תהליך מדיני. צמד מילים זה, האמור להכיל בחובו אופטימיות רבה, הפך להיות בחודשים האחרונים ביטוי, שהוא אומנם עדיין במיין-סטרים, אבל באפיון שלילי לחלוטין. באורח מוזר, דווקא הביטוי הזה מעורר עכשיו סלידה ורצון להימנעות מכל תהליך ולהפסקת כל יוזמה מדיניים. ומדוע? משום שאחרי "צוק איתן", הוא הפך בהדרגה למילת גנאי. ביטוי לחולשה ולמורך לב. עוד "הישג" פלשתיני, אותו אימץ הציבור הישראלי בתגובה על כל המררות שהאכילו אותו אנשי החמאס בעזה והפלשתינים בגדה. החטיפה, הטילים, הפצמ"רים.
מכל אלה נבט ונובט סירוב, לו שותף רוב רובו של הציבור ל"תהליך מדיני". נקעה נפשו מכל תהליך שיכול להוביל לחזרה אפשרית על ההינתקות בעזה. שהפעם, אם תקרה, אולי תיצור הסתבכות מדינית וצבאית בקנה מידה כפול ומכופל. ההינתקות נתפסת כאחד הגורמים המרכזיים, להסתבכות העונתית, החוזרת ונשנית של צה"ל ושל יישובי עוטף עזה עם החמאס.
משנה תוקף קיבלה עמדה ציבורית נרחבת זו עם פרסום הידיעות על השיפור המשמעותי שעושה החמאס בטילים שלו ועל הניסויים שהוא עורך עכשיו בטילים משופרים אלה. על המנהרות שנחפרו שתי וערב מתחת לאדמת הרצועה ועכשיו מתחדשת חפירתן, וכמובן מהעובדה כי הוא הצליח להכניס תחת מטריית הטילים שלו את מרבית חלקיה של ישראל. למדנו כולנו כי חזון שתי מדינות לשני עמים עלול ליצור מצב דומה גם לאורך גבולותיה המזרחיים של ישראל בעתיד. כל ישראלי שואל את עצמו מה יקרה אם ישתלט החמאס על הגדה המערבית, בהליך של בחירות או על-ידי "פטנט" אחר: זריקת הפעילים של הרשות הפלשתינית מן הגגות, כפי שאירע בעזה?
התהליך המדיני ודאי מת צוק איתן, אותו סיים צה"ל בניצחון ברור, אך גם ביזע (הריסת פיזית של המנהרות, בנייה מואצת של מרחבים מוגנים ביישובי עוטף עזה), דם ודמעות, סימן גם הוא באותיות של קידוש לבנה, כתובות בדם, את מותו של התהליך המדיני. עובדה זו נצרבה בתודעה של כל ישראלי וישראלי.
אם בכך לא די, בא אבו מאזן לאו"ם ועשה שם בפרהסיה מול כל אומות העולם, וידוא הריגה לתהליך זה. הוא ידע היטב ואף כיוון לכך, שהשימוש במילים כמו רצח עם (שביצעה ישראל כביכול בפלשתינים בעזה), יגרום שאף ישראלי לא יוכל ולא ירצה לדבר איתו שלום. אבו מאזן ממשיך בעקביות את הקו הזה, כאשר על-פי הוראתו מגבירים אנשיו את המתקפה נגד ישראל בזירות הבינלאומיות השונות. הכיבושים של הפלשתינים במרחבים הבינלאומיים חובקי-עולם, נחתמו לפני שבוע בהחלטה של הפרלמנט הבריטי להכיר במדינה הפלשתינית.
מה עוד יציעו לאבו מאזן? אבל גם מכיוון אחר, מהכיוון החיובי, אם קיים כזה, קיים קושי להבין על מה בדיוק ידברו סביב שולחן המשא והמתן, אם יחודש תהליך השלום. מה ניתן להציע עוד לאבו מאזן שלא הוצע לו בעבר? גבולות 1967? - יש (כולל חילופי שטחים). הכרה בזכות השיבה? - יש. דורות של פוליטיקאים ישראלים חוו על בשרם את תעלולי הסרבן הפלשתיני האולטימטיבי. פרס, רבין, ביילין, ברק ואולמרט. האם הפוליטיקאים שלנו לא למדו דבר?
על מה ידברו עכשיו באותו תהליך מדיני מיוחל, עם הפלשתינים, שלא דיברו עליו קודם? אבו מאזן הוכיח כבר אינספור פעמים כי הוא סרבן שלום מדעת. הוא נטש את שולחן המשא והמתן ארבע פעמים ו"שכח" לחזור אליו, בדיוק כאשר הגיע מועד החתימה על ההסכם. למעשה אומר אבו מאזן לשוחרי השלום התמימים והנאיבים ולאנשי השמאל הלא-נאיבים בישראל: "אני בעד זה שתמררו לממשלתכם את החיים, שתמנו את
ציפי לבני למשיחת השלום. שתפגינו בשייח' ג'ראח ובבילעין. במקביל אפעל ביתר שאת למען דה-לגיטימציה של ישראל ולא ארפה. שלום? בשביל מה לי
שלום עכשיו? הרי לשם השגתו ידרשו ממני ויתורים שאינני יכול ואינני רוצה לתת! תשכחו מזה".
המשתמע מכך הוא שעל גורמי השלטון השונים לשקול עתה אפשרויות אחרות. ובמיוחד הידוק מגעים עם מדינות ערביות אחרות. האיום האירני יצר מצע משותף למדינת ישראל ולהן. מדינות אלו במרחב הערבי מאוימות לא פחות מאתנו. קיימת הבנה כי רק שיתוף פעולה אזורי נרחב יכול לממש את העוצמה הגלומה בו. ישראל צריכה להכות בברזל החם הזה, עכשיו!
