השופט: "טבעת הנישואין הפכה לטבעת חנק"

"237 חודשים כבל המנוח את התובעת בכבלי עגינות תוך שהוא אינו מניח לה לחיות כאדם חופשי הרשאי להינשא שנית, להוסיף וללדת ילדים, לרקום ולטוות את סיפור חייו. 237 חודשים בהם אטם המנוח אוזנו מלשמוע שוועתה. 237 חודשים בהם הפכה טבעת הנישואין על אצבעה של התובעת לטבעת חנק על צווארה". כך מסיים השופט, צבי ויצמן, מבית המשפט לענייני משפחה בכפר סבא, את פסק דינו הארוך המשתרע על 47 עמודים.

עניינו של פסק הדין בתביעתה של אישה לפיצוי כספי מעיזבונו של בעלה, בגין הנזק הממוני והלא ממוני שנגרם לה, לטענתה, בשל סירובו של בעלה המנוח ליתן לה גט במשך כעשרים שנה.

בני הזוג נישאו בשנת 1957, כאשר כבר מראשיתם לא היו אלה נישואין מאושרים. בין בני הזוג התלקחו מריבות חדשות לבקרים כאשר הבעל אינו חוסך מאשתו את נחת זרועו ושבט לשונו. הסכסוכים בין השניים הגיעו מדי פעם לשעריו של בית המשפט. באחד מפסקי הדין בעניינם שניתן עוד ב- 1970 אומר השופט בייסקי את הדברים הבאים:

"הנתבע לא פעם הרים ידו על אשתו ולא רק איים אלא אף הנחית בה מכות . היה והמשטרה נאלצה להתערב ובמקרה מסוים נלקחה התובעת לבית חולים...".

האב האלים הטיל את חיתתו על כל בני הבית, כך למשל סיפר בנו של המנוח בעדותו המצמררת: "חזרתי מהגן הייתי מגיע חוטף צעקות או מכות. הלכתי לבית הספר ואוי ואבוי אם הייתי חוזר עם ציונים פחות מ- 100... לא אשכח שהגעתי עם ציון של 92 בחשבון, חטפתי תיק שהיה עם ברזלים וחטפתי את הברזל של התיק בצוואר. המנוח צעק עלי - "איזה חמור אתה שמגיע עם ציון 90".

בשנת 1969, לאחר שהאישה קצה בחייה עם בעלה עזבה עם ילדיה את ביתם המשותף ושבה להתגורר עם הוריה. היא הגישה בשנת 77' תביעת גירושין, לבית הדין הרבני בת"א. לאחר דיונים ממושכים בין הצדדים קבע בית הדין הרבני ב 1979 כי על הבעל לגרש את אשתו:

"אנו מחליטים: דעת בית הדין כי על הבעל להיענות לתביעתה הצודקת של אשת ולגרשה בגט פיטורין".

ואולם, למרות החלטה זו והחלטות נוספות של בתי דין שונים שקבעו גם לנקוט בסנקציות החוקיות כנגדו, עמד הבעל במריו וסירב לתת גט לאשתו.

הבעל הלך לעולמו בשנת 1998, לא לפני שהספיק לערוך צוואה בה מפורטת חלוקת רכושו בפרוטרוט ל- 27 קרוביו. למותר לציין כי האשה ושלושת ילדי בני הזוג הודרו ממנה.

האישה הגישה לבית המשפט תביעה בה היא דורשת את הסעדים הבאים:

פיצויים עבור נזקים ממוניים ונפשיים שנגרמו לה בגין עגינותה על-ידי המנוח, פיצויים עונשיים מוגברים כנגד המנוח, ליתן פסק דין הצהרתי הקובע כי מחצית מרכושו של המנוח שייך לה מכוח חזקת השיתוף וכן היא תובעת פיצויים בשל התחמקות המנוח מתשלום מזונות.

בפסק דינו, סוקר השופט ויצמן את ההלכה העברית, ומותח ביקורת על המצב הקיים הגורם לעגינותן של נשים. "נמצאנו למדים - אם אין פסק הדין מגיע לדרגת חיוב בגט לא ינקוט לרוב בית הדין בסנקציות כנגד הסרבן, ויותר מכך גם אם ינקטו כנגדו הליכי אכיפת גט הרי באם עומד הסרבן בסנקציות אשר הוטלו עליו או שמבקש הוא להציק ולהתנקם באשתו - תמצא עצמה האשה כבולה אליו לעולמים עד שהמוות יפריד בינותם! - כך היה בעניין דנן!".

בית המשפט פסק כי על העיזבון לשלם לאשה סך של 3,000 ש"ח על כל חודש שהשאיר אותה הבעל בעגינותה. הפיצויים חושבו החל מ- 29.3.79, היום בו החליט בית הדין הרבני כי עליו לתת את הגט, ועד למועד פטירתו ביום 21.12.98 (237 חודשים) ובסך-הכל 711 אלף שקלים.