע עופרת יצוקה, מחקתי בעצמי פרט מרכזי מדיווח - שלוחמי חמאס היו לבושים כאזרחים ושנספרו כאזרחים במניין ההרוגים - בעקבות איום על כתבנו בעזה (המדיניות שהייתה אז ושנותרה שרירה עד היום היא לא להודיע לקוראים שהסיפור מצונזר, אלא אם כן הצנזורה היא ישראלית. בתחילת החודש עורך החדשות של סוכנות הידיעות AP בירושלים דיווח והגיש סיפור על ההפחדה של חמאס; הסיפור נדחק להקפאה עמוקה בידי הממונים עליו, ולא פורסם).

אבל אם הקוראים מדמיינים שעיתונאים תובעים לכסות את חמאס ומסוכלים בידי בריונים ואיומים, זה בדרך כלל לא המקרה. ישנן הרבה דרכים מעוטות סיכון לדווח על פעולות חמאס, אם זה אכן מה שרוצים לעשות: למשל, צירוף המילה "ישראל" לצד שם הכותב לציון המקום שממנו דיווח, ויתור כליל על קרדיט או ציטוט מקורות ישראלים. עיתונאים הם יצורים בעלי תושייה כאשר הם חושקים בכך.

העובדה היא שההפחדה מצד אנשי חמאס היא לא ממש העניין, משום שמעשיהם של הפלשתינים הם לא העניין: רוב העיתונאים בעזה מאמינים שתפקידם הוא לתעד את האלימות שישראל מפנה כלפי אזרחים פלשתינים. זוהי מהות הסיפור של המקום הזה. נוסף על כך, לעיתונאים יש דד-ליין, רבים מהם לא מדברים את השפה ויש להם אחיזה רופפת בלבד במה שקורה. הם תלויים בעמיתים פלשתינים ובפיקסרים [אנשי קשר מקומיים] שחוששים מחמאס או תומכים בו או שניהם בו זמנית. הכתבים אינם זקוקים לכפייה החמאסניקית שתרחיק אותם מעובדות שמעכירות את הסיפור הבסיסי שנשלחו לספר.

אין זה צירוף מקרים שהעיתונאים הבודדים שתיעדו לוחמי חמאס ושיגורי רקטות באיזורים אזרחיים בקיץ הזה לא היו, כפי שאפשר היה לצפות, מארגוני החדשות הגדולים המקיימים פעילות משמעותית וקבועה בעזה. רובם היו כתבים פריפריאליים, ששים אלי קרב, ושחקנים חדשים בזירה - פיני אחד, צוות הודי וכמה אחרים. נשמות מסכנות אלו לא קיבלו לידם את הפרוטוקול.


מה עוד לא חשוב?


העובדה שהישראלים בחרו באחרונה ממשלות מתונות שביקשו פיוס עם הפלשתינים ונדחו נתפסת כחסרת חשיבות ומוזכרת רק לעתים נדירות. ככלל, לקונות אלה לא נובעות ממחדלים; הן עניין של מדיניות. בתחילת 2009, למשל, שני עמיתים שלי קיבלו מידע שראש ממשלת ישראל אהוד אולמרט הגיש כמה חודשים קודם לכן הצעה מדינית משמעותית לרשות הפלשתינית ושהפלשתינים החליטו שהיא לא מספקת. נושא זה לא דווח, והוא היה, או צריך היה להיות, אחד מהסיפורים הגדולים ביותר של השנה. הכתבים השיגו אישור משני הצדדים, ואחד מהם אף ראה מפה, אבל העורכים הבכירים בלשכה החליטו לא לפרסם.

חלק מאנשי הצוות זעמו, אבל זה לא עזר. הנרטיב שלנו היה שהפלשתינים מתונים, והישראלים סרבנים וקיצוניים. דיווח על הצעת אולמרט - כמו צלילה עמוקה מדי לנבכי חמאס - יגרום לנרטיב הזה להיראות מקושקש. לכן הנחו אותנו להתעלם ממנה במשך יותר משנה וחצי, וכך עשינו.

החלטה זו לימדה אותי לקח שצריך להיות ברור לצרכנים של הסיפור של ישראל: רבים מהאנשים שמחליטים מה תקרא ומה תראה רואים את תפקידם לא כאינפורמטיבי, אלא כפוליטי. סיקור הוא נשק שהועמד לרשותו של הצד שהם אוהבים.


כיצד ממוסגר הסיפור של ישראל?


הסיפור של ישראל ממוסגר באמצעות מונחים שנמצאים בשימוש מאז תחילת שנות ה-90 - החיפוש אחר "פתרון שתי המדינות". מקובל לחשוב כי הסכסוך הוא "ישראלי-פלשתיני", כלומר, שזה סכסוך שמתרחש על אדמה שישראל שולטת בה - 0.2% מהעולם הערבי, שבה יהודים הם הרוב, והערבים מיעוט.

יותר מדויק לתאר את הסכסוך כ"ישראלי-ערבי", או "יהודי-ערבי", כלומר, כסכסוך בין 6 מיליון היהודים בישראל ל-300 מיליון הערבים במדינות השכנות (אולי "ישראלי-מוסלמי" יהיה מדויק יותר, אם לוקחים בחשבון את איבתן של מדינות שאינן ערביות כמו אירן וטורקיה, ובאופן כללי יותר, את מיליארד המוסלמים ברחבי העולם). זהו סכסוך שמתרחש בצורות שונות כבר 100 שנה, לפני שישראל הוקמה, לפני שישראל כבשה את השטחים הפלשתינים של עזה והגדה המערבית ולפני שהמונח "פלשתיני" היה בשימוש.

המסגור של הסכסוך כ"ישראלי-פלשתיני" מאפשר ליהודים, מיעוט זעיר במזרח התיכון, להצטייר כצד החזק. הוא כולל גם את ההנחה הסמויה שאם הבעיה הפלשתינית תיפתר איכשהו, הסכסוך ייגמר, אף שאין כיום שום אדם משכיל שמאמין שזה נכון. הגדרה זו גם מאפשרת למפעל ההתנחלויות הישראלי, שאני מאמין שהוא שגיאה מוסרית ואסטרטגית חמורה של ישראל, להיות מתואר לא כמות שהוא - עוד סימפטום הרסני של הסכסוך - אלא כגורם שלו.

משקיף המצויד בידע על המזרח התיכון לא יכול להימנע מהרושם שהאזור הוא הר געש ושהלבה היא האיסלאם הרדיקלי, אידיאולוגיה שבתצורותיה השונות מעצבת כעת חלק זה של העולם. ישראל היא כפר זעיר השוכן במורדות הר הגעש. החמאס הוא הנציג המקומי של האיסלאם הרדיקלי, והוא מחויב בגלוי לחיסולה של מובלעת המיעוט היהודי בישראל, בדיוק כפי שחיזבאללה הוא הנציג הדומיננטי של האיסלאם הרדיקלי בלבנון, המדינה האיסלאמית (דאעש) בסוריה ועירק, הטליבאן באפגניסטן ובפקיסטן, וכן הלאה.

חמאס אינו, כפי שהוא טוען, חלק מהמאמץ להקמת מדינה פלשתינית לצד ישראל. יש לו מטרות שונות שדומות לאלו של הקבוצות שפורטו לעיל. מאז אמצע שנות ה-90, הרס חמאס את השמאל הישראלי יותר מכל שחקן אחר, הטה ישראלים מתונים נגד נסיגות טריטוריאליות וקבר את הסיכויים לפשרה של שתי מדינות. זו דרך מדויקת אחת למסגר את הסיפור.

משקיף בעל ידע עשוי גם, באופן לגיטימי, למסגר את הסיפור מבעד עדשה של מיעוטים במזרח התיכון, כולם נתונים ללחץ כבד של האיסלאם: כאשר המיעוטים הם חסרי אונים, גורלם הוא, כפי שזה עתה ראינו, זהה לזה של היזידים או הנוצרים בצפון עירק, וכאשר הם חמושים ומאורגנים, הם יכולים להילחם בחזרה ולשרוד, כמו במקרה של היהודים או (יש לקוות) של הכורדים.

ישנן, במילים אחרות, דרכים רבות ושונות לראות את מה שקורה כאן. ירושלים היא במרחק של פחות מיום של נסיעה מחלב או מבגדד, וצריך להיות ברור לכולם שהיכולת להשיג שלום חמקמקה במזרח התיכון, גם במקומות שמהם היהודים נעדרים. אבל עיתונאים בדרך כלל לא יכולים לראות את הקשר בין הסיפור של ישראל ובין אלמנטים אחרים. במקום לתאר את ישראל כאחד הכפרים הסמוכים להר הגעש, הם מתארים את ישראל כהר הגעש.

הסיפור של ישראל ממוסגר כך שייראה כאילו אין לו כל קשר לאירועים סמוכים, כי "ישראל" של העיתונות הבינלאומית אינה קיימת באותו יקום גיאופוליטי של עירק, סוריה או מצרים. הסיפור של ישראל הוא לא סיפור על האירועים הנוכחיים. הוא על משהו אחר.


הלוח החלק ההוא


במשך מאות שנים יהודים חסרי מדינה גילמו את תפקיד כליא הברקים של כוונות הזדון של אוכלוסיית הרוב. הם היו סמל לדברים פגומים. אם רצית להבהיר שתאוות בצע היא דבר רע - היהודים היו חמדנים. רצית להילחם בפחדנות? היהודים היו פחדנים. היית קומוניסטי? יהודים היו קפיטליסטים. היית קפיטליסטי? במקרה הזה, יהודים היו קומוניסטים. כשל מוסרי היה התכונה המהותית של היהודי. זה היה תפקידם במסורת הנוצרית - הסיבה היחידה שבגינה החברה האירופית הכירה אותם או התעניינה בהם מלכתחילה.

כמו יהודים רבים שגדלו בשלהי המאה ה-20 בערים מערביות ידידותיות, פטרתי רעיונות כאלו כזיכרונותיהם הקודחים של סבי וסבתי. הדבר החשוב שלמדתי - ואני לא לבד הקיץ - הוא שהייתי טיפש כשעשיתי זאת. היום, אנשים במערב נוטים להאמין שתחלואי העידן הם גזענות, קולוניאליזם ומיליטריזם. המדינה היהודית היחידה בעולם עשתה פחות נזק מאשר רוב המדינות בעולם, ויותר דברים טובים - ובכל זאת, כשאנשים הלכו לחפש מדינה שתסמל את החטאים של העולם החדש שלנו, הפוסט-קולוניאלי, פוסט-מיליטריסטי ופוסט חלומות אתניים, המדינה שהם בחרו בה הייתה זו.

כאשר האנשים שאחראים על הסברת העולם לעולם, העיתונאים, מסקרים את מלחמתם של היהודים כראויה יותר לתשומת לב מכל מלחמה אחרת ומציגים את היהודים בישראל כצד הרע. כאשר הם משמיטים את כל ההצדקות האפשריות לפעולות של היהודים ומטשטשים את הפנים האמיתיות של האויבים שלהם, מה שהם אומרים לקוראים שלהם - בין שבאופן מכוון ובין שלא - הוא שהיהודים הם העם הגרוע ביותר עלי אדמות. היהודים הם סמל לרעות החולות שאנשים מתורבתים לומדים לתעב מגיל צעיר. הסיקור העיתונאי הבינלאומי נהפך למחזה מוסרי בכיכובו של נבל מוכר.

חלק מהקוראים אולי יזכרו שבריטניה השתתפה בפלישה לעירק ב-2003, פלישה שהמפולת שלה גרמה הובילה להרג של יותר מפי שלושה ממספר האנשים שנהרגו אי-פעם בסכסוך הישראלי-ערבי; אולם בבריטניה מפגינים מגנים בזעם את המיליטריזם היהודי. אנשים לבנים בלונדון ובפריז שעד לא מזמן הוריהם היו יושבים בטרקלינים ביאנגון או באלג'יר, תוך כדי שמשרתים כהי עור מנפנפים עליהם במניפות, מגנים את ה"קולוניאליזם" היהודי. אמריקנים שחיים במקומות שנקראים "מנהטן" או "סיאטל" מגנים את היהודים על עקירתם את הילידים של פלשתין. כתבים רוסים מגנים את הטקטיקה הצבאית הברוטלית של ישראל. כתבים בלגים מגנים את יחסה של ישראל לאפריקנים. כאשר ישראל פתחה שירות הסעות לעובדים פלשתינים בגדה המערבית הכבושה לפני כמה שנים, צרכני חדשות אמריקנים יכלו לקרוא על "סגרגציה באוטובוסים" בישראל. ויש הרבה אנשים באירופה, ולא רק בגרמניה, שנהנים לשמוע שמאשימים את היהודים ברצח עם.

לא צריך להיות פרופסור להיסטוריה, או פסיכיאטר, כדי להבין מה קורה כאן. לאחר ששיקמו את עצמם כנגד כל הסיכויים בפינה פצפונת של כדור הארץ, צאצאיהם של אנשים חסרי כוח שנדחקו מאירופה ומהמזרח התיכון האיסלאמי, נהפכו למה שהיו הסבא והסבתא שלהם - הבריכה שלתוכה העולם יורק. היהודים של ישראל הם הלוח הריק שעליו מקובל להקרין את הדברים שאתה שונא בעצמך ובמדינה שלך. הכלי שדרכו ההשלכה הפסיכולוגית הזאת מבוצעת הוא העיתונות הבינלאומית.


למי אכפת אם העולם תופס את ישראל בצורה שגויה?


משום שנוצר כאן פער בין הדברים כפי שהם ובין הדרך שבה הם מתוארים, הדעות הן שגויות והמדיניות שגויה, והמשקיפים מופתעים באופן קבוע מהאירועים. דברים כאלה קרו בעבר. בשנים שהובילו להתמוטטות של הקומוניזם הסובייטי בשנת 1991, כפי שהמומחה לרוסיה ליאון אהרון כתב במאמר משנת 2011 ל-foreign policy, "כמעט אף מומחה, מלומד, נושא משרה ציבורית, או פוליטיקאי מערבי לא חזה את הקריסה הממשמשת ובאה של ברית המועצות". אימפריה נרקבה במשך שנים, והכתובת הייתה על הקיר, אבל האנשים שהיו אמורים לראות ולדווח על כך נכשלו, וכאשר המעצמה קרסה, כולם היו מופתעים.

והייתה מלחמת האזרחים בספרד: "בשלב מוקדם בחיי הבחנתי שאירועים לעולם אינם מדווחים בצורה נכונה בעיתונות, אבל בספרד, בפעם הראשונה, ראיתי דיווחים בעיתונות שאינם נושאים שום קשר לעובדות, אפילו לא את הקשר המשתמע בשקר רגיל... ראיתי, למעשה, את ההיסטוריה נכתבת לא במונחים של מה שקרה, אלא במונחים של מה שצריך לקרות על-פי 'קווים מפלגתיים' שונים". כך כתב ג'ורג' אורוול ב-1942.

אורוול לא ירד ממטוס בקטלוניה, עמד ליד תותח רפובליקני ודאג שיצולם בזמן שהוא חוזר בביטחון אחרי מה שכולם אמרו, או מתאר את מה שכל טיפש יכול לראות: נשק, הריסות, גופות. הוא הביט מעבר לפנטזיות האידיאולוגיות של עמיתיו וידע כי מה שהיה חשוב לא בהכרח היה נראה לעין. מלחמת האזרחים בספרד, הוא הבין, לא הייתה באמת על ספרד - זה היה על התנגשות של מערכות טוטליטריות, גרמניות ורוסיות. הוא ידע שהוא חוזה באיום על הציביליזציה האירופית, והוא כתב את זה, והוא צדק.

להבין מה שקרה בעזה בקיץ האחרון זה להבין את חיזבאללה בלבנון, את העלייה של לוחמי הג'יהאד הסונים בסוריה ובעירק ואת הזרועות הארוכות של אירן. זה דורש להבין מדוע מדינות כמו מצרים וערב הסעודית רואות את עצמן כיום כקרובות יותר לישראל מאשר לחמאס. מעל לכול, זה מחייב אותנו להבין את מה שברור כמעט לכולם במזרח התיכון: הכוח העולה בחלק העולם שלנו הוא לא הדמוקרטיה או המודרניות. זהו סוג מועצם של איסלאם שלובש צורות שונות ולפעמים אף סותרות ואשר מוכן להפעיל אלימות קיצונית במסע לאחד את האזור תחת שליטתו ולהתעמת עם המערב. אלו שמפנימים עובדה זו יהיו מסוגלים להסתכל סביב ולחבר את הנקודות.

ישראל היא לא רעיון, סמל של טוב או רוע, או נייר לקמוס להשקפה ליברלית בארוחות ערב. זו מדינה קטנה בחלק מפחיד של העולם, שהולך ונהיה מפחיד יותר. יש לסקר אותה בצורה ביקורתית כמו כל מקום אחר ולהבין אותה בקונטקסט ובפרופורציה. ישראל היא לא אחד מהסיפורים החשובים ביותר בעולם, או אפילו במזרח התיכון; מה שלא תהיה התוצאה באזור הזה בעשור הקרוב, ההשפעה של ישראל עליה תהיה כמו ההשפעה של ספרד על מלחמת העולם השנייה. ישראל היא נקודה על המפה - מופע צדדי שמעורר מטען רגשי יוצא דופן.

רבים במערב מעדיפים במובהק את הנוחות העתיקה של ניתוח הכישלונות המוסריים של היהודים, ואת התחושה המוכרת של עליונות שזה מביא להם, על פני התמודדות עם מציאות אומללה ומבלבלת. הם עשויים לשכנע את עצמם שכל זה הוא בעיה של היהודים, והאשמה של היהודים. אבל העיתונאים עוסקים בפנטזיות הללו במחיר של האמינות שלהם ושל המקצוע שלהם. וכפי שאורוול היה אומר לנו, העולם משתעשע בפנטזיות על אחריותו שלו.