אנו חיים בדור של גאולה ולכן איננו יכולים לחוש את ההתפעמות של הגאולה, שכל כך הרבה דורות ציפו לה. כשאתה חי את היומיום של הגאולה, אתה פורט את החזון לפרוטות ואינך חש עוד את כיסופי הדורות.
המשורר איתמר יעוז- קסט חש את גודל הימים, אך ראה גם בעיניים מפוכחות את המציאות האמיתית של הגאולה, את קשייה ונפתוליה. גאולה היא חלום דורות, אך בהתממשותה היא משבר של זהות. קיבוץ גלויות הוא מושג נבואי, אך בהתממשותו במציאות הוא משבר של זהות. מפגש של יהודים מגלויות שונות הוא מרגש מאוד לאחר ניתוק כה ארוך ופיזור לקצווי העולם, אך הוא מפגש טראומטי, משבר של זהות.
היהודים עלו לארץ מגלויות שונות, וראו בארץ שורש זהותם, השורש האמיתי, המולדת האמיתית. אך בהיותם עקורים מארץ אחרת ושפה אחרת, הייתה זהותם לזהות מפוצלת וקרועה: כאן בארץ הם חוו את ה"דו שורש", את השורשים הכפולים.
המשורר והוגה הדעות איתמר יעוז קסט ראה את הדברים בצורה מפוכחת וכואבת עוד בעידן שאחרים דיברו על כור ההיתוך ועל תרבות ישראלית אחת. לפני ארבעים שנה פורסם ספרו הראשון "נוף בעשן: פרקי ברגן בלזן", ובשיריו הראשונים תיעד את חוויותיו כילד במחנות הריכוז:
דִּבְּרָה הָאֵם:
"עַל שְׁתֵּי עֵינֶיךָ שְׂעָרִי נָשַׁר
לְבַל תָּקִיץ -
כָּעֵת שְׂעַר רָאשִׁי
נִגְזַז...
כְּמוֹ שֵׂיעַר עַל שְׁתֵּי עֵינֶיךָ
נוֹשֵׁר עָפָר". (עמ' 10) היום, ממרחק זמן, מתברר שספרו הראשון היה תחנה אחת במסע תחנות ארוך שעבר המשורר. איתמר יעוז קסט פרסם מאז את כתביו בפרוזה, בשירה ובמסה ותיעד את מעברי הזהות שלו לעיני קוראיו. מסע הזהות שלו נע במסלול של מהַגר הנע מן הפּליטוּת והזרוּת אל מרכז ההוויה הספרותית הישראלית, כשהוא מתעקש לשמור על זהות ה"דוּ-שורש", כפי שכינה זאת המשורר. הוא גם נע במסלול של איש הקרוב לחיי החולין והישראליות החופשית ונטולת הסמכות האלוהית אל החוויה הדתית במלואה (קרי: חזרה בתשובה).
הוא חש צורך להתחשבן עם רצף הדורות, עם הגיניאולוגיה הפרטית שלו:
שְׁנוֹתַי גָּבְהוּ, אָבִי
מִסַּךְ שְׁנוֹתֶיךָ.
רְאֵה,
חָלַף הַזְּמָן בּוֹ לְגִילְךָ הִגַּעְתִּי, וְאוּלָם
עוֹד חַי סְבִיבִי הַקַּיִץ וּבִנְחִירַי עוֹד רֵיחַ יַם (משירי איתמר יעוז קסט, 2001,עמ' 343). מבחינתי, איתמר יעוז קסט הוא אחד ממבשרי הפלורליזם התרבותי והלגיטימציה לתרבויות המעוגנות בנופים חוץ-ישראלים.לעמדה זו של איתמר הייתה עבורי (ועבור משוררים נוספים שעלו מארצות המזרח) משמעות אישית בדרכי השירית לפרוץ אל מחוזות אלו. יעוז-קסט נתן לגיטימציה לשורר את השם המחוק, לשורר על השם המחוק. ואכן, בשנים הראשונות למדינה, ניסו מחוקקי התרבות שלנו למחוק את השמות הישנים וליצור כאן יהודי חדש. יעוז -קסט הופיע הן כמסאי שנאבק למען הזהות של דו -שורש והן כמשורר שביטא בשיריו את הערגה לשורר את השם המחוק:
וְרַק אֵיזֶה שֵׁם מָחוּק הוֹלֵךְ סוֹבֵב
בְּעִקְבוֹתַי,
וְרָץ אֲנִי,
וְעוֹדֶנִּי רָץ הַבָּיְתָה
לְמוּל לוֹעֵי בָּתִים פּוֹלְטִים אֶת דְּיוֹקָנִי
עִם כָּל עָדְפֵי הַקַּיִץ,
בְּלַחַן מִזְרָחִי רָדוּם ( שם, עמ' 52). אין זה פלא בעיניי שאיתמר יעוז קסט היה המו"ל של הספר "מנחה מרוקאית", ספר חלוץ בשירת ה"דו שורש" של משורר שהוריו עלו מצפון אפריקה:
ארז ביטון. מאז שנות היישוב והקמת המדינה רווחה כאן הכמיהה ליהודי חדש שהוא דור בארץ. זו הייתה שאיפה ואפילו יומרה לפתוח רצף חדש של ילידי הארץ שזהותם מעוגנת בנופים הישראלים, ותודעתם חפה מן העבר הגלותי. הציונות, שחרתה על דגלה את ערך "שלילת הגולה" לא העריכה את סכנותיו של ערך זה. הדור הצעיר הרחיק לכת ופרש זאת לפעמים כשלילת העם היהודי בגולה, כשלילת התרבות היהודית שנוצרה בגולה, כשלילת שפות היהודים בגולה, כשלילת ההיסטוריה היהודית בשנות הגולה. אכן, הצברים הרחיקו לכת.
ההקצנה של העמדה הציונית באה לביטוי בתנועת ה"כנענים" בראשותו של יונתן רטוש. היה משהו מאוד מפתה ורומנטי בעמדה הכנענית . אך ההתמקדות בַּזיקה לארץ ישראל, עם כל החיוב והיפה שבה, באה לרוקן אותנו מנכסי העבר וגם לפורר את האחדות היהודית. במישור הפוליטי איימה עמדה זו על ראיית מדינת ישראל כמדינת העם היהודי. לכן, קשה היה לי כיהודי וכמשורר להשלים עם עמדה זו של שלילת הגולה. העמדה שהציב איתמר יעוז קסט קסמה לי, ואני מניח שהיא קסמה ליוצרים רבים שאילן -היוחסין שלהם היה דו- שורשי. התפיסה אמרה: במצב הנתון, אנו חיים בעידן של דו- שורש.
התפיסה התרבותית הישראלית בראשית שנות המדינה העלתה על נס את דמותו של הצבר הזקוף נטול המשא הגלותי. אל תוך מציאות זו בא איתמר יעוז קסט לכאן כיהודי פְּליט שואה בשם פֶּטר. וכבר בשם העברי שהוא בוחר לעצמו הוא מבטא את הדילמה בדבר הזהות בה יבחר. הוא רצה את השורשים הישראלים ולכן בחר בשם עברי: איתמר יעוז. מה יפה יותר מאשר להתחבר לְערך הגבורה הישראלית ! יָעוֹז, שם שכולו עוֹז וגבורה. אך הוא ביטא גם את הרצון לשמור על שורשיו הגלותיים בשמירה על השם קסט: איתמר יעוז-קסט.
סופרים אחרים, אם נזכיר ברמז, ויתרו לחלוטין על שורשיהם בעבר: ברל פלדמן הפך לאמיר גלבע, סמיר מג'לד היה לסמי מיכאל, מוסיה תהילים זוגר היה ל
דן בן אמוץ ופרנץ קישונט היה ל
אפרים קישון.
לאחר הלם הישראליות, החליט איתמר יעוז-קסט לתת לגיטימציה לזהותו הדו-שורשית וכתב ב-1979 את המסה על דו-שורשיות. שירתו הייתה הביטוי המוחשי למסכת ההגותית שלו. מול הפּרנויה הציונית שמא יתנו מקום כבוד לשורשים חוץ-ישראלים, בא איתמר יעוז-קסט והציג את זהותנו הרב-תרבותית כאן כנתון. כמו אמר: אומנם השאיפה הציונית היא להשיג בקפיצת- דרך דמות של יהודי חדש החף מן החטוטרת הגלותית, אך שורשינו הכפולים הם נתון עובדתי ואפילו ספרותי. עמדה זו נתנה הרבה כוח לצעירים שהיו אז בראשית דרכם הספרותית, והם לא ידעו אם להעדיף את הכותונת של הבית או את החולצה של בית-הספר. המציאות הישראלית של כור ההיתוך כמו ניסתה לשדר לי שהעולם התרבותי של הוריי הוא זר כאן ועליי לאמץ את העולם התרבותי של המורים בבית -הספר. דור של תלמידים גדל מתוך תחושה של ניכור לתרבות הוריו. השורש הגלותי נתפס כשורש שצריך להתבייש בו.
יעוז קסט שורר את הלם העלייה לארץ:
אֶחָד אֶחָד
כְּמוֹ עוֹלִים מֵחֵיק הַיָּם
בָּקְעוּ
אֶל חַיֵּיהֶם הַמַּתְחִילִים שֵׁנִית
בֵּין צְעָקוֹת וּמִזְוָדוֹת
בְּגֶשֶׁם שֶׁנִּתַּך עַל הַנָּמָל לְלֹא הֶפְסֵק
כְּמֵי לֵידָה עֲנָקִית (שם, עמ' 53).
בשיר זה יש דו -שיח סמוי עם הפתיחה לספרו של
משה שמיר "במו ידיו": " אליק נולד מן הים". פתיחה זו הפכה מאז לסמל של דור שלם שחש שהוא נולד כאן, ללא שורשים בגולה וללא עבר היסטורי. בשיר שצוטט לעיל, הבאים אל הארץ נראים "כמו עולים מחיק הים" והמים הם מי שפיר של לידה חדשה.
איתמר יעוז קסט נתן לגיטימציה ליוצרים רבים שחשו זאת אך לא ביטאו זאת במלים עמדתו של איתמר במניפסט "דו שורש" (הוצאת עקד, 1979 ) הייתה מן המניפסטים הספרותיים שהתוו דרך, שסללו דרך לחשבון נוקב עם זהותנו העצמית ועם הגורל היהודי עמדה זו פתחה צוהר אמיתי לראִיית המורכּבוּת של התרבות היהודית, ואיתמר היה חלוץ בראִייה זו. בשנים האחרונות הולכת ומתבססת התפיסה שהתרבות הישראלית עדיין לא נוצרה והיא עדיין בשלבי התהוות. איתמר יעוז קסט היה חלוץ בהתוויית תפיסה זו. העליות השונות אף מחזקות עמדה זו ומציבות מולנו חלופה תרבותית שונה מן התרבות הישראלית המוכרת לנו.
חובה לומר, שבצד העמדה של איתמר, שהבליטה את השורשיות ואת הרב-גאוגרפיות של התרבות היהודית, בשנים האחרונות הוא עבר באופן מודרג תמורה נוספת: הוא התחבר באופן דומה לנדבכים השונים של הזמן היהודי. לא רק שזהותו אינה מחוברת למקום אחד (המקום הישראלי), היא גם אינה מחוברת לזמן המצומצם של התקומה, הזמן הישראלי. ההתחברות של איתמר לנכסי הרוח היהודיים שנוצרו במשך הדורות הובילה אותו בדרך העולה בֵּית-אֵל, ובשנים האחרונות אף חצה את הקווים בין חילוניות, מסורתיות ודתיות וחבש כיפה לראשו. מכאן ואילך איתמר אינו רק דו-שורשי מבחינה גאוגרפית. הוא גם דו-שורשי מבחינה היסטורית: שורשיו מעתה מעוגנים גם בזמן הישראלי אך גם בזמן היהודי:
בְּרֹאשׁ גָּלוּי - וְחָש כְּחוֹטֵא
בְּרֹאשׁ מְכֻסֶּה - וְחָשׁ כִּמְתַעְתֵּעַ,
חוֹלֵף הָיִיתִי בָּרְחוֹבוֹת
בְּעוֹד מַשַּׁב רוּחוֹת פּוֹרֵעַ שְׂעָרִי
בְּלִי שֶׁאָבִין
כֵּיצַד זֶה מִתּוֹכִי בָּנִיתִי אֱמוּנָתֶךָ,
לְעֵת כִּי נִקְבָּצוֹת מִנֶּגֶד
כָּל הַמִּצְווֹת כֻּלָּן (עמ' 285). לסיום: לאורך כל יצירתו הוביל איתמר יעוז קסט בעקביות את המהפכה שהציונות אינה מעבר מיידי ומהיר לזהות ישראלית אחידה, אלא היא מצב ביניים של שורשים כפולים. גם בהגותו וגם ביצירתו חי איתמר יעוז קסט את הזהות של "דו שורש".
