וינשטיין וניצן משבשים מהלכי משפט

השופט שידון בהסדר הטיעון עם הרב יאשיהו פינטו הוא סגן נשיאת בית המשפט המחוזי בתל אביב, עודד מודריק. אולמו של מודריק צמוד לזה של השופט דוד רוזן. אני לא יודע כיצד מודריק יתייחס להסדר הטיעון ולסתימת פיו של פינטו, אבל אני כמעט בטוח מה רוזן היה עושה: אומר שלא אכפת לו מההסדר ושהוא רוצה לשמוע הכל.

פינטו טוען, כי יהודה וינשטיין ושי ניצן אסרו עליו להעלות בטיעונים לעונש את קשרי העבר שלו עם אפרים ברכה, וכי דרישה זו הייתה תנאי בל-יעבור מצד הפרקליטות לחתימת הסדר הטיעון איתו. בהנחה שהדברים נכונים, הם חמורים מאין כמותם. וינשטיין וניצן עושים כאן שיבוש מהלכי משפט - לא פחות.

תיקון 113 הידוע לחוק העונשין, העוסק בהבניית שיקול הדעת בענישה, מנחה את בית המשפט כיצד עליו לגזור את העונש. סעיף 40ט לחוק העונשין, שכותרתו "נסיבות הקשורות בביצוע העבירה", קובע: "בקביעת מתחם העונש ההולם למעשה העבירה שביצע הנאשם... יתחשב בית המשפט בהתקיימותן של נסיבות הקשורות בביצוע העבירה, המפורטות להלן, ובמידה שבה התקיימו, ככל שסבר שהן משפיעות על חומרת מעשה העבירה ועל אשמו של הנאשם".

המחוקק מצווה על בית המשפט להתחשב בנסיבות ביצוע העבירות בעת קביעת מתחם הענישה. "יתחשב בית המשפט" - זה לא נתון כלל לשיקול דעתו של השופט. אם נסיבות ביצוע העבירה רלוונטיות לגזירת העונש, בית המשפט חייב להתחשב בהן. אחת מנסיבות אלו היא "הסיבות שהביאו את הנאשם לבצע את העבירה", והיא בהחלט נסיבה מרכזית: האם גניבה בוצעה מתוך תאוות בצע או בשל מצוקת רעב? האם נסיעה במהירות מופרזת נבעה מהתערבות בין שיכורים או מקלקול במד המהירות של המכונית?

במקרה של פינטו, מדובר במישרין בשאלת קשרי העבר בינו לבין ברכה. פינטו טוען, כי שילם לברכה שוחד משום שבמשך שנים הוא העניק לו טובות הנאה. אפשר לומר שזוהי נסיבה מחמירה (עבריינות מתמשכת), אפשר לו שזוהי נסיבה מקלה (קצין משטרה בכיר הסכים לקבל); מה שאי-אפשר לומר הוא, שזו איננה נסיבה רלוונטית. האם פינטו החליט שהוא מנסה לשחד קצין משטרה בכיר בניסיון למלט את עצמו מחקירה שהתנהלה נגדו? או שמא הוא ראה בזה המשך טבעי של כספים רבים שעברו במשך שנים?

את התשובה לשאלה המרכזית הזאת, מונעים וינשטיין וניצן ממודריק. וכעת נדלג לסעיף 244 בחוק העונשין, שכותרתו "שיבוש מהלכי משפט": "העושה דבר בכוונה למנוע או להכשיל הליך שיפוטי או להביא לידי עיוות דין, בין בסיכול הזמנתו של עד, בין בהעלמת ראיות ובין בדרך אחרת, דינו - מאסר שלוש שנים". במקרה שלנו, וינשטיין וניצן פועלים בדרך העלולה לגרום לעיוות דין, כי ייתכן שמודריק היה קובע לפינטו עונש אחר - לחומרה או לקולא - אילו היה מודע לאותו קשר עבר.

יתרה מזו: החוק ממשיך וקובע, כי "בשלב הטיעונים לעונש, הנאשם רשאי להביא ראיות מטעמו, ובלבד שאינן סותרות את הנטען על ידו בשלב בירור האשמה". בכתב האישום בו יודה פינטו אין מילה וחצי מילה על קשרי עבר בינו לבין ברכה - היו או לא היו, חוקיים או לא חוקיים, תדירים או לא תדירים. לכן, הוא רשאי להתייחס בטיעונים לעונש לקשרים אלו. וינשטיין וניצן כפו על פינטו לוותר על זכות שהעניק לו המחוקק, זכות השמורה רק לנאשם; אם התביעה רוצה להתייחס לנסיבות שלא הועלו בשלב בירור האשמה, היא זקוקה לאישור של בית המשפט.

שמא תאמרו: מטרתם של וינשטיין וניצן היא למנוע מפינטו להכפיש בצורה חסרת יסוד קצין בכיר ומוערך, שהרי החקירה העלתה שאין יסוד לטענותיו בדבר קשרי שוחד קודמים. אבל גם אם זה כך, עדיין אין מקום למנוע מפינטו - כמו מכל נאשם - להעלות נימוקים להקלה בעונשו. אם זו הסיבה של השניים, הדרך הנכונה היא לאפשר לו להעלות טענות אלו (אולי אפילו בדלתיים סגורות), להציג למודריק את ממצאי החקירה ולטעון שאין ממש בדברים - ושהוא יחליט. בדיוק כמו שכל נאשם יכול להעלות כל טיעון, והמדינה יכולה להביא ראיות לסתור אותו. אבל לסתום לו את הפה לחלוטין ומראש? כזאת לא ייעשה במערכת משפט במדינת חוק.

כעת הכדור אצל מודריק. הוא יכול - ולטעמי גם חייב - להודיע בזמן הטיעונים לעונש: אני רוצה לדעת הכל. אני רוצה לשמוע מהנאשם מדוע החליט לשחד קצין משטרה, אני רוצה לשמוע מהתביעה כיצד לשיטתה נוצרו הנסיבות שהביאו למתן השוחד. אם יאמרו הצדדים שהסדר הטיעון אוסר זאת עליהם - על מודריק להבהיר להם שבבית המשפט יש בעל בית אחד: השופט. ואם הם יתעקשו, עליו להזכיר להם מה אומר המחוקק על שיבוש מהלכי משפט.