"הידידה"?!

מלחכי הפינכה שלנו עוסקים בהתמדה בשירי הלל לידידה הגדולה ארה"ב של אמריקה. האמת היא שארה"ב מעולם לא הייתה ידידה גדולה באמת, ידידה ללא תנאים מוקדמים, אלא ידידה של ריאל-פוליטיקה, ידידה על-תנאי ובתנאי...

נכון שארה"ב תרמה לישראל כספים גדולים במרוצת שנות העצמאות שלנו, אבל קיבלה תמורה מלאה עבור כספים אלה, וישרי-הדרך בארה"ב אמרו זאת לא פעם. היו שקראו לישראל נושאת המטוסים של ארה"ב במזרח התיכון, נושאת המטוסים הזולה ביותר שהייתה להם מעולם. היו שקראו לה "בת-ברית", אבל מעולם לא התייחסו אליה ככזו, והיו שהבינו שמעמדה המיוחד של ארה"ב במזרח התיכון, כמו-גם מעמדה של ישראל בעולם, שאבו תעצומות רבות משיתוף-הפעולה ההדוק בין שתי המדינות. ההיסטוריה הישראלית-אמריקנית רצופה עליות ומורדות למן הימים בהם התנגדה ארה"ב לתוכנית החלוקה ועד לוויכוח הקיים בשאלת הסכסוך הישראלי-ערבי, תוכנית הגרעין האירנית, זיהוי הטרור האיסלאמי הקיצוני והדרכים הנכונות למאבק בו.

לאחר המלחמה הקרה, החלו הקשרים להיפרם. ככל שהצורך האמריקני בנושאת מטוסים ישראלית באזור התרופף, הלכו גם הקשרים הדו-צדדיים והתרופפו. סלע מחלוקת מובנה בין ישראל לארה"ב היה הסכסוך הישראלי-ערבי-פלשתיני. כאן, אסור לנו להתלונן על ארה"ב לבדה, משום שחלק מהצרות שבנתה ישראל לעצמה בנושא זה, בא מתוך הבית, מסיבות ישראליות פנימיות, והגדול שבהם הוא הסכמי אוסלו.

בעקבות נפילת בריה"מ, החזיקה ארה"ב בשני קלפים מרכזיים באזור - צרכנית הנפט הגדולה ביותר, והמדינה היחידה שיכולה ללחוץ על ישראל לוויתורים, מדיניים שמסכנים את ביטחונה ואת קיומה. עד כמה הם עלולים לסכן את ביטחונה, למדנו רק לאחר שארה"ב החלה ל"סגת" מהמזרח התיכון משום שאיבדה את תלותה בנפט הערבי, ולאחר "האביב הערבי" שהפך עד מהרה לסתו סוער וכיום הוא כבר מסכן גם את אירופה וגם את ארה"ב עצמה - לא סכנה קיומית עדיין, אבל בהחלט איום ממשי.

ארה"ב יכולה עדיין לקנות רצון טוב בעולם הערבי "המתון", ע"ח ישראל, אם תספק את הסחורה שהעולם הערבי מחכה לה בכיליון עיניים כבר זמן רב - גירוש ישראל משטחי איו"ש רובם או כולם. בפעילות זו עוסק משטרו של אובמה מאז עלה האחרון לשלטון. את המאבק בנושא זה מובילה ארה"ב פעמים בראש המחנה ופעמים בשיטה הידועה לשימצה - כהנהגה מאחור. לשם כך גייסה את הקהילה האירופית ומדינות נוספות, והיא מחזיקה בזכות הוטו שלה כקלף מיקוח מול כולם, ובכלל זה ישראל עצמה.

במחצית השנייה של הקדנציה השנייה שלו, עוסק נשיא ארה"ב בשחיקת כוח המיקוח וכושר העמידה של ישראל. הוא עושה זאת ע"י מהלכים שונים בתוך ישראל, וגם ע"י מהלכים בזירה הבינלאומית - סנקציות אירופיות למשל. ובכדי להמנע מהתפרצותם של מעשי איבה באזור שעשויים לדרדרו עוד יותר לעבר כאוס, הוא "נשאר נאמן לביטחונה של ישראל", אבל מציב לאט ובהתמדה סימני שאלה חמורים על מחויבות זו. כך למשל עצר משלוחי חימוש לצה"ל במבצע "צוק איתן", כך הוא מבודד את ראש ממשלת ישראל מהמו"מ עם אירן על תוכנית הגרעין שלה, וכך הוא נוהג גם במלחמתו באירגוני הטרור המוסלמים הקיצוניים, בראש וראשונה חמאס.

מכל המעשים הנ"ל ורבים אחרים, ובכללם גם פגיעה מתמשכת בריבונות ישראל בתוך הקו הירוק ובשטחי השליטה שלה באיו"ש, החמור ביותר הוא נושא אירן. כל המעשים האחרים הם עניין של אי-נוחיות, הכבדה, וסיכונים מקומיים מוגבלים, בנושא אירן מדובר בסיכון אסטרטגי אזורי. סיכון אסטרטגי לישראל, לא לארה"ב. אלא שיכולות גרעיניות הן חרב פיפיות וגם אם לא נשקפת לארה"ב סכנה אסטרטגית קיומית מאיום אירני, סכנה של טרור גרעיני נשקפת גם נשקפת. אלא שסכנה זו, אם תתממש, תתממש כנראה לאחר תום כהונתו של אובמה, שיוכל לרחוץ בנקיון כפיו...

מבחינת ישראל זו מציאות אחרת, וראה זה פלא, ואולי לא כל כך פלא, ידידי ישראל בארה"ב "הידידותית" מתקשים להבין את הדאגה הישראלית, עד כדי כך שהם מתיצבים לימין הנשיא מאחורי מדיניות מסוכנת לעצם קיומה של ישראל.

וכאן אנו באים למחלוקת של ימים אלה. ארה"ב מנהלת מו"מ עם אירן בנושא הקריטי ביותר לביטחון ישראל - איום תוכנית הגרעין האירנית וסכנת ההתגרענות האזורית בעקבותיה- ונשיא ארה"ב הידידותית, אינו רואה צורך לשתף את ראש ממשלת ישראל בפרטי המו"מ וביסודות ההסדר שהוא ועוזריו מגבשים מול אירן, שמכריזה השכם והערב על כוונתה לפעול לחיסולה של ישראל. אם זו ידידות - מהי עויינות?! וכאשר ראש הממשלה מנסה להסב את דעת הקהל האמריקנית לעובדה זו, עוסקת דעת הקהל שם ודעת הקהל של יריביו כאן בכללי הטקס ולא במהות הסוגיה הביטחונית.

כאשר ביקר כאן נשיר ארה"ב בתחילת הקדנציה השנייה שלו, אחרי שנמנע מלעשות כן במהלך כל הקדנציה הראשונה שלו - מטעמי ידידות, כמובן - לא הלך לנאום בפני בית הנבחרים הישראלי, אלא בחר לעצמו "קהל משוחד" בסיוע השגרירות ומלחכי הפינכה המקומיים, וביקש באמצעותם לשכנע את הציבור בישראל ובמיוחד את הנוער, ללחוץ על ראש הממשלה והממשלה לקבל את עמדת ארה"ב בשאלת הסכסוך הישראלי-ערבי ולא את עמדת ממשלתם הנבחרת. אז, היה זה תואם את כללי הטקס; האמנם?! אבל כאשר מתעד ראש הממשלה לדבר בפני הקונגרס האמריקני בשאלה קרדינלית לביטחון ישראל, לאחר שהוזמן לעשות כן ע"י יו"ר הקונגרס - זו פגיעה קרדינלית בפרוטוקול... - למה? ככה. כי מדובר בישראל. ראש ממשלת בריטניה, שהאיום האירני לגביו פחות לאין ערוך מהאיום על ישראל, מוזמן להתייעצויות. ראש ממשלת ישראל - יוק. ממתי צריך ראש הממשלה הישראלי לתאם מהלכים במימשל האמריקני בין הנשיא לקונגרס? עצם העלאת טענה זו הוא סממן של אובדן עשתונות או רצון עז לנגח.

האמריקנים הידידותיים טוענים שהם אינם רוצים להתערב במערכת הבחירות בישראל. ולאחר שאמרו זאת, הם נושמים עמוק ועושים כל מה שלאל ידם מבלי שיואשמו קבל-עם בכדי להכשיל את נתניהו. גם האורגיה התקשורתית הנוכחית היא חלק ממהלכים אלה וכל כוונתה היא לפגוע בתדמיתו, להציגו באור של חוסר רגישות וחוסר מודעות ל"נורמות האמריקניות המכובדות", ולאפשר למשרתיהם הפוליטיים בשמאל הישראלי, לפצוח במקהלת ביקורות על כך שראש הממשלה פוגע בקודש הקודשים של יחסי ישראל ארה"ב - אז, הוא לא. מי שפוגע הם האמריקנים, בראש וראשונה הנשיא וציוותו. הם אלה שעוסקים בהדרתו של ראש הממשלה הנבחר של ישראל מגורמי מימשל שביכולתם לשקול ולהשפיע על מיתון העמדות האנטי-ישראליות של ממשל אובמה.

ראש הממשלה צודק כאשר הוא מחפש כל סדק אפשרי להצגת העמדה הישראלית בשאלת אירן. אם לא יעשה כן, ימעל בתפקידו. מי שמועלים בתפקידם הם מלחכי הפינכה שלנו, שרצונם להדיח את ראש הממשלה במצוות אדוניהם בוושינגטון, מעביר אותם על דעתם.
אירוע הטקס שבו אנו עוסקים כיום הרבה יותר מאשר בשאלות המהות, מלמד אותנו יותר מכל על עומקה ויציבותה של הידידות האמריקנית כמכלול. אין ספק שיש לישראל ידידי אמת בארה"ב, אבל אלה דמויות מוגדרות היטב ואולי גם מספר ארגונים כאלה ואחרים. ארה"ב היא "ידידה בערבון מוגבל", וממשל אובמה איננו ידידותי, תהיינה הכרזותיו אשר תהיינה. כדאי שישראל תפנים זאת במהרה.

יהיו מי שיגידו: על מה אתה מדבר?! ישראל איננה ארה"ב. ישראל תלויה בארה"ב וארה"ב, אינה תלויה בישראל. זה עובדתית נכון. הדבר נובע במידה רבה מהדרך בה הלכה ישראל עד היום, בעיקר מאז ימיו של רבין כראש ממשלה. ישראל "כלאה" עצמה במעמד של "הידועה בציבור" של ארה"ב, עד שגם האמריקנים התרגלו לחשוב כך. מאחר שארה"ב בהנהגת אובמה חותרת לשינוי עמדות בתחום זה, צריכה גם ישראל להפנים את העובדה שהעולם דינמי, ומציאויות גאו-פוליטיות משתנות בהתמדה. ארה"ב עוברת בעצמה שינויים דמוגרפיים ואידיאולוגיים פנימיים, ולאלה יהיו השלכות על מעשיה, גישותיה, השקפותיה, וסדרי העדיפות הלאומיים שלה. ומאידך-גיסא, ארה"ב בוודאי איננה יריבה ואסור להפכה לכזו. אבל מדינות בעלות אינטרסים שונים אינן רואות עין בעין את העולם, ובשאלות הקרדינליות להן, הן עומדות לעצמן, או שאינן עומדות כלל¹.

השורה התחתונה, ארה"ב שוב בנקודת שפל ביחסה לישראל. הפסדה מחליפה כהרף-עין את המהות ושאלות-יסוד הופכות לגינוני טקס, חבל. אין שום סיבה שהממשל ימדר את ראש הממשלה מלומר את דבריו ולהאבק על דעותיו בזירה האמריקנית הידידותית, אם היא אכן כזו. אין שום סיבה שהקונגרס, שבחלקו מתנגד למדיניות הנשיא מול אירן, לא ישמע כל מה שיש לשמוע בסוגיה שבה יתבע בקרוב להכריע. שאלת אפשרות התגרענותו של המזרח התיכון היא שאלה בינלאומית חשובה, גם אם היא איננה מכרעת לביטחון הלאומי האמריקני, כי אילו הייתה מכרעת היו התנהלות הנשיא והקונגרס גם יחד שונות בתכלית; כך אני סבור. יפי הנפש האמריקנים יודעים היטב, שהסכמת ראש הממשלה להופיע בפניהם להזמנתם, אינה מתקבלת בסבר פנים יפות ע"י הבית הלבן, ובכל זאת החליט ראש הממשלה להסתכן ולהופיע בקונגרס. ובמקום להושיט לו כתף, הם מושיטים לו כתף קרה... אם זו ידידות, מהו חוסר-ידידות?!