שביתת סטודנטים, נו אז מה?

מידי מספר שנים מנערים מנהיגי הסטודנטים את האבק ממדפי קלסרי העיתונות במשרדם ומחדשים את מלאי הכתבות. סוגרים שערי אוניברסיטאות, קוראים ברמקולים מניפים שלטים נפגשים עם שועי ארץ ומתראיינים לעיתונות. וכמו שעולים בתרועה כך יורדים בקול ענות חלושה. נכון, מנהיג תורן מתראיין לתוכנית זו או אחרת בטלויזיה רבת הערוצים שלנו, ויש אף כאלה שעושים דרכם אל משכן הכנסת ומציעים לנו "חוק ג'ובים". נחמד לא? עצוב.

אבל דבר אחד טוב בכל זאת (אם עסקינן בנורמטיביות), מקדמים לנו מנהיגי הסטודנטים הללו. תקווה. תקווה לחברה טובה יותר דמוקרטית יותר מהותית יותר. במובן זה שהסטודנטים משתתפים בתהליך קבלת ההחלטות הקשורות באספקת המוצרים הנוגעים להם ישירות - איכות ההשכלה הגבוהה - איכות החינוך. ואכן מוצרים אלה במחסור תמידי כבר הרבה זמן. וזו בעיה חברתית ממדרגה ראשונה.

אך מה לי הפגנה וקריאות מעל דפי העיתונים, אם בסופו של דבר מנהיגי הסטודנטים אינם חדורים באידיאולוגיה השתתפותית מהותית. ומייד לאחר שהמאבק דועך, וטיבו של מאבק ציבורי לדעוך, בוחרים המה להתפשר על שינוי תוספתי קטן ולא רלוונטי.
אז הנה לנו הפגנת ענק נטועה עמוק בבעייה חברתית מהותית אך משהו חסר. נכון - הפתרון חסר.

מן הידע המצטבר על הגדרת בעיות חברתיות, ידוע כי הליך הגדרה אפקטיבי של בעיה חברתית דורש שני שלבים מרכזיים. בראשון על היזם, מגדיר הבעיה, להבהיר לחברה כי המצב הקיים הוא דיס-פונקציונלי, בלתי נסבל, כזה המהווה עליה איום.

זאת, כאמור, תוך העלאת הסוגייה לסדר היום, הטרדת הזירות הציבוריות והקהל אודותיה. השלב השני הנחוץ הנו זה בו היזם מצביע על פתרון למצב. עליו להציע חלופה למדיניות הקיימת במסגרתה מתרחשת הבעיה כך שהבעיה לא תיתפס כרע הכרחי אלא כפרי מדיניות כושלת שיש וניתן לשנותה. האסטרטגיה שיאמץ היזם באה כדי לתרגם את הבעיה החברתית לבעיית מדיניות שעשויה לקבל באמצעות המערכת הפוליטית-בירוקרטית מענה של שינוי.

איזה פתרון מציעים הסטודנטים? בעצומת הסטודנטים קוראים הסטודנטים" לפעול למען החזרת התקציבים שנגזלו מן ההשכלה הגבוהה בשלוש השנים האחרונות, ולא לאשר את תקציב המדינה הנוכחי עד שיוחזרו תקציבי האוניברסיטאות לגובה שבו היו בטרם קוצצו" נו באמת זהו הפתרון?

יזם כאשר מציע פתרון צריך לבחון ראשית דבר אם הפתרון המוצע גם נתפס בציבור כפתרון המשקף את הבעיה החברתית. אם כן, פעולה זו גם "תצבע" את היזם באמינות הדרושה להנעת הציבור. ולמה הפתרון הזה לא אמין? מפני שהוא מתעלם מהאשם התורם של המוסדות האקדמיים עצמם. כשל שבו הודו זה מכבר נציגי ההשכלה הגבוהה.

יתר על כן, תשאלו את פרופ' אוריאל רייכמן מי שמזוהה עם חוק הבחירה הישירה 1992 ואת פרופ' אריק כרמון מי שמזוהה עם הביטול של החוק ב-2001 מה תפקידו של חבר הכנסת בתוך תהליך הנעת הציבור. תמצאו למדים כי תפקיד חשוב לו, במיוחד בשימור הבעייה החברתית על סדר היום הציבורי של ישראל. ואתם יודעים מה? הפוליטיקאי ישמר זאת רק אם יהיה לו אינטרס בכך. ועל רקע תוכנית ההינתקות חוששני שפתרון: "להחזיר כסף לאוניברסיטאות" לא יעבוד כתמריץ לציבור ולכן לא לאותם פוליטיקאים. ברגע האחרון שמעון פרס, עמיר פרץ ואחרים יחזרו למקומם בכנסת ומה שיוותר זה עוד ציון דרך כושל של מחאת סטודנטים.

תתפלאו אולי לשמוע אך כרטיס הכניסה שלכם - סטודנטים אמיצים - היא לא אחרת מאשר שרת החינוך לימור לבנת. והיא לא תתנגד. זה הצליח עם התרופות לשר הבריאות דני נווה, עם מחשבה נכונה זה יכול להצליח גם כאן.
______________
- הכותב הינו דר' למדיניות ציבורית ומשפט ומזכיר האגודה הישראלית למדע המדינה;