על פני עמודים רבים מנסה פרקליטות המדינה לשכנע את בג"ץ, שאין מקום להורות על פתיחת חקירה בנוגע לקשריו של תת-ניצב
אפרים ברכה עם הרב
יאשיהו פינטו. היא מציינת בין השאר, שטענותיו של פינטו לפיהן העניק לברכה טובות הנאה משמעותיות לאורך שנים, נחקרו לעומקן בידי המשטרה ולא נמצא להן יסוד.
יש כאן בעיה עם פרט קטן אחד: המשטרה אינה מוסמכת לחקור שוטרים. בשביל זה קיימת המחלקה לחקירות שוטרים (מח"ש) במשרד המשפטים. על אחת כמה וכמה, כאשר היחידה החוקרת - במקרה זה להב 433 - קשורה בצורה הדוקה לשוטר הנחקר (ברכה בא משורות יאח"ה שהיא חלק מלה"ב, היה מן הממונים עליה במטה הארצי וכיום הוא מפקד יאח"ה). את הפרט הזה הפרקליטות שכחה מן הסתם להזכיר ולהסביר.
אני לא יודע אם פינטו דובר אמת או שהוא מכפיש קצין נקי כפיים. אני כן יודע, שכאשר מבצעים חקירה בצורה כל כך חסרת סמכות וכל כך עמוסה בניגודי עניינים, יש להתייחס אליה כאילו לא התקיימה. זה בדיוק כאילו שרשות ניירות ערך תחקור שוד המיוחס לראש אגף ברשות. באנגלית יש מילה המתאימה לחקירה כזו: void - בטל מעיקרו, כאילו לא היה ולא נברא. מסיבה זו לבדה, ראוי ששופטי בג"ץ יורו להעביר את הנושא לגוף היחיד המוסמך לחקור אותו: מח"ש.
ההתנהלות הפסולה הזו זועקת לשמים לנוכח שלוש עובדות נוספות המתרחשות במקביל:
- ניצב בדימוס מנשה ארביב נחקר השבוע בידי מח"ש. הוא לא שוטר כבר שמונה חודשים, אבל החשדות נגדו מתייחסים לתקופת שירותו והחקירה החלה כאשר לבש מדים. לכן, מובן מאליו שמח"ש היא הגוף המוסמך לבצע את החקירה.
- רונאל פישר - שבכלל איננו שוטר - נחקר בידי מח"ש, כי החשד הוא שהעניק טובות הנאה לקציני משטרה. ושוב: ברור לכל שהמשטרה אינה יכולה לחקור את הפרשה הזאת.
- המפכ"ל יוחנן דנינו אמר רק בשבוע שעבר, כי המשטרה היא הגוף היחיד שכל תלונה נגד המשרתים בו מועברת אוטומטית לגורם חיצוני - מח"ש. כל תלונה, לא כל חשד ולא כל חקירה; המשטרה לוקחת את התלונה, שמה אותה במעטפה ושולחת למח"ש.
באותה תשובה של המדינה לעתירת אומ"ץ, היא גם מוסרת מידע על החקירה - וכאן יש בעייתיות נוספת. ההסכם בין המדינה לבין פינטו קובע, כי לאחרון אסור להתראיין בנוגע לפרשות השונות עד לסיומם של ההליכים המשפטיים. הוא גם אוסר על פינטו להעלות, בטיעונים לעונש במסגרת הסדר הטיעון איתו, את טענותיו בנוגע לקשרי העבר עם ברכה. על המשמעות של התנאי הזה כבר עמדתי וציינתי שהדבר מונע מבית המשפט מידע שהחוק מחייב אותו לקבל.
לעומת זאת, ההסכם אינו אוסר על המדינה לספר מה שהיא רוצה. אמנם, הפרקליטות התחייבה שלא להעלות במסגרת הסדר הטיעון שום עובדה שאינה מופיעה בכתב האישום בו יודה פינטו. אבל אין עליה שום מגבלה נוספת; אנשיה יכולים להתראיין, יכולים להגיד ככל העולה על רוחם בכל הליך אחר - ויכולת התגובה של פינטו מוגבלת.
גם פינטו יכול אומנם להגיד מה שהוא רוצה בתגובה לבג"ץ, אבל בפועל - הוא נזהר מאוד (אם כי חשף את ההתנהלות הבעייתית של
יהודה וינשטיין ו
שי ניצן). ברור למה: ניצן יכול להחליט, על-פי שיקול דעתו הבלעדי, שפינטו הפר את ההסכם ולהגיש נגדו כתב אישום נרחב בהרבה, ודומה שלשון ההסכם אינה מאפשרת לפינטו לערער על החלטה כזו.
אני לא אומר שצריך להיות שוויון בין עבריין לבין המדינה (ונא לזכור שפינטו מודה בתשלום שוחד, וגם מאשר שנטל לצרכיו האישיים 1.2 מיליון דולר מכספי "חזון ישעיה"). אני כן אומר שצריכה להיות מידה בסיסית של הוגנות, מידה בסיסית של סימטריה בין זכויות הצדדים. בהקשר הזה, כך נדמה, המדינה רמסה לא מעט מזכויותיו של פינטו - בעוד היא מעניקה כיפת ברזל לאפרים ברכה.
אלו תכונות לא נדרשות מהמועמדים לרבנות ירושלים 
