רצח רבין: הקרדום והחופרים בו

קיומן של שתי עצרות נפרדות במלאת 19 שנה לרצח רבין הוא ביטוי לדיסוננס בלתי פתור בהתמודדות החברה הישראלית עם הטראומה של הרצח - פוליטי, מוסרי או אחר?!

חוזרת ועולה השאלה האם לחדד באירועי אזכרה את המסר הפוליטי: הסכמי אוסלו על השלכותיהם הנוראיות, שבגינם הצליח רבין לפלג את העם עד כדי התנקשות בחייו, מסר שכיום מספר תומכיו הצטמצם באופן ניכר לעומת אותם ימים, או לעמעמם את המפריד כדי לנטות גשר לאחדות.

לאחר שהציבור הבין את "הקֵץ'" וחש על בשרו את תוצאות השגיאה המדינית-אסטרטגית של רבין, עדיין עסוקים רבים בשאלה "כיצד לרבע את העיגול"; נערים היו רבין בתוכנו וגם בגרו מאז אותו לילה קשה, וטרם הצלחנו לעכל את העובדה שכיום שאלת היסוד. עבור כלל הציבור הישראלי, או לפחות עבור רובו, אין מסר רלוונטי אחר זולת מעשה הרצח, שסביבו ניתן לגבש עמדה לאומית רחבה.

הפוליטיקה של רבין ושותפיו הישראלים קרסה בזכותם של שותפיו הערבים ותומכיהם במערב האנטישמי, ושום סיסמה או תיקונים של ההיסטוריוגרפיה אינם יכולים לטשטש עובדות אלה ולהחזיר את הגלגל לאחור.

רצח רבין היה רצח פוליטי. על כן הוא אירוע פוליטי. אבל הגיע הזמן שנפסיק עם הצביעות: בבסיס הרצח עמדה נקודת רתיחה נוראה של מאבק חריף בין שני מחנות: מחנה הזויי השלום, שהאמינו שבסיסמאות, בהעמדות פנים וברמיה פעם מצד זה ופעם מצד אחר עושים שלום, וכי שלום הוא מעשה אונס לאומי של קבוצה אחת כלפי קבוצות אחרות. אלה שסיסמת זכויות המיעוט בפיהם, בחרה שלא לבחון את מצבה בדעת הקהל, ולנצל קוניוקטורה פוליטית בכדי לאכוף דעתה על מיעוט גדול מאוד או על רוב שסברו אחרת; ומולה עמד המחנה הלאומי, שלו עמדות מנוגדות בתכלית לתוכניתו של רבין.

ובעימות כזה, שיזם והוביל רבין משום שלא הביא להכרעת העם את שינוי עמדותיו היסודיות עליהן הצהיר ערב הבחירות של 1992, יש שתי דרכי הכרעה - הכרעה דמוקרטית אמיתית של העם כולו, או מניפולציות פוליטיות מעין-דמוקרטיות. ומניפולציות פוליטיות מוליכות לאחת משלוש תוצאות: מרי אזרחי שיכול להגיע עד מלחמת אזרחים, נסיגה מהכוונה המקורית וחזרה לדרך ההכרעה הדמוקרטית האמיתית, או אלימות מסוג אחר.

לרוצח עצמו הייתה כתובת פוליטית. הוא בוודאי השתייך למחנה המתנגד לחזונו ולדרכו של רבין, מחנה שהכשיר את האווירה ואת דעת הקהל למאבק חורמה בדרכו של רבין, ובצדק. ההנחה בה מחזיקים שותפיו לדרך של רבין שהיה על מחנה גדול ואידיאולוגי שהתנגד לו להשלים עם המניפולציות שביקש לכפות עליו רבין ועם כוונותיו להביא בדרך קפנדריה להכרעה בשאלות היסוד של משמעות הציונות והלאומיות היהודית בדורנו - מגוחכת.

מאז תוכנית החלוקה ואולי גם הסכם השילומים, זו הייתה אמורה להיות ההכרעה הציונית המשמעותית ביותר מאז קום המדינה. או איננה שאלה שולית שמכריעים בה על חודו של קול... נכון, איש למעט הרוצח לא התכוון ולא חשב על רצח ראש ממשלה מכהן, אבל כל מתנגדי דרכו של רבין חשבו על צעדים ודרכים שיביאו אותו לשקול מחדש את דרכו, מתוך ראייה ממלכתית ולא סקטוריאלית או מפלגתית, ובכל מקרה להביאה להכרעה דמוקרטית בפני העם, טרם הוצאתה לפועל.

לאחר הרצח עדיין לא הבינו מפלגת העבודה ומשפחת רבין את המשמעות המלאה של המשבר. ומפלגת העבודה לא רק שהוציאה כתבי "אני מאשים" כנגד קבוצות גדולות בציבור וניסתה להפליל תנועות פוליטיות שלימות ולהפכן לאחראיות למעשה. עד לבית האולפנה בה למד הרוצח הגיעה האצבע המאשימה ובכך הפלילה ציבור גדול עוד יותר. רק כעשר שנים ויותר מאוחר יותר, כאשר התברר למפלגת העבודה ולמשפחת רבין שדרכם באזכרת והנצחת אירוע הרצח - כאשר הם משלבים בין עובדת הרצח לבין "המורשת הפוליטית" של רבין, מוליכה לפילוג גם באשר לעצם הנכונות להזדהות עם מעשה הרצח - בחרו במיתון העמדות ובניסיון לקרב לבבות למקום שיש בו סיכוי להקלט ולהטמע.

בכל המהלכים בשנים שבאו לאחר מכן, נכר המשך ההתלבטות באשר לדרך בה יש להנציח את הרצח, ולהפוך את האירוע לאירוע ממלכתי, שגם ניתן לחנך לאור משמעויותיו את הנוער לדמוקרטיה אמיתית.

ודומה שעד היום, עד לאזכרה האחרונה טרם נפל הפור. והביקורת לה זוכה ההתלבטות המוצדקת של חלקים בשמאל מוכיחה שעד היום יש מי שממשיך ומסרב לראות את העובדות ומבקש במקומן להתנהל על-פי פרשנויות מפלגות ומנציחות ויכוחים, שאין בכוחם לשנות עובדות היסטוריות, אבל הם מונעים הפקת לקחים מהן.

נראה שדווקא הפוליטיקאים הבכירים במחנה אליו השתייך רבין - פרס, ברק, פרץ יחימוביץ' וכו' הבינו טוב או חשו את עמדות הציבור ואת הסלידה שהנסיונות לקושש יתרונות פוליטיים מהרצח מעוררת בחלקים רחבים שלו; האידיאולוגים של השמאל הבינו זאת פחות. איש לא ניסה לטשטש את המקור הפוליטי של הרצח, אבל נעשה ניסיון אמיתי להפריד בין המחלוקת הפוליטית, שהייתה ועודנה קיימת, לבין מעשה הרצח עצמו, כאקט אנטי-דמוקרטי ואנטי-מוסרי.

גם כיום ולעתיד לבוא זהו המכנה המשותף היחיד שניתן ליצור ולקיים בקרב ציבור רחב בישראל סביב אירוע הרצח. הפיצול בעצרות הזיכרון בשנה רק החזיר את הגלגל לאחור, וגם דברי הנשיא ריבלין בעצרת השנייה של תנועות הנוער, לא תקנו משגה זה.

יותר מאחרים במחנה השמאל פרץ ובעיקר יחימוביץ' הגדילו לעשות ונשאו בעיקר (אך לא רק) דגל חברתי, במערכות הבחירות בהן עמדו בראש המפלגה. אלמלא עשו כן, היה מצבה של מפלגת העבודה כיום גרוע יותר. מי שעדיין לא הפנים זאת הוא בוז'י הרצוג, אבל הוא עדיין לא עמד לבחירות כראש המפלגה ולהערכתי עדיין אינו אומד את העניין לעומקו. יש לישראל מספיק נושאים מפלגים ומספיק קשיים אחרים. הציבור אינו מחפש כיום את המנהיג שיודע את לפלג את העם עוד יותר, הוא מחפש את מי שיודע לתרום לקידום פתרונות - מדיניים, חברתיים, כלכליים ואחרים. אבל רוב הציבור גם יודע כיום שדרכו של רבין כשלה, ואף שאין מקום להרים ידיים בכל הנוגע לרצון ולנסיונות-אמת להגיע לפשרה סבירה ולהסדר מדיני באזור - הדרך אינה עוברת במסלולי אוסלו.

הנחת היסוד של מנהיגי מפלגת העבודה בנושא רצח רבין ודרכי הנצחתו לא הייתה שגויה, הביצוע היה שגוי. הוא היה שגוי מפני שלא נתמך בצעדים משלימים אחרים, כגון הרתמות לנשיאה בנטל הלאומי בימים קשים, כאשר תודות ליריבינו אין מבחן מדיני אמיתי בנמצא. הוא היה שגוי משום שלא היה עקבי והחלטי (בעיקר אצל יחימוביץ'). והוא היה שגוי מפני שפילוח האלקטורט הפוטנציאלי של מפלגת העבודה על-ידם היה שגוי.

המצביעים הפוטנציאליים של מפלגת העבודה בבחירות האחרונות כללו: חברי מפלגה ותומכים מסורים שכל כדרך שבה תבחר המפלגה לא תסיט אותם מתמיכה בה, תומכים על-תנאי, שהעבודה עבורם היא אופציה מועדפת אבל לא יחידה, והיו למעשה שלוש חלופות - יש עתיד, התנועה ומרץ, כל אחת והדגשים שלה. והיו מי שחיפשו מענים חברתיים-כלכליים וציפו למצוא אותם בעבודה, דווקא מפני שלא הבליטה את הקו המדיני הרגיל שלה, אף שמהותית לא סטתה ממנו. אולם, כאשר שינתה יחימוביץ' את הגישה כשבועיים לפני הבחירות והעמידה את הדרך המדינית הלא קיימת באותה דרגה כמו הדרך החברתית הקיימת, הפסידה בכך להערכתי לפחות 3 מנדטים ויתכן שאף 5; אלה ברובם הלכו ללפיד ומיעוטם למרץ.

לא רק הרצח היה פגיעה בדמוקרטיה, הליך אוסלו כולו היה פגיעה בדמוקרטיה ובראיה לאומית זו ליבת הטראומה. נכון שאצל תומכי רבין ודרכו היה כאן מרכיב נוסף - פגיעה בתזה פוליטית ששאפה להוביל את ישראל ואת האזור כולו למציאות אחרת, יש אומרים שבאמצעות ברית של "מתונים", וברית של "הרוב" הרוצה בשלום. אני מוכן לקבל שהייתה כאן תזה כזו, אבל אני כופר בכך שתזה היא מציאות וכי למחיר שאותו בקשה התזה לשלם עבור השלום כביכול, היה רוב בציבור.

חטאו העיקרי של רבין הוא שלא הגדיר כראוי ובבהירות את שני הדברים - הדרך לשלום ומחיר השלום - ולא הביאם להכרעת העם, בטרם החל במסע הוויתורים החד-צדדיים שהיווה תהליך אוסלו. יש כיום מי שסבורים שאילו נכח רבין בהתנהלותו של ערפאת לאחר שהאחרון "התנחל" ברמאללה, היה מפסיק בעצמו את השקר הערבי שנשתל במרמה לתוך הסדר בלתי אחראי זה.

יום השנה האחרון לרצח רבין הביא למקומותינו עוד נוסחת סרק לטפל בסוגיית רצח רבין. אין שום יתרון אוין גם צורך בפיצול האירוע לשניים. דרוש אירוע ממלכתי אחד, שבו יושם על סדר היום הנושא שמאחד את הציבור - מעשה הרצח - ומנציח את רבין האיש על תרומותיו החיוביות למדינה ברוח אוהדת ולא שום דבר אחר.

מחנה השמאל הישראלי יכול לבחור בכל דרך שתראה לו להצגת אירוע הרצח, ויכול בהחלט להחריף את הניכור הציבורי כלפי הנושא כולו.

ברור שאם יעשה זאת לא יזכה מכך ליתרונות פוליטיים וירשום לחובתו תרומה שלילית חמורה ללכידות החברתית ולסולידריות הלאומית של ישראל, מבלי שיביא בכך קורטוב של הישג מדיני. אין מחלוקת בשאלת ערכו של שלום אמיתי למדינת ישראל, אבל הציבור מוכן כיום הרבה פחות מבעבר לנביאי-שקר ומחזות שווא. הוא מוכן פחות מבעבר לוויתורים חד-צדדיים ולמחוות-סרק.

למעשה אין כיום תהליך שלום, וגם מו"מ אוסלו לא היה תהליך שלום. גם אז וגם כיום שני הצדדים אינם מוכנים לשלם את המחירים הדרושים עבור שלום, השלום שכל אחד מהם רואה לנגד עיניו. הנפה חוזרת של דגל התהליך המדיני אל ראש התורן, איננה שלום היא סיסמה ריקה ושני הצדדים אינם זקוקים להעמדת פנים. לשלום צריך פרטנר שמבין את משמעויותיו ואת מחיריו ומוכן לשלם את המחיר הנדרש עבור ההישג הטוב ביותר שיוכל לקבל. ישראל אינה יכולה לקבל את תנאי הערבים, והערבים אינם מוכנים להגיע להסדר בתנאים האפשריים מבחינת ישראל. לכן, מי שמעדיף להתחמם בחורף לאורו של דגל שלום מתנופף באי-שם בלתי רלוונטי, יבושם לו. אני מציע שנתרכז במה שאפשר להפיק מאירוע הרצח - שיפור הסובלנות והדרך-ארץ, ושיפור ממשי של ההליכים הדמוקרטיים שלנו.