מדינת ישראל עומדת על פרשת דרכים ביחסיה עם ארה"ב, שמשליכים על מעמדה: המדיני, הכלכלי, הצבאי והלגיטימי בעולם. זה משפיע גם על הטיפול הנאות בנושאים הקריטיים לגורלה, קיימותה ושרידותה. מדובר בנושאי אירן והפלשתינים. ישראל נדחקת לפינה על-ידי תהליכים מדיניים שמקדמים הפלשתינים בשיתוף עם רוב מכריע של מדינות העולם, כולל מדינות אירופה, דרום-אמריקה והבלתי מזדהות. זאת בזמן שישראל מאבדת יוזמתיות מדינית.
ישראל עוברת תהליכי שינוי תרבותי שפוגעים בזהותה הממלכתית-הריבונית-הציונית-הישראלית-העברית המודרנית, ומובילה אותה למדינת "עם נבחר" מסתגר שבגויים לא יתחשב עם "יהודיות" ו"משיחיות" מתגברות. זה פוגע בעצם ביטחונה וחוסנה הלאומיים הקיומיים.
החוסן הלאומי והלכידות הישראלית, נפגעים אנושות עקב הפיכתה למדינת מגזרים מנוכרים, בשל תהליכים כלכליים הניזונים מגישות קפיטליסטיות ניאו-ליברליות ליברטניות קיצוניות שהורסות כל סולידריות, קהילתיות וזכויות חברתיות. גישות אלה מוּבלות על-ידי
בנימין נתניהו, שאף מתנגד למראית עין של רפורמות כמו: רפורמת גרמן בבריאות, רפורמת אלי אללוף ברווחה, רפורמות עימנואל טרכטנברג ו/או רפורמה כלשהי שתוריד מחירי דיור שחייב להיות "בר-השגה".
היבט חשוב נוסף הוא: דימוייה ותדמיתה: המוסרית, האתית, הנורמטיבית, הערכית, המשמעתית והתָּקִינותית של מדינת ישראל המונהגת על-ידי בנימין נתניהו. זאת, הן כלפי פנים והן כלפי חוץ כאחד. נתניהו חסר כל רגישות לערך התנהגותי ומנהיגותי הגורס, ש"יש דברים שלא נעשים" - גם אם הם לא מוגדרים כעבירה פלילית. לא מתקבל על הדעת ש"קופת שרצים לא פלילית" מעל ראש מנהיג תיחשב כתקינה.
מודגש, ששני רכיבים מהותיים שינו את תמונת המצב לאחר בחירת נתניהו למועמד
הליכוד לראשות ה
ממשלה, וקרוּ במהלך מערכת הבחירות שתסתיים בעוד פחות מחודש.
1. התנגשות חזיתית נתניהו-אובמה בשל נאומו המתריס בקונגרס האמריקני, בשיתוף פעולה עם הרפובליקאים נגד הדמוקרטים ורוב יהדות ארה"ב המצביע עבור הדמוקרטים. זה גורם לפגיעה ביחסי ארה"ב-ישראל וביחסים בין מדינת ישראל ליהדות ארה"ב והמפלגה הדמוקרטית. הדברים מצביעים על שיקול דעת לקוי ופגום בל בנימין נתניהו, שכורת את הענף החשוב ביותר שעליו יושבת ומושתתת מדינת ישראל במזה"ת.
2. במהלך מערכת הבחירות, מתפרסם לראשונה דוח רשמי-ממלכתי של
מבקר המדינה, שמועבר לטיפול הפרקליטות על התנהגותו השערורייתית של בנימין נתניהו בכל הקשור למימון תחזוקת בתיו על-ידי המדינה. הממצאים מורים ומצביעים על כשלים מוסריים וציבוריים גדולים וחשש לכאורה שצריך להיבדק בהתייחס לפלילים (לפי עדות
מני נפתלי).
למרות כל האירועים, הנסיבות והעובדות שתוארו במאמר זה לעיל - אין ודאות שהאלטרנטיבה של "
המחנה הציוני" בראשית בוג'י-ציפי תצליח ליצור גוש סיעות בכנסת שייצרו "רוב חוסם" לשם הקמת קואליציה חלופית. זה נגרם כתוצאה מהליכים פוליטיים, מנטליים, פסיכולוגיים, תדמיתיים, סוציולוגיים, אנתרופולוגיים בחברה הישראלית. זה נובע גם מהפיכת החברה הישראלית לחברה מגזרית, שבטית ופלחית חסרת אינטגרציה ולכידות ממלכתית ולאומית.
אם אכן אין סיכוי והיתכנות להקמת ממשל חלופי לזה הקיים - הרע במיעוטו המתחייב מאחריות ממלכתית הוא: הקמת ממשלת אחדות לאומית ממלכתית-ציונית ויציבה שבמרכזה: "המחנה הציוני" ו"הליכוד" עם או בלי רוטציה בצירוף מפלגות מרכז כמו: "כולנו" ו"יש עתיד". ממשלה כזו תוביל את ישראל לקיימות, לשרידות וליציבות בדרך האמצע הלא קיצונית, לפי קווי יסוד מוסכמים.
האמור לעיל יוכל להתבצע רק אם תפקיד הרכבת הממשלה יוטל על-ידי הנשיא לפי שיקול דעתו הממלכתי על ח"כ אחר מטעם "הליכוד". ח"כ כזה צריך להיות שונה מהותית מבנימין נתניהו באישיותו, מנהיגותו, ממלכתיותו, התנהלותו, רקעו האישי וניסיונו. קווי היסוד שסביב מימושם צריכים להקים ממשלת אחדות לאומית ממלכתית-ציונית-ישראלית הם כדלקמן:
א. החזרת היחסים האסטרטגיים עם הממשל האמריקני לתיקנם, בין היתר על-ידי מינוי מיידי של שגריר חלופי:
בני גנץ במקום רון דרמר המוחרם על-ידי ממשל אובמה והמפלגה הדמוקרטית.
ב. שיקום התשתיות והשירותים החברתיים הקורסים של מדינת ישראל, כתוצאה מייבוש תקציבי מכוון. מדובר, בין היתר, במערכות הבריאות, החשמל, הרווחה, הדיור, הדואר והשידור הציבורי.
ג. ניהול מו"מ עם הפלשתינים על בסיס "התוכנית הסעודית" הכלל-ערבית מ-2002-2003, הכוללת: הסדרת פתרון בר-קיימא עם הפלשתינים בגיבוי ותמיכת מדינות הליגה הערבית (בתמיכת מדינות האיסלאם ו"הבלתי מזדהות"). פרמטר חשוב בהסדר צריך להיות קביעת "גבול בן הגנה" על הירדן - לפי תוכנית יגאל אלון ז"ל מ-1967. גבול זה יפריד בין הפלשתינים בשתי גדות הירדן, ייצב את ממלכת ירדן ההאשמית ויאפשר קונדומיניום ישראלי-ירדני במדינת פלשתין בסגנון "אנדורה" בין ספרד לצרפת.
ד. שימור צביונה של מדינת ישראל כמדינה ישראלית ממלכתית ציונית הרצליאנית עם זכויות למיעוטיה, ואי הפיכתה ל"מדינת יהודה", כפי שרוצים בשוליים הימניים שאסור שיהיו חלק מממשלת אחדות.
הח"כ שעליו צריך הנשיא רובי ריבלין, בתוקף סמכותו המלאה ושיקול דעתו הממלכתי, להטיל להקים ממשלה בקונסטלציה הנוכחית הוא: בוגי יעלון (שר הביטחון ורמטכ"ל בדימוס), שתומך בנחרצות ובעקביות בתוכנית אלון. גם אמינותו וניקיון כפיו לא מוטלים בספק.
אין לי ספק שיעלון בראש ממשלת "אחדות לאומית", ישקם את היחסים עם ארה"ב, כולל עם הנשיא אובמה, הדמוקרטים ורוב יהדות ארה"ב. כל זאת בשל מודעותו כרמטכ"ל וכשר ביטחון לתלותה הביטחונית האסטרטגית, ההישרדותית והקיומית הטוטלית של מדינת ישראל בארה"ב ויהדותה. יעלון גם משוחרר ממחויבויות ל
שלדון אדלסון, ולאידיאולוגיות המשיחיות של הימין האוונגליסטי הרפובליקאי הקיצוני, החותר ל"גוג ומגוג". ברור גם שיעלון לא יחתור להפיכת "מדינת ישראל" ל"מדינת יהודה" בניגוד לדרך נתניהו. יעלון גם אינו קפיטליסט ליברטני.
הנשיא רובי ריבלין, שהוא נשיא עם אינטגריטי שמפתיע לטובה בכל פעולותיו - נקרא להפעיל סמכויותיו באופן אחראי וממלכתי. על הנשיא לנהוג ביצירתיות באופן שובר פרדיגמת התנהלות שהייתה נוהגת עד-כה, ולהטיל על-פי סמכותו המפורשת בחוק את תפקיד הרכבת הממשלה לאחר הבחירות ב-17.3.2015 על ח"כ בוגי יעלון ולחלופין על בוג'י הרצוג שגם הוא בשם האחריות הממלכתית יצטרך לפעול להקמת ממשלה מרכזית פרגמטית ואחראית כזאת - כפי שתואר במאמר זה.
לסיום: ציטוט מסעיף 7 לחוק יסוד הממשלה, שנשאר ללא שינוי מאז חוקק לראשונה ב-1968. שם נקבע, בין היתר, כי: "משיש לכונן ממשלה חדשה, יטיל הנשיא, לאחר שהתייעץ עם נציגי הסיעות בכנסת, את התפקיד להרכיב ממשלה, על אחד מחברי הכנסת שהסכים לכך". זוהי לשון החוק המפורשת - ולכן הנשיא מוסמך לפעול בהתאם, באומץ, בממלכתיות, באחריות ובנחישות.
