תרדֶמֶת בייג'ינג

מא ג'יאן הוא אחד הסופרים הסינים החשובים ביותר כיום. ספריו זוכים להצלחה, לפרסים, לביקורות נלהבות ולתרגומים ברחבי העולם, אך בסין מולדתו כל כתביו מוחרמים.

הוא נולד ב-18 באוגוסט 1953 בעיר צ'ינגדאו שבמזרח סין. בצעירותו עבד בבייג'ינג כצלם עיתונות בשירות התעמולה של המשטר. בשעות הפנאי הוא צייר, האזין למוזיקה אסורה להשמעה והתרועע עם חברים שחלמו כמוהו על עתיד טוב וחופשי יותר.

כשהיה כבן 30, הוא נעצר ונחקר על-ידי שירותי הביטחון, בעקבות הלשנה. כשחזר לביתו וגילה שנערך בו חיפוש דקדקני, הוא החליט לעזוב את בייג'ינג ולצאת למסע ברחבי סין. במשך שלוש שנים (1986-1983) הוא נדד ועבד בעבודות מזדמנות, ובסופן חזר לבייג'ינג ונעצר שוב. את קורותיו מאותן שלוש שנים של מסעות העלה על הכתב רק אחרי כ-20 שנה, כשהתגורר בלונדון, בספר "אבק אדום" (עם עובד, 2005). הספר זכה לשבחים ולפרסים, בהם פרס תומס קוק לשנת 2002, והוא פורסם בסין תחת שם עט.

ספרו הראשון של מא ג'יאן, "Stick Out Your Tongue", יצא לאור בסין ב-1987. זהו קובץ סיפורים שעלילותיהם מתרחשות בטיבט, והוא נכתב בעקבות ביקוריו של ג'יאן בטיבט. עד מהרה נאסר הספר להפצה בשל תכניו הביקורתיים. ג'יאן נמלט מסין להונג קונג, ובשנת 1989, שנתיים לאחר שעזב את בייג'ינג, חזר אליה כדי לתמוך במחאת הסטודנטים בכיכר טיינאנמן. ארבעה ימים לאחר הטבח של ארבעה ביוני, שב להונג קונג. תרדמת בייג'ינג, שראה אור בשנת 2008, מבוסס בין היתר על חוויותיו מאותם ימים.

כיום מא ג'יאן מתגורר בלונדון עם רעייתו, פלורה דרו, ועם בנם היחיד. תרדֶמֶת בייג'ינג הוא ספרו השני שרואה אור בעברית בהוצאת אחוזת בית. בשנת 2008 ראה אור הרומן "הסופר שגילגל אטריות" (גם הוא בתרגומה של ענת מוניץ), וזכה לשבחי הביקורת.

מבעד לחור הפעור שהיה פעם המרפסת המקורה, אתה רואה את עץ החרוב שנעקר על-ידי דחפור מתחיל אט-אט לצמוח שוב. זהו סימן מובהק לכך שמעתה ואילך תיאלץ להתייחס לחייך במלוא הרצינות.
אתה שולח יד אל הכרית ותוחב אותה תחת כתפיך, מרים את ראשך ומשעינו לאחור כדי שהדם במוחך יוכל לזרום בחזרה אל לבך, מניח למחשבותיך להצטלל מעט. אמך נהגה להשעין אותך עליה כך מפעם לפעם.

בקרים צלולים משופעים תמיד בכוונות חדשות. אך היום הוא יומו הראשון של המילניום החדש, כך שהשחר רווי בהן יותר מאי-פעם.
אף שכפור החורף טרם הגיע, הרוח הקלה המנשבת על פניך קרה להחריד.

ריח שתן עדיין אופף את החדר. הוא מחלחל מבעד לנקבוביותיך כשאור השמש צונח על עורך.

אתה מביט החוצה. אוויר הבוקר אינו מסתחרר מעלה מן האדמה כפי שעשה אתמול. תחת זאת הוא צונח מן השמים על צמרות העצים, מנשב אט-אט בין העלים, חולף על פני המכתב המגואל בדם שנלכד בין ענפיו, סופג לחות תוך כדי נפילה.

לפני שהגיעה ציפור הדרור, כמעט שהפסקת לחשוב על מעוף. אך אז, בחורף שעבר, היא דאתה בשמים ונחתה ממש מולך, או ליתר דיוק על אדן החלון של המרפסת המקורה הסמוכה לחדר השינה שלך. ידעת שזגוגיות החלון המטונפות מכוסות נמלים מתות ואבק, מעלות צחנה ממש כמו הווילונות. אך ציפור הדרור לא הפגינה שאט נפש. היא ניתרה אל המרפסת המקורה ופרעה את נוצותיה, משחררת אל האוויר ניחוח מתוק של קליפת עצים. אחר כך התעופפה לתוך חדר השינה שלך, נחתה על החזה שלך ונעמדה שם כביצה קפואה.

הדם בגופך הולך ומתחמם. שרירי ארובות העיניים רוטטים. עוד מעט יוצפו עיניך בדמעות. רוק מזרזף על פני החך הרך שבעמקי פיך. רפלקס מופעל, והחך מתרומם, חוסם את מעבר האף ומאפשר לרוק לזרום לתוך לועך. שרירי הוושט שהיו רדומים שנים כה רבות מתכווצים כעת, ומגירים את הרוק מטה אל קיבתך. אות ביו-חשמלי מבזיק מן הנוירונים לעבר הקורטקס המוטורי, לאורך עמוד השדרה ואל סיבי השריר שבכרית אצבעך.

יותר לא תיאלץ להסתמך על זיכרונותיך כדי לעבור את היום. אין זה הבזק אור חולף שעל סף המוות. זוהי התחלה חדשה.

"וואאה... וואאאה..."

השתנקויות בכיו של תינוק מפלחות את האוויר המסריח. נראה כי גוף זעיר ועירום רועד על רצפת הבטון הקרה... זה אני. הזדחלתי החוצה מבין רגליה של אמי, ראשי מתבקע מכאב. אני חובט בידי בשלולית הדם שנקוותה סביבי... אמי סיפרה לא אחת שכאשר ילדה אותי, נאלצה ללבוש חולצה שעליה נרקמו המילים אשתו של ימני. הרופא התורן לא העז להציע לה סיוע בהבאת "בן הכלב הקפיטליסטי" הזה לאוויר העולם. למרבה המזל, אמי איבדה את הכרתה מיד לאחר שירדו המים, לכן לא חשה כל כאב כשהגחתי החוצה אל מסדרון בית החולים.

ועכשיו, אחרי כל השנים הללו, גם אני שוכב מחוסר הכרה בבית חולים. רק הרחשים המזדמנים של פצפוץ שפופרות הזכוכית של המזרקים מעידים שאני עדיין בין החיים.

כן, זה אני. בנה הבכור של אמי. עיני צפרדע קבורה מבזיקות לנגד עיני. היא עדיין בין החיים. אני הוא זה שלכד אותה בצנצנת וקבר אותה באדמה... המסדרון האפל בחוץ ארוך להחריד. בקצהו שוכן חדר הניתוח, שם מטפלים בגופות כאילו היו רק ערמות בשר... והבחורה שאני רואה עכשיו — מה שמה? אָה-מֵיי. היא פוסעת לעברי, צללית לבנה ותו לא. היא אינה מדיפה ריח. שפתיה רועדות.

אני שוכב במיטת בית חולים, ממש כשם ששכב אבי על ערש מותו. אני דַאי וֵיי - הזרע שהותיר מאחוריו. האם אני מתחיל להיזכר בדברים? אם כך, מסתבר שאני חי. או אולי אני הולך ונמוג, מרחף בפעם האחרונה מעל חורבות עברי. לא, לא ייתכן שאני מת. אני שומע קולות. המוות הוא אילם.

"הוא רק עושה את עצמו מת..." ממלמלת אמי באוזני מישהו. "אני לא מסוגלת לאכול את הכרוב הזה. הוא מלא חול."
עלי היא מדברת. אני שומע שאון קל בסמוך לאוזני. המיית מעיו של מישהו.

איפה הפה שלי? פַני? לנגד עיני עולה כתם צהוב מטושטש, אך עדיין אינני מסוגל להריח מאומה. אני שומע תינוק בוכה במרחקים ומפעם לפעם צליל בקבוק תרמוס המתמלא במים חמים.
האור הצהוב מנותץ לרסיסים. אולי זאת הייתה רק ציפור שחצתה את השמים במעופה. אני חש שאני מתעורר מתרדמה ארוכה. הכול נשמע חדש ובלתי מוכר.

מה קרה לי? בעיני רוחי אני רואה את טִיאַן יִי ואותי, נסים יד ביד על נפשנו. האם זה זיכרון? האם זה קרה באמת? טנקים שועטים לעברנו. אש בוערת מכל העברים, וקול צווחה... ומה קורה עכשיו? האם איבדתי את ההכרה כשהטנקים הסתערו לעברי? האם זה עדיין אותו יום?

כשאבי שכב בבית החולים והמתין למותו, צחנת הסדינים המזוהמים וקליפות התפוזים הרקובות הייתה לעתים עזה דיה להסוות את חריפות ריחן של מיטות ברזל חלודות. כששמי הערב הציפו את החלון, הווילונות המזוהמים נבלעו באור השמש הזהוב והחדר נעשה מעט יותר שקוף, והתיר לי לפחות לחוש שאבי עדיין בין החיים...

באותו אחר צהריים אחרון לא העזתי להביט לעברו. במקום זאת הסתובבתי אל החלון, ונעצתי מבט בכרזה האדומה שעליה התנוססה הכתובת הניפו את דגל המרקסיזם האדום וצעדו בעוז, שהתנוססה על גג בניין בית החולים שמאחור, וברצועת השמים הצרה שמעליה...

באותם ימים אחרונים בחייו דיבר אבי על שלוש השנים שבילה כסטודנט למוזיקה באמריקה. הוא הזכיר בחורה מקליפורניה שפגש כששהה שם. שמה היה פלורה, שפירושו בלטינית "פרח". הוא אמר שכאשר ניגנה בכינור, נהגה להשפיל את מבטה לעבר הרצפה, והוא יכול היה להתבונן בריסיה הארוכים. היא הבטיחה לבקר אותו בבייג'ינג אחרי שתעזוב את המכללה. אבל עד שסיימה את לימודיה, סין כבר הפכה למדינה קומוניסטית, והכניסה לזרים נאסרה.

אני זוכר את השן הטוחנת הרקובה בצד פיו. בבית החולים, כשדיבר אלינו, נהג ללטף את סדין הכותנה ואת צנתר השתן שהוחדר לבטנו מתחת לסדין.

"מבחינה טכנית הוא צמח," אומרת האחות העומדת לימיני. "אבל לפחות נוזל האינפוזיה עדיין חודר לווריד שלו. זה סימן טוב." דומה שהיא מדברת מבעד למסכת פנים וקורעת פיסת אריג מוסלין. הצלילים מהדהדים בתוכי, ולהרף עין אני רוכש מושג מעומעם על גודלו ומשקלו של גופי.

אם אני אכן צמח, אני ודאי שוכב כאן מחוסר הכרה כבר זמן מה. אם כך, האם עכשיו אני מתחיל להתעורר?

אבי נגלה שוב לנגד עיני. פניו כה מטושטשות, שנדמה שאני רואה אותו מבעד לסבכת ברזל. גם אבי היה מחובר לאינפוזיה כשנשם את נשימתו האחרונה. גלגל עינו השמאלית שיקף כשמשת חלון את גג בניין בית החולים שמאחור, רצועת שמים אלכסונית וכמה ענפי עץ. לו הייתי מת עכשיו, לא היה ניבט דבר מעיני העצומות.
אולי נותרו לי דקות ספורות בלבד לחיות, ואין זאת אלא התאוששותה הרגעית של הכרה שעל סף המוות.

"הא! אני בטוח מבזבזת את הזמן שלי פה. הוא לא יתעורר לעולם." קולה של אמי נשמע סמוך ומרוחק בעת ובעונה אחת. הוא מרחף בחלל. אולי כך נשמעו הצלילים באוזניו של אבי כששכב על ערש דווי.

באותם רגעים אחרונים בחייו, מסכת החמצן שהוצמדה לפניו וצינורית הפלסטיק שהוחדרה לאפו נראו חסרות תכלית. לולא סילקו האחיות דרך קבע את הליחה מגרונו, או יצקו חלב לבטנו בצינורית הזנה מגומי, היה מת שבועות קודם לכן, כשהוא שרוע על מיטת הברזל ההיא. ממש כשעמד להוציא את נשימתו האחרונה, חשתי שמבטו מתמקד בי. משכתי בחולצתו של אחי. פירורי העוגה שבידיו התפזרו על הסדין של אבי. הוא ניסה לטפס על מיטתו של אבי. המפתח שהשתלשל מצווארו קירקש על מסגרת מיטת הברזל. משכתי ברצועת ילקוט העור שלו בעוצמה כה רבה, עד שנקרעה לשניים.

"רד למטה!" צעקה אמי, כשעיניה בוערות מזעם. אחי פרץ בבכי. אני נאלמתי דום.

כעבור שנייה שקע אבי בכלוב הציוד הרפואי שכיתר אותו, וצלל לעומקי זיכרוני. חיים ומוות התמזגו בגופו. העניין כולו נראה פשוט בתכלית.

"הוא הלך," אמרה האחות מבלי להסיר את מסכת הפנים שלה. בחרטום נעלה סילקה הצידה את מקלות האכילה ואת הצמר-גפן שבו נהגה לנקות את ליחתו, והורתה לאמי ללכת לדלפק הקבלה ולהשלים את הנהלים הדרושים. אם גופתו לא תועבר לחדר המתים עד חצות, תחויב אמי בתשלום עבור לילה נוסף בחדר בית החולים. המנהל גוּאוֹ, הממונה על הסגל בלהקת האופרה שהורי השתייכו אליה, יעץ לאמי להגיש בקשה ל"טיהור פוליטי שלאחר המוות" של שם אבי, והקפיד לציין שכספי הפיצויים יעזרו בכיסוי התשלומים לבית
החולים.

אבי חדל לנשום ונהפך לגווייה. גופו היה מוטל על המיטה, גדול כמקודם. עמדתי לצדו, כששעונו ענוד על מפרק כף ידי.
לאחר שרפת גופתו עמדה אמי בתחנת האוטובוס כשהיא מערסלת את קופסת האפר שבזרועותיה, ואמרה, "מילותיו האחרונות של אביך היו שהוא מבקש שאפרו ייקבר באמריקה. חתיכת ימני! אפילו על סף המוות הוא לא הסכים להתחרט על מעשיו." כשהאוטובוס שלנו התקרב, היא קראה, "לפחות מעכשיו והלאה הוא לא ייאלץ לחיות בפחד בלתי פוסק!"

היא הניחה את קופסת האפר תחת מיטת הברזל שלה. לפני שעליתי על משכבי, נהגתי לגרור אותה החוצה ולהציץ לתוכה. ככל שגבר פחדי מפני האפר, כך גדל רצוני להביט בו. אמי אמרה שאם אחד מידידיה יעזוב את סין, היא תיתן לו את הקופסה ותבקש שיקבור אותה בחוץ לארץ כדי שנשמתו של אבי תוכל לעלות לגן עדן של נוכרים.