ראשית דבר, בסיפורנו הקפקאי דהיום, יש לומר כי לרגע נדמה לחשוב כי היועץ המשפטי לממשלה בא לבקש לתקן את מילות שירתו המפורסמת של המלחין והזמר שלום חנוך מ: "משיח לא בא..." ל: "משיח כן בא, משיח גם כן מטלפן" ...
ה"משיח" של ד"ר משה משיח, מנהל בית החולים וולפסון בחולון, אינו אלא היועץ המשפטי לממשלה, ירום הודו, בכבודו ובעצמו, הוא ולא אחר, ואין בילתו.
ומעשה [קפקאי] שהיה כך היה; אבי ברלב, עובד מחסן מצפוני ואיכפתי, בבית החולים וולפסון בחולון, חשף במלוא עוזו, מעשים פליליים חמורים שבוצעו בין כתליו של אותו בית החולים אשר בו עבד, לרבות הזמנה לביצוע האזנת סתר, הזמנה שבוצעה על-ידי ובכתב ידו של מנהל בית החולים, ד"ר משיח משה. המשטרה פתחה בחקירה, והוגשו מספר כתבי אישום בפרשה נגד מספר נאשמים.
אלא, ובדרך פלא, כמו בכל מדינת "פל קל" - "מתוקנת"... דווקא בתיקו הפלילי (להבדיל מהתיק המשמעתי...) של מנהל בית החולים, ד"ר משיח, התערבה לה יד ארוכה [וגסה] מטעם פרקליטות המדינה והיועץ המשפטי לממשלה. יד כה ארוכה, במלוא זרועה, עד כי גודלה מגיע למן רחוב צאלח א-דין 29 ועד לעיר חולון, דרך נפתולי שער הגיא, בואך לאזור השפלה... יד ארוכה, שגמאה עשרות רבות של קילומטרים, כדי להושיט סיוע ל"קולגה" (כלשון הרופאים דווקא...).
שהרי, היועץ המשפטי לממשלה, מנע בדרך לא דרך, הגשת כתב אישום נגד מנהל בית החולים, תמורת מחירה של "עיסקה" (על ריחה עוד נעמוד... אם כי קשה יהיה עלי להעביר אותה - במלוא "הדרה"- באמצעות האינטרנט...) האומרת כהאי לישנא: הודאה בהזמנת האזנת סתר תמורת "ענישה" [מצחיקה כדי זילות ממש...) בדמות השבת סכומי כסף שהוצאו מבית החולים לצורך הזמנת האזנת הסתר, ולא בדין, הורדה בשתי דרגות למשך שנה... וחילוץ מתיק פלילי דורסני ומאיים. וכעת ישאל השואל [התמים] ויתמה: הרי זה לא מכבר, למיטב זכרוני [הלא סלקטיבי...] בפרשת האזנות הסתר של מו"ל "מעריב" (לא חלילה של "ידיעות אחרונות"... - אם הספקתם לשכוח...) ראו בפרקליטות ובלשכת היועץ המשפטי לממשלה "מכת טבע / "מכת מדינה" כתופעה, ממש כפי "מכת המדינה בגניבת מכוניות" [פרשת גנימאת המפורסמת...] וביקשו להחמיר מאד [לשון המעטה] עם החשודים (דאז) - כדי הגשת כתבי אישום באופן המוני וגורף - חסר תקדים כמעט - לרבות כנגד חוקרים פרטיים - וכמובן באופן מפלה [תלוי בכתובת מערכת העיתון... ובעיקר בשם המו"ל החשוד...].
דווקא במקרהו של עופר נמרודי, להזכירכם, לא טרח איש מקרב הפרקליטות או מוסד היועץ המשפטי לממשלה לשלוח יד מצילה ומסייעת לעברו. להיפך. הלכו, רדפו, רמסו, בבחינת "עד דק" כאילו אמרו: "אם אבן הוא - נימוח - ואם ברזל הוא - יתפוצץ"...
רוצה לומר ולשאול כך: לו עופר נמרודי היה לומד רפואה, במקום שלמד משפטים, או אז היה היועץ המשפטי לממשלה מתערב בעניינו?. או נשאל אחרת: אולי לו עופר נמרודי היה, בעברו, מנכ"ל משרד הבריאות (כפי ששימש מיודענו ד"ר משיח משה - בעברו) אולי אז היה רובינשטיין קם ומתערב?. לא זו אף זו: מה שהיה עד שלשום "מכת מדינה" בדמות האזנות סתר, הפך בעניינו של הד"ר משיח - במשיכת קולמוס ובהינף אגודל ל"זוטי דברים"?.
אך בכך לא תמה הפארסה.
מה קרה לו - לאותו חושף פרשת השחיתות - הוא המחסנאי אבי ברלב? זה מבחינתי החשוב יותר. זהו לב ליבה של הבעיה. במקום לגונן על האיש, במקום לאמץ אותו אל חיקו של היועץ המשפטי לממשלה, במקום לשלוח לו פרחים, לכתוב לו מכתב תודה, הוקרה, הערכה, במקום לדאוג לו, הזניחוהו המה, כדי שהיה אך כפסע וכצעד מפיטוריו. זאת, עד שהתערב בעניין הקפקאי מבקר המדינה - ומנע את פיטוריו של חושף השחיתות - במחיר העברתו למקום עבודה חלופי.
אמור מעתה: את שהיועץ המשפטי לא עשה, בא מבקר המדינה ועשה במקומו.
רוצה לומר בעצם כך: מקום בו היה על היועץ המשפטי לממשלה, מחד, ופרקליטות המדינה, מאידך, לא רק להרחיק ידיהם [כמ"אש"...] מתיקו הפלילי של מנהל בית החולים, אלא גם לדאוג ל"שלומו" ולפרנסתו של חושף השחיתות, הם עשו בדיוק את ההיפך מן המצופה מהם.
זנחו המה את חושף השחיתות, לאנחות, ו"דאגו" היטב ל"חוליו הקשה" (התיק הפלילי) של מנהל בית החולים ["הפציינט"...].
הנה, פרקליטות המדינה והיועץ המשפטי לממשלה, יחד ולחוד, לא למדו דבר מאז פרשת מאיה קוך, חושפת השחיתות בתנובה (למי שעוד זוכר) כאילו פרשה זו "זיכרה לא בא" בלקחים שאמורה היתה הפרקליטות להפיק.
גם מהחוק המפורש, המחייב לדאוג לשלומו של חושף שחיתויות במקומות עבודה, משום לדאוג שרע לא יהא מנת חלקו של חושף שחיתויות, מתעלמים היועץ המשפטי לממשלה והפרקליטות.
לשון אחר: בעצם, מנסים המה "לחנך" את הציבור, אותך, אותו, אותי קרי את "האדם הסביר" (הוא אחיו הצעיר של "האדם מן הישוב"... שהלך לעולמו עליו השלום...) שלא להעיז ולא לדווח, לעולם, אודות מעשי שחיתויות, שמא יורע לנו ואין מציל.
זה המסר החינוכי שהם מעבירים לנו - לציבור.
לתומי, חשבתי כי משפטים הוא מקצוע מכובד, לוגי, הגיוני, ובעיקר משדר חוק ומוסר, יחד ולחוד. כך התרשמתי ממכלול פסקי דין שקראתי עד היום, ולא מעט המה.
אין הרצאה שבה לא שוכח נשיא בית המשפט העליון, פרופ' אהרן ברק, להדגיש, חזור והדגש, כי משפט ומוסר הולכים "עקב בצד אגודל". והנה, מתברר לי כי בירושלים, משפטים, זהו "משחק של פלסטלינה" - "פלסטלינה של מילים" - "כחומר ביד היוצר" - ברצונך - תגיש כתב אישום נגד עופר נימרודי - ברצותך תושיט יד מסייעת לעבר הד"ר הבכיר - המצוי במצוקה.
ושוב, משהגיעה גם פרשה חמורה זו לפתחו של בג"צ, מצאנו את השופטת דליה דורנר, מלומדה, ידענית, אמיצה, מטובי השופטים שקיבל עם ישראל בכל הדורות, בדעת מיעוט, למצער, ומתחה ביקורת נוקבת ו"קטלנית" ממש על הפרשה החמורה. אחרים, למצער, לא מצאו בצריך להתערב בשיקוליו של היועץ המשפטי לממשלה ולהיכנס "לנעליו", מקום בו אני הייתי מציע להיכנס גם לתוך הגרביים פנימה... עד לקרביים ממש ... .
ועוד למדתי משהו: כמה טוב להיות מנהל בית חולים ולא מו"ל של עיתון. כי לא העבירה קובעת, לא החשדות שבעבירה, אלא המקצוע... . זהו "ההגיון המשפטי" - הצרוף - היחידי שמצאתי בדרכי ניהולו של רובינשטיין בפרשה זו - בבחינת אותה מסקנה/ "דיאגנוזה" / "תיזה" מפורסמת [ומטופשת!!!] לפיה תוצאי ניסוי בזבוב במעבדה בא הפרופסור ומסיק כי: "זבוב בלי רגליים ובלי כנפיים [שנתלשו הימנו] - אינו עף - רק כי... אינו שומע... את הפקודה - "עוף".
הא לכם הוכחה נוספת, ניצחת, כי "במדינת הגמדים" אנו - אם תרצו - "מדינת הפל קל".
