לאחר לילות ובקרים עמוסי דם, כאב, יבבות ויגון בלתי פוסק, המתמשך ומענה אותנו עינוי סיני כעם אחד וכאומה השייכת ללאום היהודי. אנו אזרחי המדינה, אשר השיח בתוכה מעלה את השאלה, מי הבא בתור ומי בתור הבא, כאשר אמרה זו אינה עוד שורה משיר, אלא שורה משיח לאומי נוקב, אשר סיגלנו עקב החיים "במזרח תיכון חדש".
הנני מבקשת לשאול ולהתקומם כנגד כל מדינות אסיה ואירופה, אשר מתעלמות מרצח העם היהודי בפעם השניה בהיסטוריה ויתירה מזאת, ואף חמור מכך, מבקשות הן להגן בחירוף נפש על המרצח ולא המפגע אלא רוצח: מפגע = אדם שפגע בחפץ כלשהו, לעומת רוצח = אדם אשר עבר על החוק האנושי ונטל חיים מבעל חיים (בן-אנוש) בזדון וביודעין.
מה קורה ומה קרה לחברה האנושית כולה? האם עד כדי כך התעוותו המושגים? האם זו החברה שאנו יצרנו, ולכן עלינו לאכול את פרי באושיה? היהפוך רוצח את עורו והנרצח נידון לכליה וללא אפשרות להגן על עצמו? עד מתי רשעים יעלוזו? עד מתי יקבל עראפת במה שאינה ראויה לו? ומתי יקלטו רוב מדינות העולם שהם, הערבים, באים עלינו לכלותינו.
חמור מזה, שבתוך הבית פנימה ישנם אנשים הדואגים להמשיך ולטלטל את ספינתינו הלא יציבה, קרי יוסי שריד וביילין.
מדוע הפעם לא נשכיל לאחד את שורותינו, כי מצב האומה, אומת היהודים, אינה מאפשרת בשעה כה קריטית זו, פילוג בינינו.
זו שעה לאחדות ולמתן גיבוי וכוח איתן לממשלתינו, באשר היא, על-מנת שיהא לה הכוח לשאת את הימים הקשים והכואבים שיהיו לנו בהמשך.
ולך ראש ממשלתי, מר אריאל שרון: אומנם לא בחרתי בך, אלא ביריבך, מתוך השקפת עולם שמאלנית. הנני מבקשת לחזק את ידך ולהתפלל כמוך לשלום העם היהודי במדינת היהודים, ישראל.
חזק ואמץ איש אוהב ישראל.
עתה הרושם הוא שכאשר מטיחים בהם זאת הם משיבים לא בהכחשה אלא ב"אז מה"?
