המחזאי יואב איתמר כתב במשך חמש שנים את מחזהו "כהנא צדק?". לצורך כך ערך מחקרים אין ספור, וירד לפרטים שהעושר שלהם במחזה שאורכו כשעה בלבד, הוא בלתי נדלה. הרקע ההיסטורי, העובדות שהתרחשו באותה עת, ושחוזרות להפתעתנו על עצמן גם בימינו אלה, מועלות בשלושה מישורי זמן: הדמות המופיעה בפנינו המופיעה 27 שנים לאחר הרצחו של כהנא בניו-יורק - בעלת אותו שם בדיוק, ומראה פנים זהה לגמרי לכהנא המנוח - מספרת תוך כדי "אירוח" הצופים במטבחו הצנוע של כהנא כיום בתל אביב, על מה שאירע אז; חוזרת לימינו מתוך הסיפור הסוחף, עד כי לבסוף או ניצבים עכשיו בפני השאלה: גם אם כהנא באמת נרצח, כפי הנראה, וגם אם מעריציו משתוקקים מאוד לחזרתו לבמת ההיסטוריה - מה אנו חושבים? והאם תורתו אז הייתה כה פסולה ובזויה, כפי שזכה ליחס בישראל בעבורה - או שמא היה בה משהו שיכול ללמד אותנו לקח, ואולי למנוע מאתנו לשוב וליפול לפח יקוש הטומנים לנו בכל עת אויבנו (כמו "תהליך השלום" ההזוי ומלא האשליות)?
כהנא האחר מתוודה כמו בשם כהנא המקורי, שלו היה יכול לחיות שוב את חייו - היה נוהג אחרת. אז לא עמדו לרשותו הפייסבוק והטויטר, ושאר אמצעי הקשר שיכולים היו לשנות בעליל את תדמיתו השלילית שנקבעה בפסקנות על-ידי המנהיגים אז.
סיפורים מרתקים
יואב איתמר כמחזאי וכמפיק, והבימאי אלעד שרעבי (בוגר הסטודיו של ניסן נתיב) עשו כאן משהו יצירתי במיוחד, מחזה מרתק שחבל שהשחקן המופלא המשחק את כהנא (אברהם שלום לוי, בוגר הסטודיו של לי שטרסברג בניו-יורק) מרוב שנכנס כולו לדמות, יורה חלק ממילותיו במהירות לעיתים, מרוב התלהבות, עד כי אנו מחמיצים כמה מהעובדות והסיפורים המרתקים אותם לא ידענו, וחבל.
אך גם כך, בימויו של אלעד שרעבי בעצם עיצוב התנועה של כהנא המכין למעננו, אורחיו, פשטידת קישואים, ונע על הבמה תוך כדי סיפורו - העין והראש נעים עמו, אינו מותיר לנו דקה להשתעמם או להסיר את עינינו מהבמה של צוותא 2 והקצב נשמר. שפע הפרטים שהוא מגלה לנו, כמו למשל האיזכור של הלל קוק (מי יודע בדיוק מה הוא עשה?), שהודות לפעולתו בארה"ב הצליח להביא להצלת מאתיים אלף יהודים בשואה - הוא רק פרט אחד מני רבים, המעשירים את היידע שלנו על מה שקרה אז, במאה שעברה. פרטים נוספים על אותה תקופה ופירוט יחס המנהיגות כאן לנושא הצלת היהודים מהשואה - תוכלו לקרוא במאמרו המרתק של ד"ר אורי מילשטיין באתר "News1-חדשות
מחלקה ראשונה".
יש בו מין קסם בכהנא החדש בביצועו של אברהם שלום לוי, שבעצם אין לו שום קשר לכהנא ההוא, מלבד השם והדמיון הוויזואלי. אך הוא משמש כלי להעמיק יותר בפרישת היריעה העובדתית. מה שמביא אותנו לשאול את עצמנו האם לא צדק כהנא אז, שלו במקום להשקיע מיליארדים בנשק, ובמלחמות - היינו משקיעים בדאגה להגירתם של הערבים לארצותיהם תמורת תשלום הוגן? אלא שבחדשות מוצ"ש של הערוץ הראשון בכתבה על בית לחם, ענה אחד המרואינים לשאלה האם הוא רוצה בשלום: "בטח שאני רוצה שלום, של צדק ושיויון: והחזרת כל השטח שבין הירדן והים לפלשתינים". אם כך - מה יש לעשות, לדעתכם?
שאלות כבדות
וכי למה להוסיף להילחם באויבים שבתוכינו? לו היה הפתרון כה פשוט, זה היה נפלא. למרות שבעצם, בטפטוף זעיר, פעולות כאלו נעשות כבר בשנים האחרונות, אך אין בכך כדי לשנות את פני כל התמונה באחת.
הצגת "כהנא צדק?" מעוררת בלב כל צופה שאלות כבדות, שאם לא נשאל את עצמנו, ונחזור על טעויות כמו:
הסכם אוסלו, או נטישת גוש-קטיף וגירוש תושביו שהביאו בעקבותיהם את האינתיפדות; ואת הוויתור על השומרון, מה שיקרב את מצבת הטילים לכיווננו עד לפאתי כפר סבא ורעננה - אין סיכוי שנוכל להתקיים כאן ללא שליטה בבקעת הירדן ובשומרון, כשהמרחק להשלכת קטיושות תוצרת בית יהיה במטחווי קשת לכיוון הבטן הרכה שלנו, אזור החוף.
המחזה המרתק, רווי השנינות וההומור שכתב יואב איתמר, בוגר תיאטרון "החדר" של אמיר אוריין; משחקו הכובש של השחקן המופלא אברהם שלום לוי, שרוכש את לבנו בחום האנושי, בפשטות, בנגיעה בנקודות רגשיות מתוך הגיון צרוף, המחזה כה מתייחד מהצגות יחיד רבות, שמעטות מהן מגיעות למטרתן; העושר של הרקע ההיסטורי, החשיפה של כל הידוע ועוד יותר מכך - הלא ידוע; בעיקר - הצגתו של כהנא המנוח כאדם, אנושי, על כל חולשותיו האנושיות - ולא כאייקון שהתקבע במוחינו כמישהו שלא מזדהים עמו; כל אלה, עם עיצוב הבמה של דרי קציר, והתאורה של טל לוי הנכונים, עושים מההצגה משהו שראוי שהיא תעלה לפני בני נוער, כדי שיעשירו את ידיעתם על העבר, ותעורר בהם מחשבות ולגרום להם לפקוח את עיניהם, על-מנת שלא יחזרו בעתיד על טעויות העבר.
הדרמה שמעלה מחזהו של יואב איתמר עזה בהצגה, עוד יותר מכל ספר או מאמר, אינה עוזבת אותך ימים רבים אחרי שצפית בה. בהצגה בה צפיתי, נערך לאחריה דיון עם שאלות ותשובות. חבל שמפאת הקור העז של המזגנים נאלצתי לעזוב לפני הדיון. אך אחרים שיחזו בה וודאי יתעשרו מהחוויה ויקבלו תשובות לשאלות הרבות שהמחזה מעלה בפני הצופים.
מומלץ ביותר לצפיה לבעלי כל קשת הדעות.
נתניהו היה חייב להתפטר דקה אחת לפני הרצי הלוי ורונן בר 
