קראתי: "פרס בזיגזג", (
ידיעות אחרונות, אייכנר וטרבלסי-חדד, 15.2.15);
"פרס ישראל לספינולוגיה (ותודה לבוז'י)", (ידיעות אחרונות-דעות, בן דרור ימיני, 16.2.15); "זעקת הסופרים", (ידיעות אחרונות, אלעד זרט, 11.2.15);
"קריסת הפרס", (ידיעות אחרונות, אלעד זרט ויואב בירנברג, 12.2.15);
"חברי ועדה קיצונים מחלקים פרסים לחבריהם", (ידיעות אחרונות, איתמר אייכנר, 12.2.15).
כבר אמרתי מספר פעמים לעיל ובהזדמנויות אחרות, שאינני מקבל את ההתקפות האישיות הבוטות על נתניהו או על אשתו כהליך תקין במאבק הפוליטי על ההגמוניה במדינה. מחול השדים שמנהלים המחנה (הפוסט) ציוני הדו-ראשי ומפלגת "יש(?) עתיד" נגד נתניהו, נושאת אופי מכוער של פסילה אישית שמקורה בחוסר יכולת, כשרון ונימוקים משכנעים להתמודד מולו בסוגיות-מדינה מעשיות, או בהבנה שעמדותיהם בסוגיות המדינה העקריות אינן מתקבלות באמון או בתמיכה על-ידי רובו של הציבור.
הדרך החלופית פועלת להעכרת האוירה הציבורית, להחרפת הקיטוב בין המחנות הפוליטיים ולמציאות כאוטית במדיה, בתקופה עתירת אתגרים. מחלוקות הן תופעה לגיטימית, ומותר וצריך לבטא אותן ולדון בהן, אבל קשה עד בלתי אפשרי לקבל ברצינות טיעונים של מי שמעולם לא כהנו כראשי
ממשלה שהם מסוגלים לנהל מדינה במצב בו נתונה ישראל טוב יותר מנתניהו, מבלי שיציגו תוכנית, דרך פעולה קונקרטית וצוות מבצע שישכנעו את הציבור שדבריהם אינם ריקים מתוכן. עד כה אף מפלגה לא עשתה זאת במערכת הבחירות הנוכחית. במקום זאת אנו עדים לסחרירים, לשמועות, לקמפיינים אישיים, לטענות-סרק ולציקצוקי שפתיים. סיפור פסילת השופטים מהוועדה להענקת פרס ישראל בספרות לש"ז, הוא דוגמה קלאסית להבלים אלה.
אינני יודע אם היועץ המשפטי לממשלה, שסיפק לנתניהו את הסולם לרדת בו מעץ הפסילה, עשה זאת לפי בקשת נתניהו, או ביוזמתו. עצם העובדה שנתניהו השתמש בסולם נותנת טעם חמור לפגם בדרך הניהול של המדינה בתקופת בחירות. עודף הסמכויות של היועץ המשפטי כאן הוא בלתי-נסבל. אני מתנחם בכך שנתניהו כבר הודיע שאחרי הבחירות, אם יקבל את אמון הציבור, יפעל לשינוי ההליכים לקביעת הזכאים לפרס ישראל ולדרך בחירת השופטים לקביעת זכאים אלה. הקליקומניה הקיימת חייבת להעם מהנוף המקומי שלנו, בכל מקרה.
אולם, החלק החמור ביותר באירוע היה ההתגייסות של השופטים המודחים והלא מודחים, של המועמדים והרואים עצמם מועמדים, או מי שכבר זכו בפרס (וגם כאן יש מקום ללא מעט שאלות), להחרים את הוועדה, להחרים את הפרס, לפגוע ביוקרת הפרס החשוב ביותר של מדינת-ישראל, והכל משום שראש הממשלה הממלא את מקום שר החינוך המופקד על אישור חברי ועדות הפרס, הפעיל את סמכותו לא לחתום על כתבי מינוי שהונחו על שולחנו -
אונס קבוצתי פומבי של ראש ממשלה, זהו המסר התרבותי של סופרי ישראל הטוענים לפרס ולוועדת הפרס. אני מבין שראש הממשלה נענה להוראת היועץ המשפטי, שכאמור לדעתי אינה במקומה, וכי אלמלא נקט היועץ בעמדה זו, לא היה ראש הממשלה משנה את עמדתו גם אילו בוטל פרס ישראל בספרות לשנה זו ואפילו לא רק לשנה זו.
הגיע הזמן שהסופרים, שרוצים לקבל פרסים ממדינת ישראל, יתחילו לכבד את המדינה ומוסדותיה. ואם אין את נפשם לכך, יאספו את פרסיהם במקומות אחרים, בין אם קוראים להם
עמוס עוז ובין אם
חיים באר או הירשפלד...
בתקנות החדשות שיוכנו בנושא זה לאחר הבחירות, כך אני מקווה, יקבע כי כל מי שיחרים את הפרס - מועמד או שופט, יהיה מנוע במשך 12 שנים מכל מעורבות חוזרת בנושא הפרס, כמועמד או שופט. ומי שיחזור על "התרגיל המסריח", יהיה פסול לצמיתות. חייבים לשים סוף להפגנות האליטיזם, ההתנשאות והשחצנות של "המורמים מעם" מטעם עצמם.
