קמפיין 'עולים לברלין': אמת או המצאה בדויה

שאלה עקרונית מעסיקה אותי בימים אלה ומעוררת בלבי רצון לפענח את התעלומה: מיהו אותו גורם ערטילאי, המסתתר מאחורי התואר אפוף הסוד "אנונימי", יוצר ומפיץ הסיסמה "עולים לברלין", הקורא להצית מחדש את הדיון הציבורי על יוקר המחיה בארץ ולעודד 300 אלף ישראלים להגר לברלין, הזולה יותר. אחרי שנים רבות של עיסוק מקצועי בתחום התקשורת הפכתי לאיש חשדן, המבקש תמיד לדעת מה האינטרסים האמתיים המובילים לפרסום של ידיעות, כדי להבין מה באמת הערך החדשותי של הדברים הרואים אור, ומי הגורם הדואג לייצר את ה"באז". כיום אני משוכנע שקיימת בהחלט הצדקה מלאה לחשדותיי ביחס לאמיתות התופעה, ואם היא באמת קיימת או שמישהו עובד עלינו ומריץ את הסיפור במדיה מסיבות השמורות עמו.

אינני יודע, עדיין, מיהו אותו אנונימוס חסר-שם ניתן לזיהוי, ומה מטרותיו האמתיות, אבל כנראה שהחשש שלו מפני זיהוי - ותהיה הסיבה אשר תהיה - חלף גם במוחו היצירתי. זה כנראה הגורם לכך שכאשר התראיין בתקשורת בגרמניה, בתנאי מקדים שלא תיחשף זהותו, הוא הסביר כך: "אני בן 25, 'עשיתי' צבא ומספר שנים אפילו הייתי קצין. אני 'מת' על ישראל ותמיד מגן עליה בכל פורום בפני בורים שמשמיעים 'עלינו' ביקורת חסרת הבנה. אבל ממש לא 'בא לי' לחשוף כרגע את הזהות שלי. למה? כי בשנייה שיש לפוליטיקאים ולתקשורת שם, פרצוף וכתובת, קל להפוך הכול לאישי, קל להקניט, קל ללעוג. הרבה יותר קל להכפיש בן אדם מאשר להתמודד עם המסר שהוא רוצה להעביר. והמסר שלי 'חד וחלק': תדאגו לעצמכם ולעתיד שלכם. ישראל ויתרה עליכם מזמן".

אם קוראים בעיון את ההודעות שמעביר ה"אנונימי" שוב ושוב ב"סטטוסים" נראה שהוא נושא בתרמילו האישי הגות חברתית ברורה. אבל זה רק מה שנראה על פני השטח. מנקודת ראותי והבנתי אינני בטוח שזו המציאות ואסביר את מקור חשדותיי.

• בהודעה האישית של האיש בלי-שם הוא משתמש במלים ישראליות, כמו אלה שסימנתי במרכאות בטקסט, ומתוכן אפשר בהחלט להסיק שהוא אכן ישראלי הסובל מכאב לב על הדברים הנוראים שיוקר המחיה מעולל לדור שלם בישראל. אבל באותה מידה יכול להיות ש"האנונימי" הזה איננו ישראלי אלא שכר את שירותיו הלשוניים של ישראלי כדי ליצור את הרושם הדרוש לצורך קידום האג'נדה שלו. זו בהחלט אפשרות שאי-אפשר לשלול.

• אבל קיימת גם אופציה הרבה יותר חמורה. מישהו ממדינת אויב - למשל: אמירות קטר עתירת הממון והמומחית הבינלאומית לתקשורת - החליט לנפץ לרסיסים את המורל הלאומי של ישראל, באמצעות יצירת תדמית שהמדובר במדינה אוכלת יושביה הצעירים, המחסלת את עתידם. ואם אי-אפשר להשיג את מטרת החיסול במלחמה - ייתכן שאפשר לעשות זאת בנתיב של לוחמה פסיכולוגית. בכל מקרה שווה לנסות.

• כחלק מן הל"פ הזה שוכרים אויבינו את שירותיהם הטובים של קופירייטרים מוכשרים ופסיכולוגים המכירים את נפש האדם, ופונים אל המסלול של הכתיבה האישית, כדי ליצר טקסט, כאילו ישראלי, המופנה אל הנהגת ישראל במלים החדות והבוטות בהן משתמש ה"אנונימי" בתעמולתו מעודדת נטישת המולדת: "אומר 'חד וחלק' לממשלת ישראל: מזל טוב. ניצחתם אותנו. יצרתם כאן בדיוק את הכלכלה שרציתם. מדינת ישראל 2014 היא מדינת לאום ליהודים עשירים, להיי-טקיסטים ולילדים של גנרלים. אתם רוצים לדבר אתנו על ערכים? אומרים שבן גוריון והרצל מתהפכים בקברם כי אנחנו עולים לגרמניה? מה הרצל ובן גוריון היו אומרים עליכם, נבחרי הציבור, שבתהליך הדרגתי אך רצוף, יצרתם מדינה שבה לצעירים אין סיכוי לקנות בית? מדינה שבה זוגות צעירים דוחים הבאת תינוק לעולם, כי הם מבינים כמה זה יעלה לגדל אותו?. מדינה שבה אדם עובד הוא עני ומושפל? מדינה שבה סטודנט חי כמו כלב בדירת פח".

• אבל קיימת עוד אופציה. מישהו - כמו, למשל, החברה החדשה לישראל, המממנת פעילות ארגוני שמאל יהודים וערבים - מעמיד תקציבים מכובדים לשימושו של ה"האנונימי", דואג לו ליחסי ציבור בעולם ובארץ, ומחבר אותו אל כול האוהדים במחנה התקשורת הישראלית המבקשת את נפשה של ממשלת ישראל בראשות בנימין נתניהו.

קיימות סיבות רבות לכך שמישהו - אדם פרטי או גוף מדינתי - מחליט לפעול תחת מסווה של אנונימיות. יש נסיבות שונות להסתרת הזהות, חלקן חוקיות ואפילו מקובלות. למשל: ידוע כי מעשי צדקה רבים נותרים אנונימיים כיוון שהתורם אינו מעוניין, מסיבותיו, לזכות בהכרה על פעולתו החיובית. או: אדם שהיה עד לפשע מסרב לחשוף את זהותו מחשש שיחוסל. כמובן שקיימות גם סיבות לא חוקיות להסתתר מאחורי עילום שם.

אינני יודע מה הסיבה האמתית לבריחת ה"אנונימי" שלנו מן החשיפה - אם אכן הוא קיים ולא היה אלא מתחזה. תהיה הסיבה אשר תהיה דבר אחד צריך להיות ברור למי שעומד מאחורי הקמפיין האנטי ישראלי שחלק מן התקשורת הישראלית מנסה לעודד - סוף האמת לצאת לאור. ועד שהאמת תיחשף על כל רבדיה, גורמיה ומי מטפח את המשך קיומה, ראוי שכולנו נתייחס לסיפור האנונימי הזה, אמתי או בדוי, כעוד גימיק תקשורתי קצר-מועד ולא כאל תופעת מחאה חדשה, אמתית.