יום אחרי פגישת בווין ובן-גוריון (שתוארה בפרק הקודם), ביום חמישי, 13 בפברואר 1947, נפגשו נציגי הציונים והבריטים בפעם האחרונה. שר המושבות קריץ'-ג'ונס דיווח לציונים שהפגישה עם הערבים לא הייתה מעודדת, והודיע כי שאלת ארץ-ישראל תידון בפרלמנט, מפני שגם היהודים דחו את הצעת הפשרה. סביר הוא שהפרלמנט יחליט לפנות לאו"ם. בן-גוריון חזר על טענותיו הקודמות וציין שהמנדט סיפק את הציונים עד שנת 1937, כלומר, עד שחלו בו שינויים.

קריץ'-ג'ונס הפתיע את אנשי שיחו בשאלה אם הם מוכנים לקבל את שיקול דעתו של הנציב העליון בעניין יכולת-הקליטה של ארץ-ישראל, אם תמשיך בריטניה במשטר המנדט במתכונת שלפני "הספר הלבן". בן-גוריון היסס; הוא לא רצה שהבריטים יתפסו אותו בלשונו ויסתייעו בו כדי להנציח את המנדט. לבסוף אמר: יש לראות את המטרה הסופית ואת אופי ההסדר הסופי. "היהודים מבקשים שהשלטון שיהיה בארץ יוביל להקמת מדינה יהודית בכל ארץ-ישראל המערבית. לשם כך יש לקבל גם את אישור האו"ם. במצב כזה הסוכנות היהודית היא שתפקח על העלייה".

ומה יעשו היהודים אם יחליט האו"ם להעניק לארץ-ישראל ממשל עצמי? הרי יעבור זמן רב מאוד עד שהם יהיו לרוב בארץ? הקשה קריץ'-ג'ונס.

היהודים מאמינים שהם מסוגלים להיות לרוב במהרה, בלי לגרום נזק לערבים, השיב בן-גוריון.

התוכנית של היהודים אינה מאפשרת הקמת מדינה ערבית בארץ-ישראל, ובמדינה היהודית לא יהיו לערבים זכויות על האדמה שהם ישבו עליה אלפיים שנה. זה אבסורד, טען שר החוץ בווין, ואף-על-פי-כן הבטיח שבריטניה לא תתנגד להקמת מדינה יהודית, אם זאת תהיה החלטת האו"ם.

גולדמן הציע לדון במה שיקרה בארץ-ישראל בתקופת הביניים, עד שתגיע הבעיה לאו"ם, אבל קריץ'-ג'ונס, שהיה כפוף להוראות ממשלתו, לא הסכים לדון בעניין זה לפני שהקבינט הבריטי יקבע את מדיניותו.

בסופו של הדיון אמרו נציגי הסוכנות שברור להם כי בריטניה אומנם תביא את הבעיה לאו"ם, וציינו שדעתם אינה נוחה מצעד זה. קריץ'-ג'ונס השיב: "החלטת ממשלת בריטניה תובא, בהקדם האפשרי, לידיעת היהודים".¹

בו בלילה נפגש בן-גוריון עם הלורד שומר החותם, ויליאם ג'ואיט, בתיווכו של היהודי הבריטי, סר סיימון מרקס. היה זה ניסיון של הרגע האחרון להציע לבריטים תוכנית שלא יוכלו לסרב לה. בן-גוריון אמר שוב שהסוכנות היהודית תוותר על דרישתה למדינה יהודית לאלתר, אם בריטניה תחזור לניהול המנדט במתכונת שלפני "הספר הלבן", תתיר למאה אלף עקורים לעלות לארץ-ישראל תוך שנתיים ותבטל את חוק הקרקעות. הוא הבטיח שאחרי שנתיים אלה תימשך העלייה לארץ-ישראל, אך ורק בהתאם ליכולת הקליטה הכלכלית שלה, והציע שיתוף-פעולה בפירוק ארגוני "הפורשים" אצ"ל ולח"י,² אך סירב להתחייב להפסיק את העלייה הבלתי לגלית.³

ג'ואיט הנלהב, שלא תפס, כנראה, את דקויות המשא-ומתן, אמר בסיום השיחה: "אני מבטיח לך ששיחתנו זו באה ממש ברגע האחרון". בישיבת הקבינט התלהבו אטלי ובווין פחות ממנו. הסכם עם הסוכנות היהודית עניין אותם פחות מאשר הסכם עם ארצות-הברית, והם ידעו שלא יוכלו לסמוך על ארצות-הברית בשאלת ארץ-ישראל, ושאין להם ברירה אלא להביא את הבעיה לאו"ם ולקוות ש"בפרק הזמן שבין ינואר לספטמבר 1947 (מועד כינוס העצרת הכללית) תהיה לנו שהות להוריד את העניין מסדר-היום (של דעת-הקהל בארצות-הברית ושל האו"ם)".⁴

בן-גוריון ידע שאנשי הצבא הבריטים הם המתנגדים העיקריים להקמת המדינה היהודית בחלק מארץ-ישראל, בגלל החשיבות שהם מייחסים לבסיסים הצבאיים בארץ, ושאנשי המודיעין הבריטי במזרח התיכון, שעליהם פיקד הבריגדיר קלייטון, מתנגדים, עקב העדפתם את ידידות הערבים. לפיכך פירט בכתב את היתרונות האסטרטגיים שתביא המדינה היהודית לבריטניה, ובאותו מסמך ניסה לפרק את החששות שרווחו במערב מפני הקמת מדינה יהודית עצמאית, והציע שבריטניה תכרות ברית צבאית עם המדינה היהודית ותחזיק בה בסיסים צבאיים. שליחו ונאמנו של בן-גוריון, טדי קולק, ביקש להיפגש עם מיניסטר ההגנה, אלכסנדר, כדי לתת לו את המסמך הזה, אבל אלכסנדר סירב להיפגש אתו. על כן נתן קולק את המסמך לפקידי משרד ההגנה. להלן עיקריו:

• 
  "א. הפעילות הציונית בארץ-ישראל סייעה לבריטניה להגביר את כוחה. אם לא ילכו הבריטים לקראת היהודים, יינזקו האינטרסים של בריטניה באזור. המדינה היהודית תהיה מוכנה לחתום על ברית עם בריטניה הגדולה ולהבטיח את האינטרסים הצבאיים שלה בנמלים, בשדות תעופה, בבסיסים ובדרכים, וכן להגן על האינטרסים הכלכליים והמסחריים שלה. בכך יש למדינה היהודית יתרון על-פני כל מדינה ערבית, שהרי באחרונה התברר כמה קשה לקיים את החוזה האנגלו-עירקי, והליגה הערבית דרשה – בשם כל העולם הערבי – שהכוחות הבריטיים יסתלקו מן האזור ושיבוטל המעמד המיוחד של בריטניה בכל אחת ממדינות ערב. המדינות הערביות המצדדות בהשפעה בריטית במזרח התיכון יסכימו לחלוקת ארץ-ישראל, מפני שמדינה יהודית פירושה מאחז של הבריטים באזור. [מעניין שאת אותם טיעונים עצמם, כמעט באותו נוסח, משמיעים היום היהודים, אחרי 67 שנים, באזני הבכירים בממשל האמריקני ובאמצעי התקשורת. מכאן שמדובר בעקרון אסטרטגי יסודי של ישראל. אויבי ישראל התוקפים אותה לא אחת טוענים היא שלוחה של הקולוניאליזם האנגלו-אמריקני במזרח התיכון]
  
  "ב. הטרור היהודי ייעלם אחרי שתצהיר בריטניה על תמיכתה בחלוקה. רוב היהודים יתנגדו לטרור אם הוא יסכן את הגשמת שאיפותיהם. גם אם יקבלו הבריטים רשות מהערבים להחזיק בסיסים בשטחיהם, כדאי להם יותר להחזיק בסיסים במדינה היהודית, שיהיו לה פוטנציאל תעשייתי, יכולת מדעית וכוח-אדם טכני. הנגב יישאר בשיממונו אם יהיה בבעלות ערבית, אבל אם הוא יינתן ליהודים יהיו בו כל התנאים הדרושים לבסיסים הצבאיים. רק היוזמה היהודית תסייע לאינטרסים האסטרטגיים הבריטיים בחבל-ארץ זה. השילוב בין התוכניות הצבאיות הבריטיות ובין תוכניות ההתיישבות של היהודים, יהיה לברכה לשני הצדדים.
  
  "ג. לא ייתכן שמדינות ערב ירצו או יוכלו לחסל את המדינה היהודית,⁵ ולערבים הארץ-ישראלים אין סיכוי למנוע את הקמתה, בלי תמיכת מדינות ערב. הזיכרונות ממאורעות 1936– 1939 עשויים לשכך את תאוות-הקרב של הערבים הארץ-ישראלים. השלום במזרח התיכון אינו קשור בהקמתה או באי-הקמתה של מדינה יהודית. הוא ייכון רק כאשר יכירו הערבים בזכותם של עמים אחרים לעצמאות, וכאשר תקום במזרח התיכון ברית של מדינות עצמאיות מורכבות מלאומים שונים. היהודים יתרמו לברית הזאת ידע מדעי, חקלאי, תעשייתי וטכני, ויגייסו הון למענה.
  
  "ד. אין חשש שהמדינה היהודית תהיה קומוניסטית. ה"קומוניזם" של הקיבוצים והמושבים היהודיים הוא כלכלי ולא פוליטי. אומנם מדינות הגוש המזרחי הרשו לאזרחיהן היהודים לצאת לארץ-ישראל, אבל לא כסוכנים, אלא כדי להיפטר מהם. יהודים, שהם קומוניסטים נאמנים, נשארו בארצות-מוצאם הקומוניסטיות."⁶
  

בן-גוריון הבין את הדומיננטיות של ארצות-הברית בעולם ואת כוחם הפוליטי של יהודיה, יותר ממנהיגי הדור הציוני שקדם לו, חיים ויצמן וזאב ז'בוטינסקי, אבל גם הוא העריץ כמוהם את התבונה הצבאית הבריטית, שהקנתה לבריטניה במשך מאות שנים עליונות על מדינות גדולות ומאוכלסות יותר ממנה. מ"מסמך קולק" אפשר ללמוד שבן-גוריון רצה שהמדינה היהודית תהיה גרורה של בריטניה, כדי שיהיה לה, בתחום הצבאי, אופי בריטי, אשר יקנה לה עליונות במזרח התיכון. לדעתי זה היה "התת-מודע האסטרטגי" של הציונות הבן-גוריוניסטית, שביטוי נוסף שלו היה הצטרפות ישראל הבן-גוריוניסטית, אחרי תשע שנים (ב-1956), לברית עם בריטניה וצרפת, בניסיון הכושל לכפות בכוח על מצרים את ביטול הלאמת תעלת סואץ. כך או כך, "מסמך קולק" מראה שבתחילת שנת 1947 היה בן-גוריון מוכן לוותר על הקמת המדינה לאלתר, כדי לזכות בחסדי בריטניה.

גם ראש האסכולה הפרו-סובייטית בציונות, משה סנה, וגם ראש האסכולה הרביזיוניסטית, מנחם בגין, ידעו זאת. בעלי שתי אסכולות אלה התייחסו בחשד ובזלזול לתבונתו האסטרטגית של בן-גוריון (ראה להלן), ואף-על-פי-כן נחשב בן-גוריון, על-פי המיתוס הלאומי הישראלי, לא רק למקים המדינה, אלא גם למצביא הציוני הגדול ביותר, שכל אלה שהיו לפניו ואחריו מתגמדים לעומתו. הטעם לכך הוא כפול: ראשית, במבחן התוצאה, בן-גוריון צדק, שהרי הוא הנהיג את הקמתה של מדינת ישראל. שנית, כמי שהביס פוליטית את יריביו משמאל ומימין, בן-גוריון, וסופרי החצר שלו וההיסטוריונים שהוא רומם, עיצבו את הזיכרון ההיסטורי של היהודים, בהאדירם את בן-גוריון, בהשמיטם את ליקוייו, ובהעלימם את תרומותיהם של יריביו.

ועידת-לונדון נסתיימה, וב-3 במארס 1947, כך סיכם נציג הערבים הארץ-ישראלים בוועידה, ג'מאל חוסייני, את רשמיו, בעיתון "ביירות אל מאסא": "ועידת לונדון הנחיתה מכת-מוות על תוכניות החלוקה ועל המלצות הוועדה האנגלו-אמריקנית, והפגינה את אחדות הערבים. הבריטים, הרוצים בשלום ובביטחון במזרח התיכון, מבינים כי לא ישיגו אותם בלי סיוע הערבים, לכן הם לא יכפו עלינו שלום בכוח. עמדתם תהיה ניטרלית כשתגיע הבעיה לאו"ם". חוסייני מנה שלוש סיבות ל"שנאת הבריטים ליהודים". א. הבריטים התרוששו במלחמה והיהודים התעשרו בה; ב. היהודים, שסחרו בשוק השחור, ניצלו את הבריטים; ג. הטרור הציוני בארץ-ישראל התרחב, והערבים הגיעו למסקנה שעליהם להכין כוח נגד הציונים.

מאמר זה, שנועד לשבח את כותבו ואת החבורה החוסיינית שהנהיגה את הערבים הארץ-ישראלים, מוכיח שהפלשתינים היו מנותקים מן המציאות האסטרטגית העולמית. גם מנהיגי הפלשתינים, כמו בן-גוריון, העריצו את בריטניה שלאחר מלחמת העולם השנייה, אך הם לא הבינו מה שהבין המנהיג הציוני, שלא בריטניה, אלא ארצות-הברית תקבע את גורל המזרח התיכון, ושלברית-המועצות תהיה בתהליך הזה השפעה מכרעת. הקשרים המעטים שהיו לבן-גוריון עם ברית-המועצות (באמצעות משה סנה) ועם ארצות-הברית (באמצעות סילבר, גולדמן וחבריהם) היו מכפיל הכוח העברי, שהעניק לציונים עדיפות אסטרטגית מוחלטת, לעומת כל העולם הערבי.

בן-גוריון וחבריו חששו מפני והמאבק הצפוי באו"ם. הם לא הכירו את האו"ם ולא העריכו נכון את השפעת ארצות-הברית בו, ואת עוצמתם של היהודים בארצות-הברית. הם גם לא האמינו שהבריטים אומנם מוכנים ורוצים לעזוב את ארץ-ישראל. אי-אמון זה, שהתבסס על מידע מודיעיני על התוכניות והתככים של הבריגדיר קלייטון ופקודיו,⁷ היה אחת מהנחות-היסוד המוטעות של האסטרטגיה המדינית הציונית, בימים ההם, ואחת מסיבות הניהול הכושל של המלחמה בתחילתה.

פקיד בריטי, הרולד בילי, אמר לאיש הסוכנות היהודית, דוד הורוביץ: "מדוע אתם משלימים בנקל עם מסירת בעיית ארץ-ישראל לאו"ם? עיין בתקנון האו"ם וראה את רשימת המדינות החברות בו. הרי כדי להשיג החלטה חיובית תהיו זקוקים לרוב של שני שלישים מכל הקולות, וברוב כזה תזכו רק אם יתאחדו הגוש המזרחי וארצות-הברית של אמריקה לתמיכה בהחלטה אחת, בנוסח אחיד. דבר כזה לא קרה, אינו יכול לקרות ולעולם לא יקרה".⁸

הורוביץ והמנהיגים הציונים טעו בהבנת דברי בילי. הם סברו שהוא ובווין רוצים למנוע את יציאת הבריטים מארץ-ישראל, ולא הבינו שהוא הביע בתום-לב את תמיהתו, מדוע סבורים הציונים שהם ישיגו באו"ם יותר משהשיגו בלונדון. בעת ההיא כבר הביעו כל מקבלי ההחלטות החשובים בקבינט הבריטי את דעתם, בעד פינוי ארץ-ישראל.

ב-15 בפברואר 1947 כתב בן-גוריון לאשתו פולה: "נסתיימה פרשה, אולי הפרשה הגדולה, של המנדט ... אנו עומדים עכשיו לפני מערכה גדולה, קשה ומכרעת".⁹ ותת-מיניסטר החוץ האמריקני דין אצ'יסון כתב בתזכיר סודי, ששלח אל ראש מחלקת המזרח הקרוב במשרד החוץ, לוי הנדרסון, ב-13 בפברואר: "תקופת המשא-ומתן בעניין ארץ-ישראל, שהחלה ב-1945, תמה. עתה תעביר בריטניה את השאלה לאו"ם". אצ'יסון העריך ששנת 1947 תהיה שנה רעה לאינטרסים האמריקנים במזרח התיכון, וש"אם לא ייזום הממשל את המדיניות, יוביל אותה הקונגרס (האמריקני), המושפע מהיהודים, והתוצאות תהיינה הרות-אסון".¹⁰ אנשי משרד-החוץ האמריקני רצו שבריטניה תישאר במזרח התיכון, כנציגת המערב, ושתקום ברית-הגנה בינה לבין המדינות העצמאיות שבאזור. לארצות-הברית היו אינטרסים משלה במזרח התיכון, והייתה תחרות בינה לבין בריטניה, בעיקר על השליטה במקורות הנפט, אבל אחרי מלחמת העולם השנייה הייתה ארצות-הברית מנהיגת הגוש המערבי, שהיה עלול להיקלע למלחמת עולם מול הגוש המזרחי, ואנשי משרד החוץ חששו מעוינות העולם הערבי-מוסלמי כלפי המערב, וחששו מחלל ריק במזרח התיכון, שברית-המועצות עלולה למלא אותו.

הבריטים לא העריכו נכונה את הכוח היהודי, את יכולת עמידתו מול כל מדינות ערב, ואת האפשרות שהוא יהיה נכס אסטרטגי – עיקרי או אלטרנטיבי – להם ולמערב כולו במזרח התיכון. עמדתם זאת הייתה תוצאת השוואה סתמית, מספר היהודים לעומת מספר הערבים והמוסלמים, והכוח הפוטנציאלי של היהודים לעומת כוחם הממשי של הערבים. לכאורה – אבל רק לכאורה – צדק מיניסטר ההגנה, אלכסנדר, כשטען שבריטניה מוכרחה לבחור בערבים למען האינטרס שלה.

מה הייתה סיבת המשגה של הבריטים בהערכת יכולת העמידה של יהודי ארץ-ישראל מול כל מדינות ערב, ובהערכת התועלת שהמערב עשוי להפיק מהמדינה היהודית? הסיבה הראשונה הייתה אי-הבנתם את הוויית הצבא והמלחמה (את חוסר ההבנה הזה אפשר לזהות גם במלחמת העולם הראשונה, גם בהתפתחויות בצבא הבריטי בין מלחמות העולם, וגם במלחמת העולם השנייה, אף כי הקואליציה שבריטניה הייתה חברה מרכזית בה, ניצחה במלחמות. היא ניצחה לא בזכות האינטליגנציה הצבאית הבריטית, אלא בגין ההתערבות האמריקנית ובגין הטעויות הקריטיות של גרמניה¹¹). כידוע, רוב אנשי הצבא והאסטרטגים, העריכו ומעריכים תוצאות אפשריות של מלחמה על-פי יחסי הכוחות המספריים. גם הבריטים העריכו את תוצאות המלחמה בין היהודים לערבים על-פי מדד זה, ולכן הניחו שאין ליהודים סיכוי לשרוד במלחמה. הם לא הביאו בחשבון את היתרון האיכותי שהיה לישוב העברי בתחום הפעלת הכוח. בשנות האימפריה שלטה בריטניה בהודו, בשל היתרון שלה בתחום הטכנולוגיה, והודות לארגון החברתי שלה, תוצאת תקשורת נבונה בתנאי שוויון, שהקרין על הפעלת הכוח. יתרון דומה היה לישוב העברי מול העולם הערבי.

ועידת לונדון הוכיחה שממשלת בריטניה אינה יכולה לקבל על עצמה אחריות על מדיניות, שנלווה אליה שימוש בכוח במזרח התיכון. מדיניות של מעצמה עולמית, בעניינים חיוניים לביטחונה ולקיומה, שאינה מלווה בנכונות לכפות אותה בכוח, עשויה להיות תכסיס דיפלומטי במקרה הטוב, ולהג ריק – "נמר של נייר" – במקרה הרע. במדיניותה הארץ-ישראלית של בריטניה, שהיה לה ביטוי בוועידת לונדון (ולא רק בה), התגלה אבדן הכושר של האימפריה לכפות את רצונה על מדינות ועמים. זה היה המעבר של בריטניה לעידן החדש, שבו נבנות מערכות-היחסים בתחומי ההגנה והכלכלה, בשיטות של משא-ומתן עם מדינות עצמאיות. התמורה הזאת נחשבת לשלב היסטורי תרבותי ונאור יותר, אבל השגיאה של בריטניה בשלב ההוא הייתה התייחסותה אל מדינות ערב כאל קהילות נאורות, המסוגלות לפעול על-פי שיקולים הגיוניים, בתוך הפוליטיקה הבינלאומית. בסוף שנות הארבעים הן לא היו כאלה, וההיגיון הבריטי לא התאים להן.

תוצאת מדיניותם של הבריטים הייתה עלולה להיות הפקרת היהודים ליצרי הרצח של ההמונים הערביים בארץ-ישראל ובמדינות השכנות, וקשה לקרוא לכך נאורות. הבריטים, שלא הביאו בחשבון את עוצמת רצון הקיום של היהודים, השלימו עם הרס הבית הלאומי היהודי, והפגינו בכך חוסר-אונים וכניעה לקפריזות של עבדאללה, פארוק ואיבן-סעוד, למגלומניה של המופתי הירושלמי, ולשיקולי השרידות השלטונית של שליטי דמשק, ביירות ובגדד. מדיניות חוסר-האונים של המערב בכלל, ושל בריטניה בפרט, טמנה במזרח התיכון את הזרע שהנביט סדרת המלחמות, שהישוב העברי ומדינת-ישראל נקלעו לתוכה, ושברית-המועצות היטיבה לנצל אותה בשלבים מסוימים, ובסופו של חשבון ניזוקה מן הניצול הזה.

בשיחות-לונדון התמודדו זה מול זה שני סוגי צדק, צדק אישי ליחיד וצדק קיבוצי/לאומי.

בווין, קריץ'-ג'ונס ויועציהם, הציגו עמדה הומניסטית: שליטת יהודים על רוב ערבי גדול והתיישבותם על אדמות ערביות, יהיו אי-צדק. הרי אם תקום מדינה יהודית בחלק מארץ-ישראל, לא יהיה לערבים השוכנים בגבולותיה ביטוי לאומי, ורבים מהם ייאלצו לנטוש את אדמות אבותיהם ואבות-אבותיהם (כך ראו הבריטים מראש את בעיית הפליטים הפלשתינים, אף כי לא השתמשו במונח זה). הקמת מדינה יהודית תפגע בשרידותם של פלשתינים רבים.

הציונים סברו שאי-אפשר לראות במתן פיסת-קרקע ליהודים במזרח-התיכון עוול כלפי הערבים. הם דיברו לא על צדק לערבי יחיד זה או אחר אלא על "צדק לערבים" ו"צדק ליהודים", וטענו שכמעט כל המזרח התיכון שייך לערבים, ושאם לא יינתן ליהודים אפילו נתח קטן אחד ממנו, יהיה זה אי-צדק כלפיהם ופגיעה בשרידותם כקבוצה. העוול שייגרם לערבים כיחידים נראה להם אפסי, הן מבחינה כמותית והן מבחינת "הצדק המופשט", כדברי בן-גוריון.

גם נציגי הערבים חשבו במונחים של צדק קיבוצי, לכן לא מצאו גם הם לשון משותפת עם הבריטים (שלא רצו לגרום עוול גם ליהודים כיחידים). לעומת זאת עשו נציגי הערבים שימוש נמלץ במושגים שנשאלו מהלקסיקון של הצדק האינדיווידואלי. התוצאה: טיעוניהם לא היו עקביים, והם הובסו במלחמת-ההסברה של שנת 1947–1948.

בן-גוריון וחבריו לא העריכו נכונה את היתרון הטכנולוגי-ארגוני של החברה היהודית. הם חששו שהמדינה היהודית העצמאית לא תעמוד מול כל מדינות ערב, בלי תמיכת הבריטים, וראו כמצב אידיאלי ארכה של כמה שנות עלייה חופשית, עד שהיהודים יהיו לרוב בארץ-ישראל ויקבלו את השלטון עליה, בלי התנגשות עם מושגי-הצדק של הבריטים ושל דעת-הקהל העולמית. לפיכך, היו נציגי הסוכנות היהודית מוכנים – כאפיק-מדיניות חלופי – לוותר על מדינה יהודית עצמאית לאלתר, ולהמשיך לחיות עוד מספר שנים תחת שלטון המנדט, בתנאי אחד: בלי "הספר הלבן". הסכנה הייתה שלא תשוב סיטואציה חד-פעמית כזו, שארה"ב וגם ברה"מ, במהלך המלחמה ביניהן, יתמכו בהקמתה של מדינה עברית. ואכן ארה"ב חזרה בה בחודש מארס 1948, כפי שיתואר בהרחבה להלן.

____

[בשבוע הבא: כל הערכותיהם של המדינאים ויועציהם ה"מומחים" התבדו; הבריטים תלו ארבעה חברי אצ"ל; ברית המועצות הפתיעה בתמיכתה בהקמתה של מדינה יהודית בארץ ישראל; העצרת המיוחדת של האו"ם לעניין ארץ ישראל מינתה ועדה להגיש המלצות.]

1. E 1443 FO. 371/61873. מסמכי משרד החוץ הבריטי.
2. באותו זמן היה לבן-גוריון אינטרס לפרוק האצ"ל והלח"י, יותר מאשר לבריטים, שראו גם בבן-גוריון טרוריסט, ושלא האמינו כי פירוק האצ"ל והלח"י יפתור את בעיית הטרור. הבריטים ידעו שנותני הטון ב"הגנה" – חברי "אחדות העבודה", ומפקד הפלמ"ח, אינם רוצים לנטוש את דרך הטרור. בן-גוריון היה מעוניין בפירוק האצ"ל והלח"י, כדי שהמונופול על הכוח הצבאי העברי יישאר בידיו. המונופול הזה העניק לו גמישות בניהול המדיניות הציונית וסיכוי לשכנע את הבריטים להמשיך לשלוט בארץ-ישראל, בתנאים שהיו לפני שנת 1937.
3. העולים הבלתי לגליים, שרובם לא הגיעו לארץ-ישראל, היו כאמור האמצעי העיקרי של מנהיגי הישוב העברי לשכנוע הממשל האמריקני לתמיכה בציונות.
4. עמיצור אילן, "אמריקה, בריטניה וארץ-ישראל", עמ' 263-262.
5. הערכה זאת היא, כאמור, אחד ההסברים להכנות הלקויות של הישוב העברי למלחמה. ההיסטוריוגרפיה הישראלית והתרבות הישראלית המיתולוגית, מצניעות אותה ומעצימות את העוצמה הצבאית שהייתה לערבים בסוף שנות הארבעים, וכן את תוכניתם של השליטים הערבים לחסל את המדינה יהודית לפני שתקום. ד"ר אבי קובר, המרצה במחלקה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית בירושלים ובמכללה הבין-זרועית לפיקוד ומטה, שהתמחה בתחום הלימודים האסטרטגיים, כתב בעבודת הדוקטור שלו ובספרו שהתבסס על עבודה זאת: "תהליך ההכרעה הצבאית במלחמת העצמאות היה אמור, מבחינת הצד הערבי, להיות קצר ביותר ולהסתיים בתבוסתה של ישראל" ("הכרעה", הוצאת מערכות, 1995, עמ' 183). מנחיו של קובר בעבודת הדוקטורט, פרופ' יעקב בר-סימן טוב ופרופ' יחזקאל דרור, שותפים לכשל שלו.
6. FO. 371/61903. E 1721.
7. Osnetdaily, Uncovered: U.K. intel encouraged Arab armies to invade Israel in 1948, December 29, 2014.
8. דוד הורוביץ, "בשליחות", עמ' 174.
9. ארכיון דב"ג.
10. FRUS 1947 Vol. 5, p. 1048 מסמכי משרד החוץ האמריקני.
11. בנושא זה אני דן בספרי "קריסה ולקחה", הוצאת "שרידות", 1993.