חגים מן העבר

שלוש חגיגות

ברצוני לספר על שלוש חגיגות ערביות שהתקיימו בעבר בארץ ישראל.
החגיגה הראשונה היא זיכר בהר הבית. אישית נוכחתי בכמה חגיגות זיכר אך הזיכר בהר הבית חדל להתקיים בשנת 1930.

הזיכר הוא חגיגה שאינה דתית אלא עממית ולרוב מקיימים זיכר בגמר טקס של סולחה הנמשך שלושה ימים. מכינים ארוחה כיד המלך למשתתפים. טובחים כבש לעיני הקהל ולקול הלמות התופים והדרבוקות. הגברים שרים ורוקדים בהמולה גדולה. את בשר הכבש צולים ומחלקים למשתתפים. לפעמים מזמינים חרזן ידוע וזה משמיע דברי שירה בשבח הסולחה ובשבח משתתפיו. זיכר עושים גם אחר הקציר אם היבול עלה יפה או אם השנה היתה טובה לחקלאות ולעסקים.

אחר הפרעות של 1929 הגיעה לארץ ישראל ועדת חקירה בראשות השופט הבריטי שאו. על שמו נקראה הועדה ולימים כונו ישיבות הוועדה בשם "משפט הכותל".

לא כאן המקום לספר על כל חקירותיה ומסקנותיה של ועדה זו אך בין הנושאים שהועלו היה גם הזיכר שהערביים נהגו לעשות בהר הבית. מעל הכותל המערבי. למטה התפללו יהודים ומעליהם בראש החומה תופפו בתופים, צרחו במלוא גרון ודמו של הכבש ששחטו נטף מראש הכותל על ראשי המתפללים.

ועדת שאו אסרה על עריכת זיכר בהר הבית. בתגובה לכך הכריזו העתונים הערביים כי ביום שבו לא יהיו יהודים ליד הכותל יקיימו זיכר פעמיים ביום.

מתחילת מלחמת השחרור ב-1947 עד אחר מלחמת ששת הימים לא היו יהודים ליד הכותל. אני עצמי התגוררתי בירושלים המערבית במקום היחיד שממנו רואים את הכותל המערבי. לא ראיתי צל צילו של זיכר מעל הכותל אפילו פעם אחת.

אחר שישראל כבשה ושיחררה את הגדה המערבית כולה מידי שלטונות ירדן והמונים עלו להר הבית התברר שעל ההר בצמוד לכותל מצויים קברים מקודשים לערביים, מגודרים ומתוחמים. מכאן הבנתי שכדי לערוך זיכר מעל הכותל דרכו האנשים על הקברים המקודשים להם. מי נתן להם היתר לחלל את קודשיהם?

חגיגה הזכורה לי מילדותי היא "עיד נבי מוסא".

חג נבי מוסא נחוג תמיד בחול המועד פסח. ידוע לי שלוח השנה הערבי בנוי על-פי הירח. כך גם לוח השנה העברי. אך בשנה העברית הוכנסו תוספות שונות כמו "לא א ד ו ראש" וכן עיבור השנה על-מנת שפסח ייצא תמיד באביב וסוכות תמיד בסוף הקיץ. מאחר שהלוח הערבי אינו מכיר בתוספות אנו מגלים שחודש הרמדאן או המוחרם מופיעים בכל שנה בעונה אחרת. כך גם החגים הערביים.

אך חג נבי מוסא נחוג כל שנה בחול המועד פסח. בשעת בוקר, טרם זריחת השמש יצא קהל החוגגים שהתאסף בהר הבית ועשה דרכו על סוסים, חמורים, גמלים, מכוניות ומשאיות לעבר מסגד נבי מוסא המצוי במורד הדרך ליריחו במרחק כשלושים קילומטר.

אחר התפילה והריקודים ברחבה שלפני המסגד החל ההמון לשוב לירושלים ברגל. הראשונים הגיעו לירושלים בשעות אחר הצהרים המאוחרות. הם היו נתונים באקסטזה דתית, מלוהטים ומסונוורים. בראשם היה דרוויש לבוש בגד לבן, מנופף חרב גדולה מעל ראשו ומחולל תוך נפנוף החרב לכל עבר.

התהלוכה היתה נכנסת לירושלים בעד שער האריות ומגיעה עד לצומת עם רחוב הגיא. שם היה הדרוויש מחולל והקהל שהתאסף סביבו סתם את המעבר בסמטה. יהודים שעשו דרכם אל הכותל באותה שעה מצאו עצמם נדחקים על-ידי ההמון לעבר חרבו המתנופפת של הדרוויש. לרוב היו נחלצים משם בפצעים קלים ובגדים מושחתים. באחד הספרים שעל הכוננית בביתי מצויה תמונת הנציב העליון הבריטי סיר הרברט סמואל בבואו לברך את חוגגי נבי מוסא בטרם יצאו לדרכם.

עיד נוסף הזכור לי נקרא בשם עיד נבי רובין.

החגיגה הזו נערכה סביב בנין הקבר הידוע בשם נבי רובין והוא סמוך לדרך המוליכה מראשון לציון אל קבוץ פלמ"חים. על גדתו הדרומית של נחל שורק.

גם חג זה נערך באותו מועד על-פי לוח השנה העברי – בראש השנה.
אל הקבר היו מגיעים עשרות אלפי ערבים מצור שבלבנון ועד קנטרה שעל גדות תעלת סואץ. הם היו מגיעים עם חמוריהם, סוסיהם וגמליהם. נשאו עמהם שקי קמח כדי להכין לעצמם לחם בזמן שהותם במקום. כבשים ועזים שבאו עמהם נועדו להיצלות על המדורות המרובות שהועלו באותו מחנה עצום.

שירים וריקודים החלו שם מיד בהגיעם. לקראת הלילה גברה ההמולה וקולותיהם הגיעו לאוזני תושבי ראשל"צ. שלושת הימים הללו לא היו נעימים במיוחד לאנשי ראשון ועד היום מספרים שם על אנשים שנרצחו בימי "החג הגדול" ועל אחרים שנעלמו.

אחר מלחמת השחרור פסקו הערבים לבוא לנבי רובין. בשנים הראשונות לאחר המלחמה היו הערבים נתונים תחת משטר צבאי וכדי לצאת מתחומי מגוריהם היו זקוקים לרישיון. זה יכול להסביר מדוע לא באו יותר אל נבי רובין.

אך אחר שהמשטר הצבאי התבטל יכולים היו לבוא ולא באו. כמה פעמים שוחחתי עם ערבים מהגליל ובין היתר הזכרתי את נבי רובין. הם הגיבו כאנשים שאינם יודעים על מה אני מדבר. כמה שנים אחר מלחמת ששת הימים נסעתי עם השייך אל מוחטסב מחברון לביקור בעזה. בכוונה תחילה נסעתי דרך הכביש הישן העובר בסמוך לקבר והצבעתי עליו. אמרתי שזה נבי רובין אך השייך מלמל אה אה ואף הוא נראה כמי שאינו יודע דבר אודות המקום.

יתר על כן שאלתי אותו היכן נמצאים הדרווישים. הוא השיב לי שדרוויש אוכל למצוא אם אסע לעג'ם. דהיינו לפרס. חזרתי ושאלתי על הדרווישים שהיו בארץ והוא השיב שכאן לא היו דרווישים מעולם.

שאלה זו שאלתי גם בעל חנות מזכרות בשם עטייה מירושלים העתיקה. את האיש הזה הכרתי לפני מלחמת השחרור ובינו לבין אבי היו יחסי ידידות. אחר המלחמה קיבל את פני בשמחה גדולה ואף קרא לבניו להציג אותי בפניהם ולספר להם בן מי אני. אך כששאלתי אותו על הדרווישים אמר בבטחון מוחלט שאין ולא היה בארץ אף דרוויש אחד.

עד כאן סיפור החגים הקדושים של ערביי ארץ ישראל.