הפוזל

עֵדר עֵדר

לחפץ חיים יש משל, שיכול ללמד אותנו שיעור חשוב בפסיכולוגיית המונים. מה קרה כשאדם אחד היה פוזל בעיניו? את הבניין החדש, הבנוי לתלפיות, הוא ראה עקב פזילתו, רחמנא ליצלן, כעקום. ואז, בפֶרֶץ של אדרנלין, 'הסתער' האיש על הבניין וצעק: "הַצילו, הבניין מט ליפול!" מיד התגודדו המונים סביבו. הם נכנסו לפאניקה, ובעקבות זעקת הפוזל, קראו גם הם אחריו קריאה נרגשת "הַצילו, הבניין נופל". כשאנשים בקרבתם מהרחובות הסמוכים שמעו את צעקותיהם, נסחפו גם הם לקריאת העזרה, אשר התפשטה כאש בכל העיר.

חיש מהר הפכה זעקת הפוזל לתהלוכה המונית של כל תושבי העיר, שצעקו בהיסטריה לעזרה.

נשמע הזוי? - ואכן, כולנו מחייכים למשמע סיפור מוזר זה. ובאמת, אם הסיפור לא היה מציאותי, הוא היה מצחיק. אולם מתברר שאנקדוטה זו משקפת תופעה רווחת ביותר במציאות הפסיכולוגית - והיא תופעת העֶדריות. המשל משמש לנו אפוא מראָה להתבונן בה בעצמנו.

מה היה לנו במשל הזה? בראש ובראשונה איש פוזל, אשר במקום להכיר במוגבלותו, משליך אותה על המציאות הסובבת אותו. אך מעֵבר לחוסר המוּדעות העצמית למגרעות האישיים, והשלכתם על הסביבה, יש כאן תופעה גרועה יותר. היא מלמדת כיצד פועלת שטיפת מוח בדעת הקהל. איש אחד צועק "זאב! זאב!", ואנשים במקום לפעול בהיגיון, ולבדוק את אמינות קריאתו - האם יש לה בסיס מציאותי - נסחפים ונגררים אחריו כמו עדר. וכך נמצא את התופעה האבסורדית, שאיש אחד קורא קריאת שווא, בגלל תפיסה מוטעית וראייה אישית בלתי נכונה, וכל הציבור נגרר אחריו. זו היא הדמגוגיה הזולה במיטבה. לפנינו לימוד פרק בהלכות שטיפת מוח ציבורית, על רגל אחת, בתיאטרון האבסורד חֲסַר המעצורים שלנו.

הנחש הקדמון

במה דברים אמורים? אם חשבנו לתומנו שפסיכולוגיית ההמונים היא המצאה של הפסיכולוגיה המודרנית, באה התורה הקדושה וטופחת על פנינו. היא מלמדת אותנו שמדובר בתופעה עתיקה ביותר, שימיה כימי האנושות כולה, ואשר קיימת משחר ימיה של ההיסטוריה. בה דומני טמון הסוד להבנת טכניקות שטיפת המוח, התורות הדמגוגיות השונות והשפעת הסביבה.

זוכרים את מגדל בבל בדור הפַּלְגָּה? איש אחד בשם נמרוד, אשר כשמו כן הוא, מרד בבורא וכל הציבור נהה אחריו ורצה לבנות מגדל בשמיים כדי להידמות, חלילה, לאלקים. בסופו של דבר המיט העם גלות על עצמו ונפוץ על פני כל הארץ. חטאי דור הפַּלגה, דור המבול, סדום המושחתת והתרבות הפגאנית - מה המכנה המשותף ביניהם? - שטיפת המוח הקולקטיבית וההשפעה הסביבתית הרעה.

למעשה, שטיפת המוח הראשונה החלה כבר עם החטא הקדמון של הנחש - חטא עץ הדעת, שהמיט את המוות על המין האנושי. האנושות בבריאת העולם הייתה מורכבת מאדם וחווה, הדמויות הראשיות בקידמת הבימה, ומי שמשך בחוטים מאחורי הקלעים והניע את העלילה היה הנחש, שחקן המִשְׁנֶה. רוצים להיות כמו אלוקים? פָּרט הנחש על שגעון הגדלוּת של אדם וחווה בתיאוריית הכזבים שלו, שחלחלה אחר כך כאמור בדור הפַּלגה, והציג את 'נוסחת הפלא' של האכילה מעץ הדעת. השניים נסחפו כעדר אחרי הנחש, מבלי לבדוק את אמיתות טענתו, ונלכדו ברשתו ובפתיון שטמן להם ולאנושות כולה.

בוריאציה זו או אחרת מופיעה תסמונת הפוזל, של משל החפץ חיים, בחטא עץ הדעת, אבל בתבנית משוכללת יותר, ומניחה את יסודות החטא. הדמגוגיה השקרית והסטת דעת הקהל. גם כאן באים לידי ביטוי אותם יסודות, כמו במשל, של השלכה, הטעיית הציבור או הזולת, ותופעת העדריות. הנחש, סמל היצר הרע, שיכלל יסודות אלה לכדי שיטה.

בעוד הפוזל משליך את מומו על סביבתו, מתוך אי-הכרה במומו, הכחשת פזילתו והֶעְדֵר מודעוּת עצמית, הרי הנחש - בדמות היצר - גרוע מכך. הנחש משליך את אופיו הארסי על אדם וחווה, ועל האנושות כולה, מתוך כוונה מראש להכשילם ולגרום להם נזקים בלתי הפיכים: המוות, הכאב, הצער ומסלול הייסורים האולטימטיבי בלידה ובפרנסה. לשם כך הוא עושה עבודת שטח יסודית, שלא הייתה מביישת שום מידע מודיעיני, תוך ניצול אלמנטים פסיכולוגיים מובהקים.

הנחש מזהה כל פירצה אנושית ומנצל היטב את חולשות האדם כדי לפתותו. הנחש השוביניסט, המכיר היטב את חולשות האופי הנשי של חווה הפטפטנית וקלת הדעת, בעלת המשיכה החיצונית וכוח הפיתוי, פונה אל חווה, ולא אל אדם. הוא סומך עליה, ועל כישוריה המניפולטיביים, שתפתה את אישה, ותמלא נאמנה משימה זאת.

הנחש פותח בשאלה, כדי למשוך את חווה לשיחה: "אף כי אמר אלקים לא תאכלו מכל עץ הגן?" אף כי הנחש הערמומי ראה את בני הזוג אוכלים מעצי הגן, הוא פותח בהנחה שקרית זו, שיש בה גרעין של אמת - איסור האכילה מעץ הדעת בלבד. לאחר שחווה הדברנית שוללת הנחה זו, ומוסיפה נופך מִשֶּׁלָהּ לאיסור עץ הדעת גם בנגיעה (ומכאן שאין להוסיף על מצוות ה'), עובר הנחש לטקטיקה שקרית לחלוטין. מֶה עשה? דחף אותה, כפי שמספר המדרש, עד שנגעה בעץ. אמר לה: "כשם שאין מיתה בנגיעה, כך אין מיתה באכילה".

ואכן חווה לא איכזבה, אכלה מן הפרי האסור וכיבדה גם את בעלה ממנו. אדם הראשון, כפוי הטובה, משליך את חטאו על "האישה אשר נתת עימדי", כפי שהוא מתריס כלפי הבורא, וכופר גם במתנת הנישואין שחנן אותו ה'.