השטעטעל שלנו גדול וקרוב

אצלנו תמצאו מגוון גדול של סוכנים באוויר, שמכריזים בקול גדול מה שהם מציעים. אבל בניגוד לבסטות בשוק, שם המוצר שעליו מכריזים מצוי במקום, כאן הוא נמצא במקום אחר. ככה אני מקבל הודעה בטלפון מחברת שיווק בדואר, שמגיעה לי מתנה. "מה המתנה"? - אני שואל, כמי שמכיר כבר את הצ'ופרים של מפיצים אלה. המתנה היא סט קופסות אחסון ורק דמי משלוח בסך 45 שקלים. בסופר זה עולה פחות בלי משלוח. אבל, הדובדבן הוא, ש"מגיע לך צבי, כלקוח וותיק, שעון מצלם במחיר של 1,100 שקל. אני עצמי שילמתי 1,600", מבשרת-מתוודה האישה מן הצד השני. ואם אין לי צורך בשעון מצלמה יש לה גם מעסה רגליים. "לי הוא עשה נפלאות. תאמין לי, והוא גם טוב למקומות אחרים" - היא ממתיקה לי. די השתעשעתי ברעיון לשאול אותה, אם הכוונה לכל האברים, אבל עצרתי. בימים אלה של ציד גברים, האדם נזהר.

פעם אנשי תיאטרון עשו פרסומת לכול סוגי דברים שברוח, כלומר ספרים, מחזות, קונצרטים. זאת מחוסר ברירה, שכן המשכורת בתיאטראות היו משכורות עלובות. לא עוד. כיום זה נעשה בגאווה רבה. עם של סוחרים קם לתחייה. רנסאנס. "הפרסום ברדיו עובד" שעות נוספות, בין התוכניות ולעתים בקרבן. מי שהיו פעם, או הם עדיין, כוכבים ברדיו ובטלוויזיה צועקים עליך שתמהר לחנויות חשמל, אביזרי בית, בית חלומות במציאה. הם לא מזדהים. לעומתם, הכוכבות שממליצות בחום על מכוני יופי, משחות "אנטי אייג'ינג", ובשמים - מזדהות. ואיך לא. טוב להיזכר ולהזכיר. כמו אותו סיפור של קשישה שהתלוננה על אונס מלפני שלושים שנה, ולא אמשיך מחשש שיעורר נגדי אתם יודעים מה.

פרסומאית ידועה העבירה את ה"נקודה" שלה - האייקון שלה - מאבקות כביסה לרשת ספרים. נקודה. "נקודה" זה לא רק סימן ההיכר של פרסומאית זאת. מי שעוקב אחר מחרוזת הפרסומות במסגרת "הפרסום ברדיו עובד", יגיע למסקנה ש"נקודה" מתבקשת. שכן אין שם נקודות בין פרסומת לשנייה. לאחר פרסומת להסרת שיער רגליים, הרב אלשטיין יוצא בפנייה נרגשת בעזרת השם למען סיוע לנצרכים, לרגל החג (תמיד זה לאיזה רגל) ו"יד נעלמה", זה שם של ספר, מחברו של הרב מכר "בית עם חלון בודד" .דרכו נכנס לשונָאי ידוע שמפציר בנו למצוא בחיינו מנוחה נכונה ב"בית בכפר". שכן בניגוד למקובל במסגרת הלועזיזציה אצלנו, זה לא נקרא "a house in the village אלא בית בכפר. בעברית ממש. לכן ככה נאה וככה יאה שלשונאי עברי יודיע לנו על כך בגאווה.

מן הסתם שמעתם את הסיפור כיצד החיישן ברכב הציל את הנהג הישראלי. האיש היה בצומת איתנים, ולרגע הציץ בנייד הארורררררררר. בר' גרונית, היגוי שהובא אלינו לארץ ישראל מגליציה, ואלמלא החיישן - המשאית הייתה מועכת אותו והיה צריך לקלף אותו. "תודה נשמה". כאן בפרסומת הזאת טמונים שני אלמנטים יהודיים חשובים. אחד "לקלף". מייד האסוציאציה הראשונה היא תפוחי אדמה. "בולבעס" כמו השיר ששר יעקב בודו בהצגה ב "ידיישפיל" - "החיים על-פי בודו": "זינטיג בולבס, מונטיג בולבעס, דינסטיג אין מיטטוך בולבעס". כל השבוע תפוחי אדמה. אגב בהזדמנות זאת מומלץ שתיאטרון ה"ידישפיל" ייהפך לתיאטרון הלאומי. הוא גם טוב, יש בו הומור והוא משקף את החיים בשטעטל של אז והיום. האלמנט השני, היא הנשמה. "מיין נשומה" mon coeur, הלב שלי בצרפתית. ושוב חלק פנימי שאהוב על בני עמנו. אגב בעידן הסטודנטיאלי שלי בשכונת גאולה בירושלים שמעתי את השכנה קוראת לבתה הפעוטה "מאיָילֶה". אז השם מאיה היה חידוש גדול ושאלתי אותה על כך. היא תיקנה אותי ואמרה שזה שם חיבה. "מאייו" הוא כבד בהונגרית. ולא צריך לספר לכם את שבחי הכבד של הונגריה ה "foi gras" המפורסם שמתחרה בזה הצרפתי כי שם האווזים מפוטמים כהלכה בכף של עץ.

והכבד הרי לא מונח לבדו אלא יש כבד קצוץ. כמו שהדג לא עומד לבדו ויש "געפילטע פיש". הכול יהודי - אדון עבאס. ואל נא תטעה בזהות שלנו. ובנאום השטנה שלך בעצרת האו"ם לא היה לזה זכר.

ואגב הנאומים בעצרת האו"ם, אילו במקום ראש הממשלה שלנו ששיחק את צ'רצ'יל בפני אולם חצי ריק, ניצב יעקוב בודו, מ"היידישפיל" ומכריז "מכובידע פרויין אינד מענער, איך רעט שוין אין די וועלט אריין". אני מדבר בעלמא - האולם היה מלא והיו צוחקים. לעבאס ולביבי חסר בין השאר חוש הומור.

אילו מארק שאגאל אתנו היה מרחיף את הזוג הזה כמו בציור המפורסם שלו "מעל לוויטבסק", היינו רואים זאת במו עינינו.

ואיך אפשר בלי קתריאלה מן הלוטו הלאומי שלנו. כאשר מצד אחד של הטלפון נמצאת קתריאלה, ומן העבר השני בבית נמצאת חדווה. ה"וווווואיייי אני לא מאמינה" הוא בדציבלים פי-עשרה מהזעקות של צירי לידה. ככלות הכול ילד של חצי מיליון שהועבר לחיקך, זה משהו, משהו, חבל על הזמן. זה כסף, געלט, money money -, כאילו - אחלה וכפרה עליה בשפת הדור הצעיר שלנו.

לפני שבועיים זה היה גבר שקבל את הבשורה והוא ביקש לברך וברך: "ברוך אתה אדוני אלוהינו מלך העולם שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה". מעניין ששלדון אדלסון עושה לפחות פי-מאה בכול יום ב"לאס ווגאס" ובמקאו, עם כול השירותים הנלווים, מבלי שיברך את השם. לכן כיום אנשים לא מייחלים לכך "לו הייתי רוטשילד" אלא "לו הייתי אדלסון". גם ביבי בכיס שלו.
וחלם גם היא כאן. האם יכול להיות משהו חלמאי יותר מאשר כוכבת החדשות של ערוץ 10 טלי מורנו, שואלת את השר לענייני אסטרטגיה, יובל שטייניץ, האם ישראל אחראית לפיצוץ בפרצ'ין באירן, שבו היה בשעתו מתקן גרעיני. זאת בשעה שהוא מקדים ואומר שאין לו מושג מה היה הפיצוץ. ואם היה לו - האם היה עונה לשאלה חלמאית זאת. מי היה חולם על טלוויזיה בחלם. והנה לנו יש.

ומה יש לנו עוד בישרולבקה. השנור, שלעומתו השנור ביהופץ, היה ברמת הגנון. כאן זאת אקדמיה. כאן הוא מאורגן בעמותות, בחברות, באגודות. כאן לא מבקשים. כאן דורשים, בטלפון, במייל, בסמס. רק תמסור את מספר כרטיס האשראי. ומי שחושב שכול האדמיניסטרציה של השנור נעשית בהתנדבות - הוא אדם נאיבי. זאת תעשיה שממשלת ישראל לא רק תומכת בה, אלא סומכת עליה. זה מובא בחשבון בתקציב, בעיקר בתקציב הביטחון, שאינו כולל משכורת לחיילים חסרי צרכים בסיסיים, והשנור גם מקבל את החשיפה המרבית במדיה. יהודים אמורים להיות עם של רחמנים.

יש עוד דבר שאנו עולים על הגולה. כאן ילדים קטנים מכריזים על הסחורה. שם הם מכרו אותה. ב"מכשפה" של גולדפדן מירה'לה הקטנה מוכרת גפרורים וסיגריות ושרה "קויפט שוין קויפט שוין פאפירוסן". היא מוכרת ולא מפרסמת. ואגב אברהם גולדפדן, אביא שני קטעים משירו הידוע (המכשפה) שחיבר את המילים וגם את הלחן בשנת 1878 והנוסח העברי הוא של אברהם לווינסון.

יהודים רחמו רחֵמו, הן לבכם ישר עדין
דיינים עליי הגנו, מסילוף אמת ודין
ומפני מה ישלוט הרשע,ליתומה שום איש לא ישע
יהודים רחמו רחֵמו, הן לבכם ישר עדין.
ּ
במדינת היהודים הסיפור הוא אחר לגמרי. רחמים זאת לא תכונה אלא מצרך משוווק, והלב גם הוא לא מה שהיה. נעמי שמר כתבה ש"יש אבנים עם לב אדם". והאדם, נו... זקוק להשתלה. היושר הוא כמו של מיגדל פיזה, את העדינות מייצג אביגדור ליברמן, והשטעטל הוא מדינה. במקום ועד קהילה עם יושב-ראש וגבאי יש לנו ראש ממשלה, שר האוצר ועוד חבורה של קיביצערס.

"איין גיטן יונטב". דיו, דיו לכתריליבקה.