כוחו של אוריפידס הוא בהענקת האנושיות לדמות מדיאה. נילי צרויה המגלמת את דמותה של מדיאה, הודות לבימויו של מאיר בן סימון ועיבודו של בן בר שביט, יוצרת בצורה מופלאה דמות של אישה נבגדת, שהקריבה את כל היקר לה למען אהובה, כדי שיוכל לזכות בגיזת הזהב, ובכך להפוך למלך. אך תאוותו להשיג מלוכה בקלות ע"י נישואיו לבת מלך קורינתוס- פליאס, היא תחילת הטרגדיה. את יאסון הכירה כשהגיע לארצה, קולכיס שבגורגיה כדי לחמוס את גיזת הזהב הפלאית, משאת נפש כל. פרוות הכבש שמי שלבשו - יכול היה לעוף. היא בגדה בעמה, באביה, הקריבה את אחיה למען הצלחת יאסון, השתמשה בכל יכולותיה הכישופיות וידיעותיה ברקיחת רעלים, כדי לפרוס לו את הדרך למילוי תשוקתו.
אך יאסון (גל אמיתי שזכור היטב מ"הגיבן מנוטרדאם בת' באר שבע) הגבר יפה התואר והבוטח בסגולותיו, הופך באחת את הקערה. הוא מתעתד לשאת לאשה נסיכה צעירה, ומגרש את אשתו מדיאה עם שני בניהם לגלות. את הקונפליקטים המתעוררים בלב מדיאה מצליחה נילי צרויה (שחקנית ת' באר שבע) להמחיש בצורה נוקבת ונוגעת ללב כאחד, מתוך ירידה לעומק הרגשות ומעמקי הנפש, כפי שלא נראה בהפקות אחרות על הבמה או בקולנוע. עוצמת רגשותיה לוכדת את לב הצופים, החשים אמפטיה לאשה הנבגדת, ודחיה מיחס הגבר לאשה, המציג אותה ככלי ריק.
המונולוגים והדיאלוגים במחזהו של אחד מגדולי המחזאים היווניםה קלאסיים, הם פנינה מעצם היותם שילוב של פילוסופיה, הגות, ונגיעה בעצבים הרגישים ביותר אצל כל אחד. אי-אפשר להשאר אדיש למראה משחקה של דמות מיוסרת זו, שלאחר שמוכרזת כמגורשת במיידית, מתעשתת, משנה את הטקטיקה, מצליחה לקבל אישור מהמלך להשאר עוד יום, ואז מכינה את הנקמה הגדולה. אותה היא מממשת עד תום. המהלכים בנפשה, המאבקים כיצד לנהוג, איך להתנקם, בכל אלה משתפת נילי צרויה את הצופים, עד כי הם הופכים לחלק ממנה. כך גם שיתופה את העיתונאיות, שאלותיה אותן וההקשבה הדו צדדית שלהן, מעניקים יתר דרמה לסיפור הידוע.
כל חלל הבמה מוקדש לתנועות מדיאה, יאסון, המלך קראון (איציק אבל), והמלך אגאוס (אבינועם שן צור), שניהם מלכותיים ומרשימים, כשארבעת בנות המקהלה בעצם ממלאות תפקיד עיתונאיות מראיינות אך גם מספרות את הזוועות, וכך גם האומנת (בהט קלצ'י) שפותחת את המחזה ואותנו לתאורי הדמים הנוראים שעוד נשמע עליהם בהמשך, עם הסבר קצר על הסיפור, בביצוע מעולה של תפקיד כואב ומיוסר, וכן השליח המסכם את הסוף, נדב בן הלוי - כל אלה ממלאים את הבמה בתוך תנועה מרשימה, מגוונת, במשחק מבוסס על הטקסט הקולח, וביחד - רוקמים תמונה עשירה-מתמזגת בתיאור וויזואלי מרשים ביותר.
בחירתו של הבימאי בעיתונאיות כחברות המקהלה, שבדרך כלל מדקלמות ביחד את תאורי הזוועה כדי שהקהל לא יחזה בהם, תוך שימוש בתלבושות מתוחכמות בצבעי שחור-לבן שונות, כשכל אחת מהן ייחודית במשחקה ובתנועותיה, מעשירה עוד יותר את התמונה המתקבלת. רעות ברדה לוי, יוליה פרידמן, הללי נגר וסוזאן פפיאן הן ה"מקהלה". עמידה בשלושת כללי הזהב של הדרמה הקלאסית עומדת להצגה לזכותה, ובכך מעניקה לקהל את האפשרות להתעמק עד לתוככי נשמתה של בת המלך, שאהבתה גרמה לה לרצוח את אחיה, את בת המלך הכלה המיועדת עם אביה, ולבסוף, בלית ברירה, כדי שלא יתעללו בהם בני קורינתוס - גם את שני בניה האהובים. מדיאה עצמה, נכדתו של אל השמש הליוס, מסיימת באגדה את חלקה כשהיא נסה במרכבת האש שלו לאחר הכל לאתונה, שם מוענק לה מקלט ע"י המלך אגאוס.
אוריפידס בנה את המחזה כך, שאהדת הצופים נתונה למדיאה, אך המחזה שמוצג באולם נחמני מעצים עוד יותר נקודה זו הודות למשחקה המזהיר של נילי צרויה, לעומת יהירותו והמאצ'ואיזם של יאסון, שלדעתו לגבר מותר הכל. מה שגל אמיתי מיטיב כה להמחיש בפיזיונומיה, במראהו ובשפת הגוף הבוטחת והעשירה שלו. רגעי הדיאלוג הסופי של שניהם בהם הם מגיעים לשיא דרמטי של שניהם, מרגשים במיוחד, בכך שהנקמה שברה אותם יחד.
הצגה זו היא בבחינת אירוע תיאטרלי יוצא דופן באיכותו, גם הודות להשקעה בעיצוב התלבושות המרהיבות של רונה משעול, התאורה המתכווננת של אבי יונה בואנו, המוזיקה של אלעד פרץ ובמיוחד התנועה הכה יצירתית של רוני ברנדשטטר.ומעל כולם - בימויו של מאיר בן סימון. החוויה העוצמתית מלווה את הצופים הרבה אחרי הצפיה ונשארת מול עיניך עוד ועוד ללא הרף.
