כשהחברה נשבית בשבי קנאות רודנית, יודעים השובים, שאסור שהקנאות תפסח על חלק כלשהו מן החברה. הנשים "הפלשתיניות" לראשונה בתולדותיהן זכו לשוויון זכויות עם הגברים כאשר גויסו למלחמה למען כיסם של ערפאת וחבריו. זה לא מפתיע: מטבע הדברים, הגברים מקבלים זריקת גבורה, כשהם רואים נשים נלחמות לצידם.
המוטיב של האדרת בת "פלשתין" הלוחמת חוזר לעתים קרובות בשיח הציבורי הערבי אשר תחת ההנהגה הרש”פית. כך, תוכניות הטלוויזיה וכתבות בעיתונים מוקדשות לשאהידה דלאל אל-מוגרבי, המחבלת מכביש החוף, נכתבים עליה שירים והצגות.
דלאל אל-מוגרבי נחתה במרס 1978 עם חוליית מחבלים בחוף הישראלי; הם רצחו צלמת, שעסקה בצילומי טבע בקרבת החוף, ולאחר מכן חטפ אוטובוס "אגד" עמוס בנוסעים. בין נוסעי האוטובוס היו 36 הרוגים ו-17 פצועים. בנות "פלשתין" אחרות נקראות לראות בה דוגמא, לשם כך הועלתה בעזה הצגה לכבודה: "דלאל היא סמל לפלשתין. בהצגה אנו מעבירים לצופים את תפקיד האישה הפלשתינית כלוחמת... אנחנו דבקים בדלאל כשייכת לתודעה הפלשתינית" - כך על-פי דובר התיאטרון.
"התודעה הפלשתינית" נושאת פרי: בדצמבר 2004 פורסם דבר מעצרו של צעיר ערבי ממזרח ירושלים בעל אזרחות ישראלית, שהתנדב לבצע פיגוע התאבדות בבירה ושכנע את ארוסתו בת ה-16, גם היא ירושלמית להצטרף אליו. השניים תכננו להתפוצץ יחדיו לאחר החתונה ולבלות את ירח הדבש בגן עדן.
העיתונות של רש"פ מלמדת את קוראיה מיהי בחורה ראויה לשידוך: "מי שמתחתן עם בחורה טובה, המוהר שלו לא יהיה יקר - בחורה מתחתנת עם לוחם ומבקשת רובה כמוהר... במקום כסף ותכשיטים ביקשה יאסמין בת ה-28 מארוסה, שישיג לה נשק, כדי שתוכל להצטרף ללוחמים באינתיפאדה... ארוסה של יאסמין, שהוא בעצמו לוחם, הבטיח שישיג לכלותו לעתיד רובה. השניים לא מתכננים להתחתן עכשיו בגלל האינתיפאדה... יאסמין אומרת, שלמדה כיצד להרכיב רובה והתאמנה בקליעים בעידוד הוריה. היא מספרת, שהחליטה לסייע ללוחמים, כאשר מצאה, שמספר השאהידים עולה בהרבה על מספר ההרוגים הישראלים. לדעתה, חובה לעשות משהו, כדי שהמשוואה תתאזן" (אלחיאת אלג'דידה 31.03.01).
מאחורי כל המלים הבומבסטיות המהללות את "האישה הלוחמת" מסתתר אסון נורא של האישה הערבייה, האומללה והמושפלת, שלעתים קרובות מדי מוצאה היחיד מאומללותה בחיים הוא בהתאבדות "למען אללה".
ענת ברקו, סא"ל במיל', כתבה דוקטורט על תופעת המתאבדים והמתאבדות - היא חקרה את אלה, שנתפשו בטרם ביצוע הפיגוע, התחרטו ברגע האחרון או לאחר שחגורת הנפץ לא פעלה. בראיון לכתב "מקור ראשון" איתמר מור היא מספרת איך "מצאה את עצמה לא פעם כשחיבקה מחבלת-מתאבדת בוכה ומתייפחת, אחרי שראיונות ממושכים הפכו לשיחות נפש. כך... פטימה, כמעט-מתאבדת: 'ניצלו אותי... אני כל-כך מתחרטת... אני רק רוצה את אמא שלי...' בכייה של פטימה היה קורע לב. היא קמה, נעמדה מולי ונפלה לזרועותיי, מניחה את ראשה על חזי, כשכל גופה רועד מבכי...האישה-ילדה המבולבלת הזו, שמחבקת אותי בחוזקה של חיבוק ילדה לאמה, אתמול רצתה להרוג את ילדיי..."
המעמד הנחות של האישה בחברה הערבית ידוע ומושתק על-ידי רוב פעילים השטחים-תמורתיים על-מנת לא "לפגוע באבק”. מספיק, שבחורה תדבר עם מישהו ברחוב או לא תתחתן בגיל מתאים - והיא כבר נחשבת לפוגעת בכבוד המשפחה וצל של מוות מרחף מעליה. ללא מיגורם של המנהגים האיומים האלה, כל ניסיון דמוקרטיזציה בחברה הערבים יהיה לא יותר מאשר פארסה; לא זו בלבד, שרש"פ לא הזיזה אצבע קטנה כדי לשנות אותם - הביש-מזל של הנשים הערביות מנוצל לגיוס המחבלות המתאבדות.
ענת ברקו מספרת: "כך האנאדי ג'רדאת, המחבלת שרצחה 23 בני אדם במסעדה "מקסים" בחיפה הייתה עורכת-דין משכילה, אך רווקה בת 29 החיה בחברה מסורתית, אדוקה וחשדנית. כך גם רים ראישי, המחבלת שהתפוצצה בינואר השנה במסוף קרני, לאחר שבכתה בפני החייל הבודק ואמרה ושיש לה פלטינה ברגל. רחמיו של חייל נכמרו על ראישי, הוא העביר אותה ללא בידוק בגלאי המתכת, ורגע לאחר מכן היא התפוצצה ורצחה אותו עם עוד שניים מחבריו.
"המחבלת, כך הסתבר מאוחר יותר, נשלחה לבצע את הפיגוע בידי בעלה וגבר נוסף מארגון החמאס, לאחר שנחשדה בניהול מערכת יחסים מחוץ לנישואין. ראישי הייתה אם לשני תינוקות, והעובדה הזאת חשובה במיוחד, מכיוון שהקוראן אוסר על התאבדות ואוסר בחריפות על השארת יתומים ללא אם. אולם, מכיוון שהתאבדותה של ראישי הצילה כבוד רמוס וחסכה השפלה ואות קלון מהמשפחה, לא היה מי שימנע זאת, או לפחות ייצא נגד המעשה לאחר שנעשה".
"גורם נוסף, שמזכירה ברקו כמביא נשים לבצע מעשה התאבדות, הוא חסך בדמות אב או אם, דבר שככל הנראה מצוי מאד בחברה הפלשתינית. לא מעט מתאבדים ומתאבדות מבקשים לצוד את ליבו של האב באמצעות פיגוע ההתאבדות. הרבה מהם תיארו באוזניה תחושה של הזנחה והתעלמות, שאותה חוו מהרגע, שהאב התחתן עם אישה שנייה. במקרים אחרים היו אלה מתאבדות, שהורחקו מאמן בעקבות חתונתה בפעם השנייה. בחברה האסלאמית לא מקובל, שגבר יגדל בנות, שאינן בנותיו הביולוגיות.
"שפיקה, המחבלת שהתחרטה, סיפרה לברקו על תחושת הנטישה שהייתה מנת חלקה לאחר שאמה האלמנה התחתנה בשנית והעבירה אותה ליד סבא וסבתא... החסך הזה מנוצל בידי המשלחים, והמסכנות יכולה להוביל להתאבדות. בים הבדידות והייאוש, המשלחים נראים לאנשים החלשים הללו כעוגן יציב, וההתאבדות - כשער להתחלה חדשה וטובה הרבה יותר".
אם האישה צלחה את גיל הנישואין וילדה ילדים, זה רק אומר שהיא הגיעה לשלב הבא של הרס של היצרים הבסיסיים של האדם: עכשיו מצפים ממנה להתחיל להקריב את ילדיה. בחברה הג'יהאדית, להורים אסור אפילו להתאבל על מות ילדיהם, בעצם עליהם להביע שמחה. כדי שהשמחה תובע ותיראה, התפתח גם הנוהג, שאמהות ותיקות לשאהידים באות לבקר את "המצטרפות החדשות למועדון" ולברך אותן על המזל, שנפל בחלקן...
מהתחקיר שביצע העיתון ynet: "בבית המשפחה יושבת נוואל בת ה-44 המכונה אום איברהים, עטויה ג'לאביה ורעלה. בנוסף לשני בניה שנהרגו ולבעלה שעצור בישראל, בן נוסף, עז א-דין, כלוא בכלא קציעות בנגב לאחר שנעצר שבוע ימים בלבד לאחר אביו... זה קשה, אבל אני בשום פנים ואופן לא מצטערת', היא אומרת ל-ynet. 'אני מוכנה להקריב גם את שלושת בניי הנוספים למען הג'יהאד ולמען פלשתין'.
"שאלה: לרוב האנשים בישראל ובעולם המערבי דברייך נתפסים כבלתי אנושיים.
"אני לא מסכימה. זה מאוד אנושי מה שאני אומרת. הדת שלנו מצווה עלינו את הג'יהאד וכל מי שמאמין בדתו חייב ללכת בדרך הג'יהאד כדי לשחרר את האדמה הזו ואת אל אקצה. כשאני אומרת שאני מוכנה להקריב את יתר ילדיי אני אומרת זאת בלב שלם ומאמין. אני מאוד גאה על שילדיי מתו כשאהידים. זו הדרך המפוארת ביותר להחזיר את המתנה שאלוהים נתן לנו. החיים שלנו הם מתנה שאנו מקבלים מאלוהים, ולחזור אליו בדרך המוות כשאהידים זו הדרך הטובה ביותר להחזיר לו את המתנה שלו.
'אום איברהים מטפלת לא רק בשלושת הבנים שנשארו בבית, אלא גם בחמש בנות. האם גם אותן תהיה מוכנה לשלוח לפיגועי התאבדות? 'אם יש לאישה, לבת, את האומץ והיכולת לבצע פיגוע התאבדות, אני לא נגד זה. הכול בידי אללה', היא אומרת בחיוך.
ענת ברקו טוענת כי "התמונה הזו, שבה הורים נראים כאילו הם שמחים שהבן שלהם הפך לשאהיד, שייכת לעולם האגדות. אין דבר כזה ולא היה דבר כזה. המחקר שלי לימד אותי, שאין הורים, שרוצים שהילדים שלהם יתפוצצו. אין מצב, שילד פלשתיני הולך לאמא שלו ואומר 'ביי, אני הולך להיות שאהיד', והיא עומדת מנגד. הכול מתרחש בשקט, מתחת לפני השטח. הילד מופקע מרשות הוריו מבלי ידיעתם ואחר שהוא התאבד אמא כבר חייבת לקחת חלק בהצגה. אם היא לא תשתף פעולה, זה עלול לעלות לה ביוקר. היא משלמת חוב של בניית אטוס לאומי. קח בחשבון, שכשאתה רואה את אמא סופקת כפיים ומודה לאללה, שהבן שלה נהיה שאהיד, זה רק למצלמות. המעניין הוא שהיום ההורים כבר לא שותקים אלא מתחילים לצעוק. עיתונאים זרים סיפרו לי לא פעם, ששנייה אחרי שהמצלמות מסתלקות, הן מקללות את המשלחים ומתחילות לבכות ולצווח עד לב השמיים".
כאן ענת ברקו, ככל הנראה מגזימה בהכחשתה המוחלטת של מעורבות ההורים במות ילדים: למשל, אנחנו יודעים על אום-נידאל, אם המחבל, שרצח חמישה צעירים בעצמונה, שהצטלמה יחד איתו לפני יציאתו לפעולה. אמנם דבריה של ברקו נכונים לגבי חלק לא קטן של האמהות, והדבר רק מדגיש את הזוועת החיים תחת הרודנות הרש"פית הכופה על נתיניה אורח חיים קניבאלי.
ומה עם "מגיני הזכויות האישה" למיניהם בצד שלנו? אלה, כרגיל, מתחבאים מאחורי הטפות מוסר לכל המעיז להעלות את הנושא על סדר היום וקונים בקלות ובזול את האגדה על "המאבק לשיחרור לאומי", שכביכול בראש מעייניהם של הראיסים - כמה נוח! איזה תרוץ מופלא לאטום את החושים! ובכלל, אין להם זמן לקטנות, הם עסוקים במדידת הזמנים, שלוקח לחיילי צה"ל במחסומים לבדוק, שמתחת למיטת יולדת באמבולנס לא מוסתרת חגורת נפץ - שמא האישה "הכבושה" תעוכב יותר שניות, ממה שחכמי "בצלם" הגדירו כמותר.
סליחה, כמעט שכחתי: הרי אי-אפשר לומר, שאין שם אף לא אישה אחת, שדואגים לה כמו שצריך! כמה כסף ירשה סוהא הפריזאית - מישהו כבר הצליח לספור?...
