ההצגה בתיאטרון "הסימטה" שעלתה עם עיבודו של ארז חסון את הסיפור למחזה, ובימויו של חסון את צוות השחקנים המוכשר, הייתה ראויה ליותר ממה שנעשה מהסיפור. הבמה הזעירה של תיאטרון "הסימטה", בה עלו בעבר הצגות יחיד מעולות וייחודיות, אינה הבמה ההולמת את העלילה. אך זהו פרט זניח, לעומת מה שחסר בעלילה והיא הדרמה הכה נוקבת, שכאן מוגשת באנדרסטייטמנט, במינון מעודן ומקוצר. גם אם השחקנים שנבחרו מובחרים ומעולים, ועושים את מלאכתם כהלכתה.
ד"ר דפנה כצנלסון בנק, שכתבה את סיפורה האישי, וחוותה את הייסורים והחתחתים שספגה בעת שעמדה לסיים את תקופת ה"הסתכלות" - בה, כמוסמכת תואר שני ושלישי, הייתה צריכה למלא שלוש שנים של חניכות בהן שימשה רופאה פסיכיאטרית בבית חולים לחולי נפש, עמדה להעיד במשפט של נפגעת אונס. האנס - בנה של מנכ"לית משרד הבריאות (במחזה), עבר לכאורה בדיקה פסיכיאטרית, ובעוד שהיא, הרופאה, איבחנה אותו כאשם באונס, הרי מנהל בית החולים שחרר אותו בתואנה שהוא נורמלי, בטענה שהרי הוא סטודנט מחונן.
כדי למנוע את עדותה, מאחר שהיא לא הסכימה לוותר על גילוי האמת - כלא אותה המנהל בבית החולים בתואנה של הפרעה נפשית קשה. מירי רגנדורפר (שחקנית בצוות הצעירים של תיאטרון היידישפיל) ממחישה יפה את ההליך שעברה הגיבורה בדרך אל האשפוז, כיצד ניסתה בכל כוחה להישאר צמודה לאמת, אך נוכח הקשר שבין מנהל בית החולים ואמו של האנס - הרי שמלחמתה הייתה דון קישוטית מלכתחילה. לא רק היא הייתה לנפגעת מהשחיתות ומה"תן וקח" הקיימים במחוזותינו, כשכל יום נחשפת פרשת שחיתות במגזר הציבור. ולעיתים - כמה ביום.
לכלוך בבתי החולים
בעלה המקסים והאוהב של הרופאה נעימת ההליכות, המקסימה, אותו מגלם ברגישות רבה עופר רגירר שכה מתאים לתפקיד, משתדל בכל כוחו להפנות את כוונותיה מלמלא את ייעודה, במתן העדות על תחקיר שעשתה לנאשם. היא לא מוותרת, וכשהיא מאושפזת, סובלים מכך בעלה האוהב ובתה הקטנה. הבעל, שעומד גם הוא בפתח תקופת שינוי בעבודתו, ואמור לקבל משקיע רציני לתחום שלו - עקב המתחים וההתרגזויות בגלל המקרה - מאבד את המשקיע ונשאר ריקם.
מנהל בית החולים, דורון צפריר הכביכול אוביקטיבי ושומר על הכללים, עושה תפקיד של דמות מאוסה ומבחילה, בהאירו בזרקור את הלכלוך המתרחש גם בבתי החולים בארץ שכולם אינם נקיים מפרוטקציות, שחיתויות, עבודה פרטית בין כתלי בית החולים תוך ניצול עובדים נוספים. כמו לדוגמה מקרהו של מנהל המחלקה הכירורגית-פלסטית במוסד נודע במרכז הארץ.
אתנחתות של הומור
את הרגעים הטבולים בהומור, ומהווים אתנחתות מהמצב המרגיז הזה, מעניקים צפריר אלבז ומורן קל כשני מאושפזים במוסד, המתחזים בראשית ההצגה ל"אחים" שמדיהם מצויים בכביסה, והם מהתלים ברופאה בשאלות הסקר שהם כביכול עושים. כך הם חוזרים ונכנסים לבמה ולתוך סצנות, מהיותם מופרעים אמיתיים, ועושים זאת בחן רב ובעושר הבעות.
לסיכום: הסיפור היה ראוי ליפול לידי מחזאי מהשורה הראשונה, שיכול היה לזעזע עוד יותר, מכוח הדרמה שבסיפור והאפשרויות הטמונות בו. כאן, הדרמה צומצמה, ניתנה בסצנות קצרצרות ותמציתיות, וחסרה הייתה התחושה של תיאטרון במיטבו. מה גם, שלהצגה בנושא כה חשוב ומרעיש, היה מגיע להיות מוצגת באולם בעל ממדים מעט גדולים יותר, שהקהל שיושב בשורה הראשונה ברכיו לא תימחצנה אל הבמה.
מחזה שצריך להרעיש את אמות הסיפים, אך ראוי לשיפוץ ולהעמקה.
