ברוכים הבאים לארה"ב

אם רוצים להלחם בדאעש, לא כדאי לאפשר לשלטים ענקיים שלהם להתנוסס בירושלים הבירה, בנצרת או במקומות אחרים במדינת ישראל.

גם לחופש יש גבולות.

כשיש כוונות אמיתיות לעשות משהו, מעשים צריכים לתאום את הדיבורים. בימים האחרונים בארה"ב, נשמע כאילו הממשל מתעורר לפעולה נמרצת לחיסול דאעש. אך למרות הדיבורים, נראה שכוונות לחוד ומעשים לחוד. חוסר רצון בולט בקרב ארצות אחרות להצטרף לקואליצית הנכונים וששים אלי קרב מצננת גם היא את התלהבות הממשל, ועד מהרה הנשיא יאבד את העניין בדאעש ויחזור להתענין בדברים חשובים הרבה יותר: גולף. ננטקט. הוואי. גיחה לביקור כאן ואי שם וגיוס כספים, כספים רבים מאד. לשם מה? לא לשם שמיים וגם לא לקדנציה נוספת. ואם כך?

דאעש זה לא איסלאם, נאמר לנו פעם אחר פעם על-ידי דוברי מחלקת המדינה ואחרים, והמהדרים מוסיפים: זו מזימה ציונית. שיהיו היהודים אשמים. זו שיטה שעובדת תמיד.

תדמית למראית עין

ישבתי באירוע של המשרד לביטחון פנים של ארה"ב. היו שם נציגים רבים מזרעות הביטחון השונות. שאר המשתתפים היו, רובם ככולם, מוסלמים מקומיים, גברים בעמדות מפתח בקהילה המוסלמית המקומית והרבה מאוד נשים, מכוסות. לא כמו באפגניסטן, אך בהחלט מוסלמיות אדוקות.

מדוע אני מציין ומדגיש את עובדת השתתפות נשים? שכן במדינות המוסלמיות מקום האישה לא באותו שולחן עם גבר בשעה שמתנהל "משא-ומתן" או כשמתנהלת שיחה רצינית, חשובה. האישה נועדה כדי לשרת את הגבר ותו לא. היא אינה שוות זכויות או בעלת זכויות כל שהן. אך כאן בארה"ב, יש לשמור על תדמית לציבור הרחב, וכך הנשים זוכות לקידמה מסוימת, לפחות למראית עין ולזמנים קצובים של הופעה בפומבי.

המוסלמים הם נציגי הקהילה, גם אם ה"קהילה" לא בדיוק מסכימה עם דעותיהם או עם העובדה שהם לקחו על עצמם את התפקיד על כל המשתמע מכך.

כך יוצא שארגונים כמו CAIR - המועצה ליחסי אמריקנים-איסלמים - ו- MPAC - המועצה המוסלמית ליחסי ציבור - שתי זרועות שמקורן והאידאולוגיה שלהן נובעות מהאחים המוסלמים - הם הדוברים, המייצגים, העומדים בראש החנית והדורשים זכויות בשם כל המוסלמים בארה"ב באשר הם.

כל שצריך לעשות הוא לשאול את ד"ר זודי ג'סר מפיניקס, אריזונה, או את קירן סאאד, ד"ר וואפה סולטן או נוני דארוויש (שלושתן מקומיות מדרום קליפורניה), האם CAIR או MPAC אכן מייצגים אותם או מדברים נכונה עבור מוסלמים מודרניים.

אך נכנס אני לסוגיה אחרת לחלוטין (מי מייצג נאמנה את הקהל הרחב), ובאותה פגישה - ובכל הפגישות הקודמות והבאות - עבור הבית הלבן והמשרד לביטחון פנים, דוקא ארגונים אלו הם הארגונים המייצגים. אצטרך גם אני, לפיכך, להסתפק בכך, כל כמה שהדבר מקומם אותי מאד.

- בדומה לייצוג מוסלמי, גם לגבי הארגונים הגדולים העיקריים של היהודים נשאלת השאלה: האם הם, או מי מהם, מייצגים גם אותי. גם שם יש לי ספקות והשגות, אך כאמור, לא כאן נדון בסוגיה זו.

המשרד לביטחון פנים, בהנחיית הבית הלבן, מושיט ידו לקהילה המוסלמית ודורש בשלומה. רוצה הוא מאוד לדעת מה ניתן לעשות כדי להקל את חייהם של המוסלמים, לא להקשות עליהם, להטות אוזן קשבת לכל ציוץ ומשאלה ולבצע במיידי תיקונים נדרשים. סדרה זו של מפגשים קבועים היא חלק מתוכנית רחבה בהרבה (זוכרים אתם את הפתיחה, בה דרשתי שצריך להסיר לאלתר שלטים המבשרים את בוא ואידיאולוגית דאעש ולהביא לדין את התולים אותם? אלא אם כן ברצוננו לקבל בראש חוצות, מירושלים דרך פלשתין כולה, את בוא החליפות האיסלאמית?!)

הקשבתי קשב רב. כל רמז, הערת אגב והבעת פנים היו חשובים לי. עיקר התלונות נסובו סביב מוסלמים אמריקנים, אנשים טובים, עמודי תווך של הקהילה, הנוסעים באופן קבוע לטורקיה, ובעת חזרתם, מעכבים אותם בשדה התעופה, שעות ללא צורך, שולחים אותם לבדיקה משנית ואף מגיעים לבתיהם ולמקומות עבודתם למעקב.

"זו ממש חוצפה. אחרי טיסה ארוכה, כל שהנוסע רוצה הוא לעבור את בדיקת הדרכונים והמכס כמה שיותר מהר, להגיע לביתו ולחזור לשגרת חייו, אך הם (נציגי הממשל) ממש מתעללים בו. הדבר קורה פעם אחר פעם אחר פעם, רק בגלל שהם מוסלמים."

"הדבר מפריע. אין זו דרך להתנהג כלפי אנשים מהקהילה שלנו. זוהי רדיפה לשמה. הנה דוקטור שנוסע בקביעות, וכל פעם כשהוא חוזר, השלטונות ממש מתנכלים אליו."

כך נציג המסגד הגדול ביותר בלוס אנג'לס.

אחת מהנוכחות, המייצגת ארגון-שלא-למטרות-רווח מאורנג' קאונטי (ארגון הנותן שרותיים חברתיים "מא' עד ת'" בעיקר למהגרים לא חוקיים וכאלו שקיבלו את אזרחותם לא מזמן), הצטרפה גם היא לשורת המתלוננים.

"כל שהאנשים עושים הוא לסוע לעזור לפליטים ולשאר מסכנים. להגיש שרותים רפואיים. שרותים חברתיים. לעזור. לייעץ. לכן הם נוסעים פעם אחר פעם. הם עובדים בארגונים חשובים, ידועים, שכולכם מכירים. הכיצד ייתכן שבמקום לעזור, לעמוד לצידם ולשבח אותם, פשוט מתעללים בהם?!? זוהי הלא סטירת לחי לכולנו."

אני לתומי חושב - היכן השטיח האדום והמסלול המהיר רק עבור המוסלמים? רק הם יצאו ויכנסו כאוות נפשם. חס וחלילה אם הם ירגישו שלא מתייחסים אליהם כאל מלכים, אנשים מיוחדים מאד, ואני לא מדבר על הרגשה של להיות מאוימים, פשוט לא חשובים מספיק.

בארץ יש מסלול אדום ומסלול ירוק, מסלול לאזרחי הארץ ומסלול לבעלי דרכונים זרים. כך גם בארופה. בארה"ב יהיה מסלול מיוחד, חשוב ומיוחד, אך ורק למוסלמים. כל השאר בני תמותה, יעברו בצד, אזרחים סוג ב' (למי שהדבר נשמע פנטסטי במיוחד, שאלו את עצמכם מה היא מגמת ומטרת האומה האיסלאמית? כל מי שיותר שישאר בחיים והוא לא מוסלמי אדוק ונאמן, יהיה אזרח סוג ב', אז כדאי ויש צורך להתרגל לכך כבר מעכשיו).

ישבתי מרותק. ממש מסכנים המוסלמים. רק אותם עוצרים. רק אותם בודקים בזכוכית מגדלת. הבכי והתלונות נמשכו: אותם רודפים. עליהם מאיימים. רחמי שמיים ממש.

שלא כמוני, נציגי המשרד לביטחון פנים על זרועותיו השונות רשמו בדבקות את התלונות אחת אחת. אלו דברים שחייבים לטפל בהם לאלתר, תכף ומיד, ללא כל דיחוי.

העיקר, שיהיה למוסלמים בארה"ב טוב על הנשמה. שידעו שיש אבא, שהבית הלבן דואג, שהממשל כולו עומד לצידם (או ליתר דיוק עומד ומשתחווה עמוקות מהצד, מוכן שירמסו אותו ואת ארה"ב כולה, את ההיסטוריה המפוארת וההווה, את עצם הקיום, העיקר שלמוסלמים תהיה הרגשה טובה, שיהיה להם טוב).

האחראים כבר ביקשו רשימת ארגונים ששולחים את אנשיהם לטורקיה, במסעות עזרה מדי שבוע או שבועיים, כך שיוכלו להקל על הנוסעים בעת חזרתם.

למי שחושב שמה שאני מתאר רחוק מהמציאות, הרי שלא צריך להרחיק לכת. ישראלי מקומי, היושב בארגון "משלנו," היה צריך עזרה בארץ, והשגרירות האמריקנית נחלצה מיד לעזרתו. יד לוחצת יד, ואנשים חשובים מאוד המייצגים את הקהילה שניחונו בקשרים ובהיותם מקושרים, בעלי ממון רב ועם כוח המקרין סמכות ויקר, זוכים לכך שדלתות יפתחו בפניהם ועבורם גם במקומות שהן צריכות להשאר סגורות. כך שאיני יכול להתלונן יתר על המידה על "אחינו" המוסלמים והיחס המיוחד אליו הם זוכים מהממשל האמריקני הנוכחי.