ועדת הערר לנפגעי פעולות איבה, אשר בבית המשפט המחוזי בתל אביב, דחתה באחרונה את ערעורה של תושבת ירושלים על החלטתו של המוסד לביטוח לאומי שלא להכיר בה כנפגעת על-פי סעיפי החוק, לאחר ששברה את ידה תוך כדי חיפוש בנה באתר פיגוע.
תביעתה נדחתה למרות הכרתו של המוסד בהיותו של האירוע פעולת איבה, וזאת בשל העובדה שהתובעת לא נכחה במקום הפיגוע בעת האירוע ולא נפגעה כתוצאה ישירה ממנו.
ראשית הפרשה בפברואר 2004, עת ארע פיגוע בקו אוטובוס מס' 14, באזור גן הפעמון בירושלים. לטענת העוררת, בנה, שהיה חייל באותה העת, יצא זמן קצר לפני האירוע לכיוון התחנה המרכזית, בדרכו חזרה לצבא, וקו האוטובוס שנפגע היה הקו שבו נסע כהרגלו לבסיס.
מיד עם היוודע דבר האירוע, ניסתה העוררת להשיג את בנה בטלפון הנייד שלו, ומשלא נענתה רצה לזירת האירוע לחפשו שם. במהלך ניסיונות כוחות הביטחון להשליט סדר במקום ולדחוק את כל הנוכחים אל מחוץ לזירה מחשש למטען נוסף, טענה העוררת, כי נהדפה אל הרצפה, ושברה את שורש כף ידה הימנית.
העוררת צירפה, בתמיכה לטענותיה, גם מסמכים רפואיים ואחרים המעידים על הפגיעה. בסיכום ממצאי המשטרה, מנגד, נקבע, כי אין בידי המשטרה "ממצאים המצביעים על כך שהנזק נגרם כתוצאה מפעולות מלחמה/איבה נגד ישראל".
בסיכומיה בערר, פירשה העוררת את כוונת המחוקק בסעיף 1(2) לחוק, ולפיה גם אדם שנפגע על-ידי כוחות הביטחון וההצלה - יש צורך לשייך את פגיעתו כפגיעת איבה. לטענתה, הסעיף מעלה שתי אפשרויות שבהן נפגע אדם מאירוע טרור, שלא באופן ישיר - כגון במקרה הנדון - ובכל זאת ייחשב האירוע "כפגיעת איבה".
האפשרות האחת, לדידה, היא כאשר הפגיעה היתה מאוחרת לפעולת האיבה ונעשתה לאחר/עקב/בעקבות פעולת איבה של האוייב. השניה, נטען, היא כי הפגיעה אירעה עוד קודם לאירוע או אף כתוצאה מקיומו של חשש לקרות פעולת איבה (אף אם זו לא התקיימה).
לאור הפרשנויות הנ"ל, טענה העוררת, פגיעתה עם הגיעה למקום האירוע, עצם הימצאותה שם והאופן בו נפגעה, הן עקב האירוע שארע במקום, והן מתוך חשש למטען עתידי נוסף. בהסתמך ובהבחנה של פסיקה קודמת בנושא, נטען, כי נסיבות המקרה דנן, לפיהן העוררת ידעה על קרות האירוע, המרחק הקצר בין ביתה לבין מקום האירוע, חששה הקונקרטי לשלום בנה, נוכחותה במקום האירוע ופגיעתה על-ידי כוחות הביטחון יחד עם הזעזוע ממראות הפיגוע - די בכל אלה, לדידה, כדי לקבוע את הקשר הסיבתי הנדרש המקשר בין פגיעתה לבין אירוע האיבה. זאת, גם אם לא מדובר בפגיעה ישירה מהאירוע, אלא "בדאגה קונקרטית", כזו המספקת לקיים את הקשר הסיבתי הנדרש בין אירוע האיבה לבין הפגיעה.
לחילופין, הוסיפה העוררת, כי גם פגיעה בשגגה, בנסיבות שהיה בהן מקום לחשש סביר כי תבוצע פעולת איבה - כשהורחקה ממקום האירוע מחשש למטען נוסף - די בה כדי להכיר בה כנפגעת פעולת איבה. לסיכום, נטען, יש להעדיף פרשנות המכירה בעוררת כנפגעת פעולת איבה על פני כזו הדוחה הכרה כזו.
ב"כ המוסד לביטוח לאומי מצדה, לא חלקה כאמור על התרחשותו של אירוע האיבה ועל נסיבות פגיעתה של העוררת, אולם לטענתה, אין בכך כדי להכיר בה כנפגעת פעולת איבה.
בין השאר נטען, כי בפסיקה שהביאה העוררת, לא קבע בית המשפט כי "דאגה קונקרטית" מספיקה בכדי לקיים קשר סיבתי בין אירוע האיבה לבין הפגיעה. בנוסף הודגש, כי סעיפים אחרים בחוק אינם חלים בעניין דנן, הואיל וברור כי העוררת לא נפגעה מפעולת איבה של כוחות צבאיים של מדינה עוינת, ולא מפגיעה מנשק שהיה מיועד לפעולות איבה של כוחות אויב.
כמו כן צויין, כי העוררת לא נכחה במקום האירוע בעת התרחשותו, אלא הגיעה אליו לאחר מכן וכי לא הוכח כלל כי בנה היה במקום האירוע, וכי נפגע כתוצאה ממנו. המל"ל אף סירב להסכים לטענה כי מראות הפיגוע גרמו לפגיעה בעוררת, וציין לבסוף כי גם הסיפא של סעיף 1(2) לחוק איננה חלה כאן, מאחר שלא הוכח כי היה קיים חשש למטענים נוספים.
הרכב ועדת הערר (השופטת בדימוס קיי בלנש, עו"ד עינת רוזנברג-שושני ומר סלע עמנואל) בחן את טענות הצדדים, ובחר להבהיר בראשית דבריו את המסגרת המשפטית בסוגייה של נטל הבאת הראיות והשכנוע בהליכי ערר על החלטת הרשות המאשרת.
לאחר בחינת הפסיקה הרלוונטית, קבע ההרכב, כי הפרשנות הראויה היא, שעל-מנת שאדם יוכר כנפגע איבה חייב להתקיים קשר ממשי בין הפגיעה לבין הפגיעה הנטענת לבין פעולת איבה מסויימת, עפ"י אחת מהחלופות שבחוק.
אין חולק, נפסק, כי העוררת לא שהתה באזור הפיגוע בעת התרחשותו, לא נפגעה ממנו ישירות ורק בהיוודע לה דבר התרחשותו מיהרה למקום הפיגוע, ולפיכך החלופה הראשונה בסעיף אינה מתקיימת.
בנוסף, נפסלה גם החלופה השניה - המכירה כנפגע איבה את מי שנפגע בשגגה על-ידי אדם אחר עקב פעולות האיבה של כוחות אויב, או פגיעה בשגגה בנסיבות שהיה בהן מקום לחשש סביר כי תבוצע פעולת איבה כאמור - וזאת, משום שאין לראות בעוררת כמי שנפגעה "עקב פעולת האיבה", אלא שפגיעתה התרחשה בעת ניסיון כוחות הביטחון להרחיקה, כמו גם את שאר הקהל, ממקום הפיגוע.
יש מקום להבחין בין אדם שהיה נוכח בעת הפיגוע והיה עד להתרחשותו, לבין אדם שהגיע לאיזור הפיגוע, כמו העוררת, לאחר התרחשותו, על-מנת לחפש את קרובי משפחתו, "ואין לדעתנו די בדאגתה הברורה והטבעית של העוררת לשלום בנה, כדי לקיים את הקשר הסיבתי הנדרש בין האירוע לבין פגיעתה".
לעניין הסיפא של הסעיף נקבע, כי לא הוכח שהיה חשש לפעולת איבה נוספת, לאחר התרחשות האירוע, וכמו-כן, אפילו אם יונח שבנה של העוררת אכן נפגע בפעולת האיבה, אין הדבר משליך לצורך הכרעה בערר דנן.
לאחר קביעת הוועדה, כי אין מתקיים קשר סיבתי ממשי בין הפגיעות להן טענה העוררת, ובין פעולת איבה כלשהי במובן החוק, נפסק, כי לא הקימה את חזקת פגיעת האיבה, ולפיכך מתייתר הצורך של המל"ל לסתור חזקה זו, ומתייתר גם הצורך לדון בפן הרפואי של העוררת, ובבדיקת החומר הרפואי שהוגש לתיק.
לאור האמור, סירבה הוועדה להכיר בעוררת כנפגעת פעולות איבה, והערר שהגישה על החלטת המל"ל בעניינה נדחה.