כשבתה של דפנה גרינשטיין (40) הייתה בת שנה, הרגישה אמה שמשהו אינו מתנהל כשורה. איילה, בתה הקטנה, כיום פעוטה בת שלוש - לא הגיבה לרעש. האם המודאגת מיהרה לטיפת חלב, והתעקשה שאיילה תעבור סדרת בדיקות מקיפה, שתסביר את התופעה. "מאחר שכל הילדים הגדולים שלנו התחילו לדבר טיפונת מאוחר יותר משאר הילדים, בעלי שהוא רופא במקצועו, הרגיע אותי ואמר שהכל בסדר, ושאין סיבה לדאגה", משחזרת גרינשטיין, "אמנם הבדיקות של טיפת חלב היו מאה אחוז, אבל לב של אימא מרגיש הכל. אני פשוט ידעתי שמשהו לא בסדר. הרגשתי שהילדה לא מדברת מספיק, אך כששטחתי את חששותיי לאוזני רופאת הילדים - היא ביטלה אותם בהינף יד, ואמרה שבטח מדובר בנוזלים באוזניים".

קשובה לאינטואיציות האימהיות שלה מיהרה גרינשטיין לקבוע תור לבדיקת שמיעה. וכבר באותו שבוע, שמה לב שאיילה הקטנה שלה - הילדה השמחה והנבונה שמבחינה בדברים, שיודעת לזהות, שמתחילה כבר להשמיע קולות - הופכת לילדה סגורה שחיה בבועה משלה. "השיא היה כשנכנסתי באחד הימים לחדרה, והיא ישבה במיטתה ולא שמה לב שנכנסתי. בתחילה, קראתי בשמה חלושות וראיתי שהיא לא מגיבה. הגברתי את הקול, והיא עדיין לא הנידה ראשה לכיווני. רק כשמצאתי את עצמי צורחת את השם שלה, פתאום ירד לי האסימון ואיששתי סופית את הפחד הגדול שניקר בי מזה זמן - איילה שלי לא שומעת".

את מתארת סיטואציה מאוד קשה לעיכול - עבור כל אימא. איך מתמודדים עם תובנה שכזו?

"קשה לי מאוד להסביר את התחושה שחוויתי נוכח הגילוי המצמרר. בשנייה הראשונה, זה כמו רעם שנוחת עלייך ביום בהיר. קשה מאוד וכמעט בלתי אפשרי לעיכול. אני זוכרת שהדבר הראשון שעשיתי היה לשעוט אל הטלפון בלחץ ובהלה ולהתקשר לבעלי".

מאוחר יותר, פנתה גרינשטיין לביצוע בדיקות מקיפות יותר אצל קלינאיות תקשורת, שאכן אימתו את חששותיה. אלא שאז בתוך עולם הדממה - התרחש המופלא מכל: גרינשטיין גילתה שהיא בהריון. "לגלות שאני בהריון באותו שבוע שבו אני מגלה שאיילה לא שומעת - היה בעיניי השגחה מופלאה", היא מספרת, "פתאום הבנתי שלא רק שהשם לא עזב אותנו, הוא גם נותן לנו במתנה את התינוק הזה. עם זאת, מאחר שלא ידענו מהי הסיבה שבגינה איילה לא שומעת, המליצו הרופאים על סדרת בדיקות גנטיות שבעקבותיה, אכן גילינו שבעיית החירשות היא בעיה גנטית".

כשהבנת שחששותייך התאמתו, ושאכן איילה לא שומעת, איך הרגשת?

"מצד אחד שמחתי שלפחות ידענו את הסיבה האמיתית, וידענו כיצד להיערך לטיפול בבעיה. מצד שני, זה "וואוו" אחד גדול. כמשפחה, התחושה היא כאילו אתה מתאבל על אדם קרוב אליך שחלילה - כבר לא קיים, וזאת דווקא משום שמדובר בילדה שאת כבר מכירה, שאת יודעת מי היא. זה היה הלם רציני עבורנו, אבל עם זאת הרגשתי גם אסירת תודה על כך".

מדוע?

"מכיוון שאני רואה את יד השם על כל צעד ושעל, ומזהה את הרחמנות הגדולה שלו עלינו. בהתחלה נבהלתי כשרק התבשרנו שהיא חירשת וכשאמרו לנו שיש צורך לנתח אותה ולהתקין שתל. חשבתי שלא יהיה לי כוח להתמודד עם הניסיון הזה. אבל אז הקדוש ברוך הוא הזכיר לי שבמקרה יש לי חברה טובה שיש לה בן עם שתל, וממנה שאבתי המון כוחות ותקווה. בהריון שלי עם בנימין אני זוכרת שהתפללתי המון להשם וביקשתי ממנו 'אנא, אל תנסה אותי בניסיון שלא אדע כיצד להתמודד איתו', והוא באמת לא ניסה אותי במשהו שלא היו לי כלים להתמודד איתו.

"כשבנימין נולד ועשו לו את בדיקת השמיעה - הקלינאית לא ידעה איך לנחם אותי. אמרתי לה: 'גם אם הוא לא שומע, אנחנו אוהבים אותו ומקבלים אותו בכל מצב'. כבר הייתי מוכנה נפשית להתמודדות הזו. לכן, אני חושבת שזו ברכה ומתנה שהבעיה של איילה התגלתה בזמן הנכון, ונתנה לנו זמן לעכל את הדברים, להתבוסס בתוכם, ללמוד על הנושא ולהבין שסוף כל סוף - יש מה לעשות. זו נחמה גדולה לדעת את זה, שיש פתרונות כמו שתל. בזכות רחמי השם המרובים שאפשר לנו להחכים ולהמציא טכנולוגיה מתקדמת - הילדים שלי מסוגלים לשמוע אותי, וזה הנס האמיתי מבחינתי".

בפעם הראשונה שאיילה שמעה אותך בעזרת מכשיר השתל השבלולי שהותקן באוזניה, שמתם לב לשינויים בהתנהגות שלה?

"בהחלט. יותר מזה אני אומר לך - ביום שבו נסענו לבית החולים כדי להתקין את השתל, קמה איילה במצב רוח אחר לגמרי משאר הימים. ומפתיע לציין שמבין כל הבגדים, היא בחרה בעצמה דווקא את בגדי השבת שלה. היא הייתה שמחה באופן מיוחד, וניכר היה עליה שהיא מרגישה את הלך הרוח החגיגי ששרר בבית לרגל המאורע החשוב".