נשיא בית המשפט העליון, אשר גרוניס, גילה לאחרונה, כי נעשה ניסיון למנות שופט ערבי לבית המשפט המחוזי בירושלים אך הוא נכשל. גרוניס לא פירט, ואנו מביאים כאן לראשונה את הסיפור המלא.

השופט הערבי הקודם (והיחיד) במחוזי בירושלים היה עוני חבש, אשר פרש בשנת 2013. הוועדה למינוי שופטים איתרה מועמד מתאים מבין שופטי השלום, אבל אז קמה סערה - בתוך המגזר הערבי עצמו. "זה היה כמו אצל החרדים: למה הבן שלו ולא הבן שלי", אומר מקור יודע דבר. הדרך לטרפוד המינוי הייתה קלה ופשוטה: הגשת תלונות אתיות נגד המועמד. זה הספיק, למרות שכמובן בדיעבד התברר שלא היה להן בסיס.

זו לא הייתה הפעם הראשונה. לפני מספר שנים סומנו כמה מועמדים לשיפוט מקרב עורכי הדין בעיר אום אל-פחם. עד מהרה הוצפה הוועדה בתלונות הדדיות, והתוצאה הייתה שאיש מהם לא התמנה. אז אולי לפני שאישי ציבור ערבים מתלוננים - ולעיתים בצדק - על קיפוח, כדאי שינסו לפעול לשינוי כמה נורמות בביתם-פנימה.

בסבב המינויים האחרון לבית המשפט העליון היו שני מועמדים ערבים, שניהם מבית המשפט המחוזי בתל אביב: סגן הנשיאה ג'ורג' קרא ושופט המחלקה הכלכלית חאלד כבוב. כידוע, איש מהם לא נבחר. התחושה שנוצרה הייתה, שהוועדה - ובעיקר הפוליטיקאים שבה - לא תמנה שופט ערבי שני לבית המשפט העליון, ושעל המועמדים מן המגזר יהיה להמתין עד לפרישתו של סלים ג'ובראן באוגוסט 2017.

מצד אחד, זה מרגיז ואפילו מקומם. הגיע הזמן שאחרי 67 שנות עצמאות, תיפסק שיטת ה"כסאות" בבית המשפט העליון. חלקית זה אכן קרה: פעם היה רק שופט דתי אחד, היום יש שלושה; פעם היה רק שופט מזרחי אחד, היום יש שניים. הערבים הם 20% מאזרחי ישראל, אבל ייצוגם בעליון הוא 7% בלבד. מצד שני, אי-אפשר להסתכל רק על התמונה הרחבה, וצריך לראות מהו שיעורם של הערבים בין עורכי הדין ולאחר מכן בין השופטים - ושם הוא רחוק מלהיות 20%. אז גם כאן, דומה שהציבור הערבי יצטרך להשתנות מתוכו לפני שניתן יהיה להעניק לו את השוויון לו הוא זכאי.

ציינתי את זה לפני מספר שבועות, ועכשיו זה הופך למציאות: בכנסת ה-20 יהיה קשה מאוד למנוע את חברותו של נציג ערבי בוועדת חוץ וביטחון. לפי כל הסקרים, הרשימה הערבית המשותפת תקבל למעלה מעשרה מנדטים, אולי 11, אולי אפילו 12, ויש לה סיכוי לא רע להיות השלישית או הרביעית בגודלה בכנסת. בהנחה שהיא לא תתפצל למרכיביה לאחר הבחירות, היא תעמוד היטב בקריטריון הגודל לחברות בוועדה הכל-כך רגישה הזאת.

עד היום נמנעה חברות של ח"כ ערבי בוועדה פשוט על-ידי קביעת רף הכניסה מעל לגודלה של הסיעה הערבית הגדולה ביותר. זה יהיה בלתי אפשרי כאשר היא תהיה גדולה כצפוי. אפשר יהיה לקבוע את הרף על 20 חברי כנסת, ואז הליכוד והמחנה הציוני יתנו חלק ממכסותיהן למפלגות האחרות, אבל זה יהיה כל כך שקוף - עד שספק אם מהלך כזה יעמוד במבחן בג"ץ.

יש האומרים: שופטי בית המשפט העליון אינם מתאבדים וגם הם לא רוצים שמי שמזדהה בגלוי עם החמאס או עם הרשות הפלשתינית ייחשף לסודותיה הכמוסים ביותר של המדינה. בהחלט סביר, אך השאלה היא האם יוכלו למצוא את הדרך המשפטית שלא להתערב בהחלטה כזו של הכנסת. זה לבטח לא יהיה קל.

הנימוק הביטחוני הוא גם זה העומד, לפחות בצורה חצי-רשמית, בבסיס הימנעותה של המדינה מגיוסם של ערבים לצה"ל. אך הוא אינו יכול לעמוד בכל הנוגע לשירות אזרחי, והגיע הזמן לשים את הדברים על השולחן. לא ייתכן שרק החרדים יידרשו - ובצדק - להשתתף בנטל ולאחר מכן להיכנס לשוק העבודה, בעוד הערבים ימשיכו ליהנות מפטור גורף ולסבול ממצוקה כלכלית.

אין שום סיבה הגיונית שלא לפעול לשילובם של ערביי ישראל בשירות אזרחי, יהיה שמו אשר יהיה. זהו מצב של win-win: הצעירים הערבים יתרמו לחברה בה הם חיים, גופים ציבוריים במגזר הערבי ייהנו מכוח אדם זמין ולא-יקר, המתנדבים ייחשפו לידע חדש ולהזדמנויות חדשות, והציבור הערבי בכללו ישתלב יותר וקיפוחו יפחת.

אין ספק שזה יהיה קשה. בדיוק כמו אצל החרדים, גם אצל הערבים ההתנגדות לשירות האזרחי היא בחלקה אידיאולוגית ובחלקה אינטרסנטית: הסתייגות מהזדהות עם המדינה ושמירת השליטה של עסקנים על הציבור. אך בדיוק כמו אצל החרדים, אין להימנע מלבצע מהלך מוצדק ואף חיוני רק בגלל שהוא קשה. צריך להתחיל, ברגישות ובצעדים קטנים, אבל צריך להתחיל.

שתי נקודות בהקשר הזה. הראשונה: בא-כוחה של חנין זועבי, עו"ד חסן ג'בארין, טען שפסילתה בידי ועדת הבחירות המרכזית (שכידוע בוטלה בידי בית המשפט העליון) הייתה חלק מנסיונה של הפוליטיקה היהודית להשתלט על הערבית. הגישה הזאת, שמסרבת להכיר באחריותם של פוליטיקאים ערבים למעשיהם, רק מזיקה לעניינם. איש אינו מנסה להשתלט על זועבי וחבריה; כל מה שמצפים מהם - ואולי זה יותר מדי - הוא שלא יביעו תמיכה פומבית במעשי טרור ובאויביה של המדינה.

השנייה: אולי פספסתי, אבל ככל שראיתי, רק מצד אחד של משכן הכנסת לא נאמרה אף מילה בעקבות פטירתו של אורי אורבך - מהסיעות הערביות. יריבים פוליטיים כמו זהבה גלאון, אורי גילאון ושלי יחימוביץ' ספדו לאורבך, שבאמת היה איש שכולם אהבו ושלאיש לא הייתה אף מילה רעה נגדו. חוץ מזה, אפילו הנימוס המינימלי מחייב: הלך לעולמו חבר ממקום העבודה, אז לפחות מביעים תנחומים למשפחה. הלך לעולמו שר בממשלת ישראל, אז לפחות אומרים עליו איזו מילה טובה. חברי הכנסת הערבים לא יכולים לדרוש שיתנו להם את הכבוד הראוי - והוא בהחלט ראוי - אם הם אינם יודעים לתת את הכבוד המינימלי.

לפני שלוש שנים כתבתי כאן על העובדה שהשופט סלים ג'ובראן לא שר את "התקווה" בטכס מינויו של אשר גרוניס לנשיא בית המשפט העליון, ושאלתי מה ההבדל בין ההמנון לבין דגל המדינה (טלית ומגן דוד) וסמל המדינה (מנורת המקדש). ג'ובראן הסביר מאוחר יותר, שבעוד שאת הדגל והסמל הוא מכבד בצורה סבילה, את ההמנון עליו לשיר בצורה פעילה - ואת זה הוא לא מסוגל לעשות.

הסבר הגיוני אבל לא מוצדק. ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית, ובלא "נפש יהודי הומיה" היא לא הייתה קמה. "להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון ירושלים" - זו הסיבה האחת והיחידה לקיומה של המדינה. לכן, "התקווה" לא מתייחס לאזרחי המדינה אלא לבסיס-שאין-בלתו עליו היא ניצבת. הטלית, מגן הדוד והמנורה מבטאים בדיוק את אותה "תקווה בת שנות אלפיים" שהתגשמה באייר תש"ח.

חוץ מזה, תמיד ובכל מקום יימצא מי שההמנון אינו עולה בקנה אחד עם דעותיו. האם אסירים אמריקניים משוחררים משירת ההמנון משום שמבחינתם ארה"ב אינה "Land of the free"? האם מי שתומך בהפיכתה של בריטניה לרפובליקה יכול להימנע מ-"God save the queen"? ודאי שלא. ההמנון, כל המנון, מייצג את ערכי היסוד הרחבים של המדינה - ולא מתיימר להציג ערכים שכולם-כולל-כולם מסכימים איתם. אז כמו שארה"ב היא ארץ חופשית למרות שיש בה אסירים, וכמו שבריטניה היא מונרכיה למרות שיש בה רפובליקנים - ישראל היא מדינה יהודית למרות שיש בה ערבים. ההמנון שלה, כמו שמה וכמה דגלה וכמו סמלה וכמו שפתה המובילה, אומר בצורה חד-משמעית: זוהי מדינה יהודית.