הנצחה וזיכרון המשורר יעקב ברזילי, ידידי, זכה בפרס דירקטוריון אקו"ם "על תרומתו לתרבות הישראלית, ולהנצחת זיכרון השואה דרך היצירה". בטקס חלוקת הפרס בבית היוצר של אקו"ם בנמל תל אביב הקריא ברזילי את שירו, "החיוך". לקראת הטקס בבית היוצר הולחנה מוזיקה מלווה לשיר, ובוצעה בזמן הקריאה על-ידי אנסמבל גלעד אפרת.
שיריו של ברזילי הנם מצבת-עד לשואה, שכתב ניצול. מלבד כתיבתו עוסק ברזילי בהרצאות לנוער ובקהל בחו"ל על השואה.
סיפור מדהים ארנוֹ דה בוֹרגרייב לא יכתוב את סיפור חייו, כפי שהבטיח. ביום ראשון שעבר נפטר העיתונאי הוותיק והמוכשר ממחלה ממושכת, וסגר סיפור חיים מדהים, שהתחיל בבלגיה ואחר שעבר בכל חלקי תבל הסתיים בוושינגטון הבירה.
רשימת תאריו של האיש ותפקידיו ארוכה מאוד. הוא ויתר על תואר אצולה בלגי, שירש מאביו; היה עורך כתב-העת "ניוזוויק"; עורך ראשי של "ואשינגטון טיימס"; נשיא סוכנות הידיעות "יונייטד פרס אינטרנשנל" (UPI) ומנהל עסקיה; מנהל פרויקט מחקר במכון CSIS למחקר אסטרטגי בוושינגטון ועוד.
דה בורגרייב נולד בבלגיה בשנת 1926, לפי הביוגרפיה הרשמית (למרות שלפני כשנתיים, כשנפגשנו בוושינגטון, אמר שלמחרת יום הולדתו התשעים). אמו הייתה בתו של גנרל בריטי, ואביו היה גנרל, ראש המודיעין הצבאי הבלגי. בפלישה הגרמנית לבלגיה נמלטה משפחתו לבריטניה.
ארנו הצעיר זייף את גילו, כדי להתגייס ל
חיל הים הבריטי. הוא שירת בקורווטה, שפטרלה בים הצפוני, וחיפשה צוללות גרמניות. לאחר מכן שירת בנחתות, שעלו על חוף יונו בנורמנדיה ביום הארוך ביותר ביוני 1944. שם נפצע קשה ברגלו כשניסה לתקן תחת אש תקלה בכבש הנחתת.
אחרי שהחלים מפציעתו, ובתום המלחמה הפך לעיתונאי. בתחילת שנות החמישים כבר היה ראש משרד "ניוזוויק" בפאריס. משם יצא לכעשרים משימות של סיקור בינלאומי ברחבי העולם – כלומר, סיקור מלחמות וסכסוכים. בין השאר, היה בדיין ביין פו לפני נפילתה בידי וייטמין בשנת 1954, ואפילו ליווה את כוחות צה"ל, ששחררו את יהודה ושומרון במלחמת ששת הימים. הוא סיקר אירועים ביותר מתשעים מדינות, ונפצע שלוש פעמים במהלך תפקידו.
דה בורגרייב היה מומחה ליחסים בינלאומיים, ויצר קשר טוב עם מנהיגים רבים בכל רחבי העולם. הוא ידיד אישי של ד"ר הנרי קיסינג'ר עוד מזמן שהד"ר היה מרצה לא-ידוע בעל מבטא זר בהרווארד. בין ידידיו הקרובים היה אנוואר סאדאת, ועל כך שוחחתי אתו בפגישתנו.
בעצם ניסיתי להבין האם היה החוליה המקשרת בין קיסינג'ר לבין סאדאת. דה בורגרייב הכחיש זאת, למרות שסיפר בגילוי-לב על ידידותו עם השניים ועל שיחתו עם סאדאת בתחילת 1973, שבה סיפר המנהיג המצרי על כוונתו לצאת בכל מחיר למלחמה – למרות שהוא יודע שיפסיד בה.
סאדאת סיפר, שהוא תלמיד שקדן של קיסינג'ר, וקרא את כל דבריו, שמנחים את מדיניותו. בנוסף, הזכיר לדה בורגרייב, שהוא היה העיתונאי היחיד שסיפר בזמן אמיתי על תבוסת הוויטקונג במתקפת טט בשנת 1968. לדברי דה בורגרייב, אמר לו סאדאת, שהוא היחיד, שהבין שארצות-הברית הובסה בדרום-מזרח אסיה למרות ניצחונה. למועד שיחתם יש חשיבות עצומה. כשדה בורגרייב נכנס ללשכתו, סאדאת קרא את "ניו-יורק טיימס", שכותרתו בישרה על יציאת החיילים האמריקניים מדרום-מזרח אסיה.
דה בורגרייב ניחן בזיכרון מדהים, ורשם את עיקרי השיחה, במלונו. משם טלפן ללשכת
גולדה מאיר, וביקש לדבר עמה, ונדחה בזלזול. אם לא תשמעו אותי, תשמעו זאת מד"ר יארינג, אמר, וטס לארצות-הברית. בלונדון הוריד אותו מברק מעורך "ניוזוויק" מהמטוס, והחזירו לירושלים. מאיר קיבלה אותו, אך זלזלה בדברי סאדאת.
לא הצלחתי לאושש בשיחתנו, שדיווח על כך לקיסינג'ר, אך כמעט ברור לי, שעשה זאת. הידידות הארוכה ביניהם פוסלת כל אפשרות, שלא עדכן את מזכיר המדינה.
דה בורגרייב טען, שהתבוסה האמריקנית בוויטנאם נבעה ממערכה נבונה של דיס-אינפורמציה קומוניסטית, שסילפה את המציאות הטקטית. לדעתו, הממסד והתקשורת אינם מסוגלים להבין סכסוכים מורכבים בגלל הטיה אידיאולוגית, והראה זאת בניתוחיו לגבי סכסוכים בינלאומיים רבים.
דה בורגרייב צפה, כי אין עתיד להתערבות הצבאית האמריקנית ברחבי העולם, וחזה שהפלישה לעירק תסתיים בכישלון. במאמרו האחרון הציע, שארצות-הברית תשקיע את מרב מאמציה בשיפור תנאי החיים במדינה, ותטפח את מעמד הביניים האמריקני במקום במבצעים צבאיים ברחבי העולם.
עידוד בריונות סרטון וידאו, שצילם נוסע בטיסת "ישראייר" לבולגריה, הראה כישלון מדהים של חברת התעופה בטיפול בבריונים, שהתפרעו – ולא חשובה הסיבה – בטיסה.
הדהימה אותי עוד יותר הודעת החברה, שנראה, לא תביא את העניין לתביעה פלילית.
לפני כמה שנים טסתי לוועידה בארצות-הברית דרך מדריד. המטוס של "איבריה" היה מלא וצפוף, ומשום-מה טעון בעצבנות. איני יודע איך, אחד הנוסעים התווכח עם הדייל, והשיחה ביניהם הגיעה לטונים גבוהים וצורמים.
במדריד עלו למטוס שוטרים, שהזמינו הדיילים, והורידו את הנוסע מהמטוס. רק כך אפשר להתמודד עם הבריונות הישראלית.
לא עשו דבר למרות שאמ"ן התריע על כוונת חיזבאללה לנקום על הריגת אנשיו ויועציהם האירניים – לא תורגם המידע לצעדים מעשיים; ובסופו של דבר אירעה התקרית הקשה בהר דב, שבה נהרגו קצין וחייל.
עתה
בודקים מדוע לא הצליח פיקוד הצפון להשתמש במידע לסיכול מתקפת חיזבאללה. יש מי שיגידו, שגם בפעם הבאה ח"ו יהיה קצר דומה – כמיטב מסורת צבאנו המפואר – ויחפשו את האשמים, תוך חיפוי על האחראים.
