בית המשפט לעניינים מקומיים בתל אביב זיכה לאחרונה את אברהם מוניץ מעבירה של חניה על מדרכה, לאחר שקיבל את טענתו כי חנה בחורשה.
על-פי עובדות כתב האישום, החנה מוניץ את רכבו במהלך נובמבר 2004, ברחוב אחימאיר בתל אביב מול בית מס' 21. בישיבת בית המשפט הראשונה, כפר הנאשם בעובדות כתב האישום, וטען כי החנה את רכבו בתוך חורשה.
ב"כ המדינה טענה מצידה, כי "חורשה היא מדרכה לכל דבר. חורשה מיועדת למעבר הולכי רגל וההגדרה של מדרכה היא רחבה מאוד וכוללת גם דרך וכן כל מקום שלציבור זכות לעבור בו". לשיטתה, "חורשה היא מדרכה לכל דבר כאשר הדגש הוא על זכות המעבר".
בישיבה נוספת שנערכה בראשית שנה זו, המשיכה ב"כ המדינה לטעון, כי "אין מחלוקת שהמקום המתואר בכתב האישום הינו חורשה", אולם התעקשה, כי חורשה היא מדרכה לכל דבר, וזאת, הן על-פי החוק והן על-פי הפסיקה.
עיון בתמונה ששיקפה את מקום חנייתו של הנאשם לימד את בית המשפט, כי אכן הרכב נמצא חונה בתוך חורשה, כאשר מול חזית הרכב, במרחק מספר מטרים ממנו, קיים שביל אספלט המיועד להולכי רגל, ואילו בזוית אלכסונית למיקומו, מצד שמאל שלו ובמרחק ניכר ממנו, מצויה מדרכה מתוחמת באבני שפה, עליה ניצב מתקן כלשהו.
נוכח הסכמתם של הצדדים ביחס לשאלה העובדתית היכן החנה הנאשם את רכבו, התמקד הדיון אך ורק בשאלה המשפטית: כלום חורשה בבחינת מדרכה היא.
שופט בית המשפט, אריה שרעבי, בחן את טענות הצדדים, וציין בראשית דבריו תיק אחר שבו דן לאחרונה, במסגרתו קבע כי גינה המצויה לצד המדרכה אינה עונה על הגדרת המונח "מדרכה" שבחוק.
על-מנת שניתן יהיה להחיל על מקום החנייה של רכב את המונח "מדרכה", ציין השופט, יש צורך בהתקיימותם של שני תנאים מצטברים - מבחן המיקום: "חלק מרוחבה של דרך המצוי בצד הכביש", ומבחן היעוד: "המיועד להולכי רגל".
המונח "דרך", המשיך בית המשפט, מוגדר בפקודת התעבורה במילים: "לרבות כל מסילה, דרך, רחוב, סימטה, כיכר, מעבר, גשר, או מקום פתוח שיש לציבור זכות לעבור בהם". "חורשה", מאידך, מוגדרת במילון אבן שושן כ: "יער קטן, יער צעיר".
השאלה המזדקרת מאליה בענייננו, הדגיש השופט, האם אדם המחנה את רכבו בתוך "יער קטן או יער צעיר", עובר עבירה של חנייה על המדרכה על-פי החוק?! "תשובתי לשאלה זו הינה בלאו רבתי".
"הגיעה השעה שמדיניות האכיפה של המאשימה, באמצעות עובדיה, תחדל מלמתוח את הגדרת 'מדרכה' באופן מלאכותי, עד שהופכים מונח זה לפלסתר, תוך הפגנת כושר יצירתיות ולוליינות ראויה לשמה, והכל כיד הדימיון הטובה על עובדי המאשימה להחליט כי 'חורשה' הינה מדרכה, ו'גינה' הינה מדרכה, שמא יש מקומות נוספים בעיר הזאת עליהם מבקשת, ו/או תבקש, המאשימה לצקת תוכן מקורי על הגדרת 'מדרכה' כאשר קיים קושי לוגי, משפטי ועובדתי מובנה בהחלתה בתקנות".
חורשה, נקבע, המצויה לצד מדרכה, אינה עונה על הקריטריון הבסיסי שנקבע בתקנות התעבורה, ולפיו על מדרכה להיות בצד הכביש ולא בצד מדרכה, קל וחומר, כשלא ברור, כלל ועיקר במקרה דנן, היכן מצוי הכביש.
"שאלת מיקומו של הכביש חשיבות רבה יש לה, שכן, עלינו לא רק להיצמד להגדרת 'מדרכה' שבחוק שבתקנות, אלא להעמיק חקר ולבחון גם את המשמעות הבטיחותית לה התכוון המחוקק בהגדירו את המונח 'מדרכה'".
קיומה של מדרכה, בצד הכביש, הוטעם, נועד, בעיקרו של דבר, לא רק לאפשר להולכי רגל לנוע ולהתהלך בה להנאתם, אלא ליתן מענה בטיחותי להולכי הרגל, המשתמשים בדרך, על-מנת שלא לייצר סכנה לביטחונם באופן כזה שחסימת המדרכה, או חלקה, על-ידי רכב חונה תאלצם לנוע על הכביש או על שפתו באופן שיעמיד אותם בפני סכנה מפגיעת הנוהגים בכביש.
משום כך, הודגש, כוונת המחוקק בהגדירו את המונח "מדרכה" היתה כמקום המצוי בצד הכביש ומיועד להולכי רגל, וכפועל יוצא מכך, לא די בכך שהחורשה במקרה דנן יכולה לשמש מעבר להולכי רגל.
בהמשך הדברים נדחתה טענת המדינה, לפיה למונח "דרך" שבתקנות התעבורה יש משמעות רחבה, בעניין דנן, בדגש על הסיפא: "או מקום פתוח שיש לציבור זכות לעבור בהם".
גם המחוקק, נקבע, היה בדעה כי לא כל מה שמצוי ומשתרע בצד הכביש הופך אינהרנטית למדרכה, אלא אך ורק חלק מרוחבה של דרך המצוי בצד הכביש והמיועד מטבע הדברים להולכי רגל.
בסיכום הכרעת הדין, הדגיש השופט שרעבי, כי אינו סבור שהתנהגותו של הנאשם כפי שמשתקפת מהחניית רכבו בתוך חורשה כשרה היא. "נהפוך הוא. סבור אני כי יש במעשהו זה של הנאשם משום עבירה, בין אם על-פי חוק העזר נשוא דיוננו ובין אם על-פי חוק העזר לתל אביב-יפו (שמירת הסדר והניקיון)".
ברם, בסופו של יום, לא הוכח לבית המשפט, כי חורשה יכולה לשמש כמדרכה, או עונה על ההגדרה של מדרכה בחוק, ומטעם זה נקבע, כי דינו של הנאשם לצאת זכאי.
או שהחרדים ימלאו את חובתם האזרחית או שיסתלקו מכאן
