תעלת בלאומילך הכל פרטצ'

תסריטו הראשון של אפרים קישון "תעלת בלאומילך" מ-1951 נכתב בדם ליבו, מנסיונו כעולה חדש בארצנו, עת התוודע לצורת ההתנהלות של המימסד בארץ. הטמטום השולט בכל, הרצון לשמור על הכסא בכל מחיר, ההתקרנפות - הן מחמדנות והן מטמטום - היו וממשיכים להתקיים כאן מאז ועד היום. לכן -מחזהו של קישון רלוונטי היום יותר תמיד. כאילו כתב אותו עבורנו עכשיו כדי שנפיק לקחים. זוהי מהותה של הסאטירה.

כי הצגת "תעלת בלאומילך" היא לא עוד קומדיה. היא סאטירה. קישון, שעבר כעולה חדש על בשרו את תלאות הביורוקרטיה העברית הפרטאצ'ניקית והמטופשת, ראה בעיניים של בעל פרספקטיבה מבחוץ, את כל נגעי החברה הישראלית. אז נכון שהגענו להישגים, פרסי נובל ומה לא, והסרט "תעלת בלאומילך" זכה בגלובוס הזהב. אבל העיקר בהצגה זו הוא כוחה של המילה. ומה שקישון יודע לומר בעדינות ובצורה תרבותית אך נוקבת - עד היום אין מי שיעז לפתוח את הפה כמוהו, ולהאיר את עינינו על העוולות מהן סובל האזרח הקטן.

אז זה לא שייכספיר, שכותב קומדיות על דוכסים ומשרתיהם, תוך חילופי זהות (אלמנט שלכשעצמו מהווה ערובה לצחוקים ולקופות מלאות, וכמוהו עשו בגירסאות שונות גדולי הקומדיה דל ארטה). אבל קישון הוא הרבה מעבר לכך. 30 שנה היו מחכים לרגע הופעת מעריב, ע"מ לקרוא את הטור הסאטירי שלו - חד גדיא. שנינותו היא משהו שהיה לאריסטופנס, הקלסיקאי היווני. בעזרתה, ובעזרת עיבודו של המתרגם המוכשר אלי ביז'אווי (כאן, גם הבימאי המשותף עם גורי אלפי) - הטקסט לא ניזוק, והתוספו לו כמה הברקות בנות ימינו, שממצקות עוד יותר את המסר. ויתכן שמי שלא יקרא מאמר זה, ויטעה לחשוב שהוא הולך לראות סתם קומדיה מצחיקה - יופתע משנינותה ומהמסר שעליו לקבל ולהסיק ממנו את המסקנות. ולקחים - אף אחד לא אוהב...

מלבד צילו כבד המשקל של בומבה צור מהסרט המקורי, שהוחלף בנוכחות שתקנית של השחקן בהפקה זו, וזו לא אשמתו - ההצגה בקאמרי משובצת בקאסט מעולה, שבגלל שני בעלי התפקידים הראשיים - מצויים יתרם מעט בצל, אך עושים את מלאכתם כהלכה. כוכב ההצגה, שדמותו לא מרפה ממני מרגע שההצגה הסתיימה, הוא גורי אלפי. זהו כוכב מלידה. הוא כולו התמזג עם דמות האדם הקטן, המנוצל ע"י הבוס הרברבן, שאינו מוכן להודות שאין לו שמץ של מושג מה קורה במחלקה שלו הממונה על רחובות תל אביב; מושפל כל העת מכל צידי הקשת של הפקידות העירונית, השוטרים וחותנו לעתיד (יצחק חזקיה). הוא נכנס ללב, וכובש את כל הצופים בחום האנושי, ברגש, ובתרבות של משחקו. מה גם, שמיומנותו בתורת הסטנדאפ והקומדיה הועברה ממנו בהדרכתו את השחקנים, ומורגשת טביעת אצבעותיו על כל הגינונים והמחוות המצחיקות בהצגה. מה שמרכיב את הערך המוסף שלה בנוסף לכתיבה של קישון.

שמואליק ווילוז'ני, כוכב קומי מהמעלה הראשונה (את מעלתו כאמן דרמטי לא מרבים בתיאטרון לממש, אך זו כבר הוכחה ב"יהודי בחושך"), משרה מרוחו על כל יתר הקאסט כמנהל מחלקת הדרכים, ועושה את השטיקים הנודעים שלו שלא מפסיקים להצחיק אותנו, ודווקא בהגזמותיהן הוא מעצים את הקריקטוריות שבדמות.

נראה ששני הכוכבים כה נהנים בעצמם מההצגה, עד שהם עצמם הופכים לדמויות אותן הם מגלמים בה בעסיסיות כה רבה. לעיתים אנו חשים במחוות-ציטוטים של גדולי הקומיקאים בהיסטוריה - האחים מרקס, צ'רלי צ'פלין, מזמן הסרט האילם ועד לגשש החיוור. אך הסך-הכל הופך סיפור קטן על חולה רוח שברח מבית המשוגעים, שגנב פטיש אוויר, וקודח את כל רחוב אלנבי עד לים, לחשיפת הטרגדיה של האדם הקטן. משהו קפקאי, שאכן מסתיים כשהאדם הקטן מאושפז בכפיה כאילו הוא אשם בפשלות של המנהלים האטומים שמעליו, בעוד המשוגע האמיתי זוכה לכבוד והאדרה.

אם לא די לנו בפשלות של "עסק הביש", של מלחמת יום הכיפורים, ושל פשלת המנהרות במלחמת עזה בקיץ זה - הרי הסיפור הלוקח אותנו לתקופה היסטורית של שנות החמישים ושנות ראשית המדינה, מראה לנו שאין חדש תחת השמש. הסיאוב של הטפשות והטמטום ועצימת העיניים ממשיכים. האדם הקטן הולך ומאבד את כל עולמו, המיואשים בורחים חזרה לתופת האירופאית שם נכחדו ששה מיליון מבני עמנו רק לפני שבעים שנה. ואנו? האם נפיק את המסקנות מהביקורת של קישון על מומינו, או שמא נמשיך לשקר לדורות הבאים בבנית מוזאונים המפארים את "גדולי מנהיגינו" שלמעשה המיטו עלינו הרבה הרוגים הודות לפשלות ולפרטצ'ניקיות ששלטו ושולטים גם כיום?

בהצגה של הקאמרי, על-רקע תפאורה מתוחכמת בפשטותה ומתחלפת במהירות של ערן עצמון, תלבושות מעוצבות בידי אורנה סמורגונסקי,ומוזיקה חכמה של קרן פלס, שמחליפה את תפקיד הרעש הבלתי נסבל של פטיש האוויר והקידוחים - נהנה קהל הצופים ממשחק משובח של עזרא דגן כחירש וכראש העיר, דמות קומית להפליא, שמצליפה בראשי המימסד מעצם מהותה; מקובי פראג' שעושה נפלא את דמות השוטר המטומטם, ממנו בנה קישון בהמשך את "השוטר אזולאי" בסרט הידוע. נטע גרטי, שחקנית קלאסית-דרמטית, חביבה גם בתפקיד הקטן עלייה של ארוסתו של הפקיד הזוטר. כך כובשת בחינניותה רוני גולדפיין המרנינה כמזכירה חטובה בנוסח הקריקטורות של הפופארט, היודעת רק לנענע את האברים המסוימים ותו לא; יואב לוי כמנהל מחלקת הכבישים, שברצונו לשמור על כסאו, משקר ומכסה על הטעויות שנעשות מול עיניו - ומעבה את התעצמות הפשלה; < מצוינת בכמה תפקידיה, ובולטת בהיגוי הברור והצלול של הטקסט שלה; גולן גרוס כד"ר כהן וכמזכיר ראש העיר - נחמד, ואבי טרמין כקצין המשטרה משכנע גם הוא.

הצגת חובה לכל מי שלא חושש מחשיפת האמת, ולא מעוניין להמשיך לשקר לעצמו ולאחרים על אמיתות בדויות תוך טיוח הפאשלות שנעשו. הגיע הזמן להביט בראי ולראות נכוחה את האמת.

מאז ועד היום - הכל פארטאץ', ואולי העמדת ההצגה כיום תעורר מישהו לפקוח את עיניו. כי די לטפשות ולטמטום, ולאדם הקטן מגיעה הזכות לחיות בכבוד.