לזכרם

בקרב שרידי מחנה ההשמדה אושוויץ יצא לפניה שמה של לילי קופצקי כמי שעברה את התופת הנאצי משני הצדדים של המתרס: מחד היא הייתה בעצמה אסירתו של גדול המחנות הידועים לשמצה, ומאידך היא שימשה כמזכירתם של מפקדיו מטילי המורא. אלה ניצלו את ידע השפות הרב שרכשה והטילו עליה לזייף את סיבת המוות בכרטיסיהם של האסירים שהוצאו להורג ולרשום בהם כי מתו ממחלה. בכך הם ביקשו, כמובן, להעלים מן העולם את עובדת השמדתם בכבשני הגז.

שבעה עשורים מאז השואה וחמישה עשורים מאז נכרתו עימה יחסים רשמיים - הופכת גרמניה להיות בעלת-ברית לדוגמה למדינת ישראל, שספק אם בכלל יש דומה לה כיום על מפת העולם העוין. למען הגילוי הנאות אני מתוודה מראש שאין הדברים הבאים אמורים להיות שיר הלל לגרמניה, גם אם יגררו אחריהם שובל טרוניות ומחאות נמרצות. בכל זאת אשים את נפשי בכפי, ולו כדי לחשוף את מה שנסתר מעיני כה רבים וטובים. מאיתנו.

אין זה יד המקרה שמחנה אושוויץ, אחד מתוך שישה מחנות השמדה שהקימה גרמניה הנאצית לצורך יישומו של "הפתרון הסופי של השאלה היהודית", הפך סמל ושם נרדף לשואה. אושוויץ מסמל בצורה המלאה ביותר את מזימת הזדון והרצח של הגרמנים, שבשלהי שנת 1941 החליטו לבצע כנגד העם היהודי גזר דין מוות כולל, אוניברסלי וללא פשרות.

במוזאון הבריטי מוצגת בימים אלו תערוכה של ההיסטוריה הגרמנית בראי החפצים היום-יומיים. לא פחות משלוש פעמים מודגש בה, כי השואה הייתה הפרק האפל ביותר בהיסטוריה הגרמנית. אכן כן. אך מה לגבי עמים אחרים?

המתרגם של ספרי "אישה אחת" כותב לי כי נתקל בשם של מחנה בו היינו הוריי ואחי ואני אסירים בצרפת של וישי בקיץ 1941, והוא לא מוצא לו זכר במאגרי המידע האינטרנטי. הוא אינו מאיית את השם כתיקונו, אבל כותב כי ניסה חלופות באיות ואף על-פי כן העלה חרס בידו. גם באיות הנכון לא מצא אלא עיירת קיט חסרת אפיונים ייחודיים בדרומה של צרפת. שום מחנה. שום מתקן מעצר. דבר לא.