משחקי מחשבה

המצרים הזיזו את הטילים שלהם אל שפת התעלה. היו לנו לפחות שתי אפשרויות פעולה ושתיהן פתוחות. כלומר, לא תיסגר שום דלת אחרי שנפעל. אחת, לשתוק ו/או לצרוח ולהמשיך כפי שעשינו לתפארת מדינת ישראל. השנייה, לכסח את הטילים גם על-ידי פשיטות לתוך עומק הבעיה. את זה לא עשינו כי מה שניתן לדחות למחר ראוי לדחות לעוד כמה שנים, כלומר עד ל-77.

אני לא מדבר על אבדות, בעיני העולם יהודים זה כסף קטן והפריון העז יפצה אותנו בהמשך – אבל הלך לנו השלטון לשנים רבות. ירדנו לטמיון הרפלקס. על זה אין שום סליחה. החיים כבר לא מה שהיו. עכשיו נשאלת השאלה – למה המצרים קידמו לנו את הטילים שלהם אל סף התעלה והאסון? מה הייתה המטרה שלהם? את המטרה המודיעין שלנו זיהה, כך אומרים. מדובר בתכנון התקפה וחציית התעלה שהייתה קו אדום ליובל. אבל, מצד שני, המודיעין שזיהה גם הודיע מיד שזו בדיחה טובה כי ההם לא מסוגלים לבצע תקיפה. נכסח אותם על המים ובתוכם. סיפור ידוע. אתם מבינים, בתוך המודיעין עצמו היו אנשים שניתן לזהותם כ'ימנים' וכ'שמאלנים' בו-זמנית. הימני זיהה את העובדות ולא התעלם מהן, אבל באונה השמאלית שלו הוא ביטא ערגה, שאיפה, הזיה, מאווה - והפך אותם למאפה. את הקפה כבר לא נשתה שם.

יורים ללא הרף באוויר

אין לנו בעיה עם ההיגיון. יש לנו בעיה חמורה עם בני אדם שמשתמשים בו ללא הרף. אין לנו בעיה עם העובדות, יש לנו בעיה עם בני אדם שמשתמשים בהן למטרות פוליטיות ועושים בידיים שלהם פלסטלינה כדי להתגבר על העצבים והבהלה. אנחנו לעולם לא נעשה מעשה מחפיר ומשפיל שכזה. אנחנו משתמשים בעקרונות. אנחנו אנשי אידיאולוגיה, תרבות, עקרונות – כבר אמרתי – ולא נמיר אותם במשהו שימושי כמו עיתון לעטיפת דגים מלוחים או עובדות. האם זו עובדה בכלל שעיתון ערב הולך טוב עם דגים מלוחים גם בבוקר?

ירינו באוויר – זה מה שעשינו, זה מה שאנו עושים במיומנות במהלך חיינו השגרתיים עד לרגע שהערבים צוברים כוח ומתאספים עלינו לכלותינו. זה ברזומה שלנו. בחיי היום-יום אנחנו יורים באוויר ולפעמים בוכים. כלומר, בדרך כלל, בחיי היום-יום יורים באוויר ובעת התכנסות מול צבאות ערב לסוגיהם – בוכים. וזה הפתרון שבו השתמשו כוחותינו בשעה שהמצרים קרבו את הטילים אל שפת התעלה – הם ירו באוויר.

בעת האינתיפאדות למיניהן, מחזוריהן, סוגיהן, מידותיהן – ירינו באוויר. גם עכשיו, מתואמים עם המסורת שלנו – ממשיכים לירות באוויר. בעת אחת ההתקפות מיני השתוללויות של ציבור ערבי נלהב מול צבא יהודי זועם נכתב בכותרות כי "ההמון ממשיך להתקרב למרות הירי באוויר...". נו, באמת, הרי הוא מתקרב בגלל הירי באוויר... מדובר בצורה סטריאוטיפית למדי של אופן ואופי ניהול ההיסטוריה המודרנית וההיגיון הציבורי שלנו שהם רפלקס מותנה – וזה טיפ שההיסטוריה בעצמה העניקה לנו.

הפסקתי לכתוב כדי להקשיב לחדשות. מודיעים עכשיו שמר פרץ בנגב פלש לתחום התודעה הציבורית כברק. הוא ניתפס מוכר ברזל למנהרות החמאס היורה על המושב שבו הוא מתגורר עם משפחתו. איך זה נשמע, הגיוני?

יצאתי מיד להגנתו ולתמיכה בהיגיון שלו. מה חדש במחוזותינו? שאלתי את בני משפחתי שמעולם לא בגדתי בהם כדי כך. הנה, הנשיא שלנו שהכריז עוד בהיותו מר פרס (5/4/95) "ואם נפסיק את השיחות – הטרור יפסק?". אם אינכם רואים עדין את הכוונה השקופה של הרובה, הוא הוסיף בנסיבות אחרות, מקלות, בהיותו ראש ממשלה לאחר רצח רבין, " ואם לא היינו נותנים להם נשק, מישהו אחר לא היה נותן?".

המטרה מקדשת את העיקרון

אנחנו משתמשים בעקרונות כדי לתאר מטרות יפות בחיינו. עקרון - דבר שאין לעקור אותו. אבל בהחלט ניתן לפרשו, להפרישו, לשלשלו. למשל, העיקרון החביב על השמאל והבולשביקים - 'המטרה מקדשת את האמצעים' נשמע כאילו הוא לקוח מן התורה. כי מה אומרים לנו חכמי התורה, המטרה היא קדושה ולכן עליכם לקדש את האמצעים המוליכים אליה. בשמאל אומרים, המטרה 'מקדשת' את האמצעים ולכן כל אמצעי נבזי שנוקטים בו כשר כדי להשיג את המטרה. בסך-הכל העיקרון הוא אחד ושתי צורות החיים באונות שלנו מקדשות אותו אבל אוכלות זו את זו.

דוגמה לעקרון דמוקרטי בסיסי הפועל היטב במדינה דמוקרטית ויהודית, ניתן להסיק מהצעתו של ח"כ חגי מרום להפסיק להעביר תקציבים ממשלתיים לחב"ד. "בהופכה מתנועה דתית-חינוכית לגיטימית לארגון של מאבק נגד השלום, וסיכול מדיניות הממשלה – בכך מסתיימת ההצדקה להעברת כספי תמיכה בתנועה זו" (תולעת יעקב ודוד ישמעאל-תיוד"י, עמ' 293). עו"ד מרום, מנסיכי השלום, למי שלא ידע, היה באותה עת, מכובשיה הפעילים של אדמות עמק יזרעאל.

עוד עקרון, בבקשה. כותב המחבר: סוכל "חוק אהוד ברק". הצעת החוק מבקשת לאסור על מי שהיה רמטכ"ל להיבחר לכנסת או להיות חבר ממשלה בטרם חלפו שנתיים מתום שירותו...לדעת ליבאי (שר המשפטים) חסרונה של ההצעה בכך שהיא מכוונת נגד רמטכ"ל מסוים וחקיקה זו היא אישית, מפלה ואינה רצויה (14/6/94)...וכשייחקק האיסור בתקופתו של רמטכ"ל שאינו ברק – לא יהא מכוון אישית נגד רמטכ"ל מכהן?

אל תפיצו פחדים

משפת התעלה אנו עוברים ביעף אל שדרות עוטף עזה. על הבמה ניצב האיש הזקוף והאמיץ שכולנו מכירים אותו ותודה. הוא קורן בגבורתו: "אל תפיצו פחדים. הפחדתם אותנו, שלאחר שניסוג מעזה יעופו קטיושות על אשקלון. האם עפו קטיושות? אני לא רוצה להתפאר, אבל כבר שבועות שאין מעשי טרור. איזו אכזבה יש לכם". זהו פרס בכנסת, 29.6.95. חוזה-הוזה קטן מאוד, פיצאלע, מה? עובדה.

שנה לפני כן מספר פרס שר החוץ, "מצאתי (בקהיר) ערפאת שונה. היה לנו ויכוח, האם מותר לטרוריסט לעבור במעברים. ערפאת אמר, 'אז לי אסור לעבור'. אמרתי לו, 'אל תתייפה בנוצות לא לך. היית טרוריסט. היום אתה אקס-טרוריסט...אמרתי לו, 'לא רק אנחנו שינינו את יחסינו אליכם. גם אתם שיניתם' ". אפיפיור בגרוש. הטביל את ערפאת ו'שינה' אותו. לא רק אנחנו שינינו – גם אתם...אבל לפני כן נזף בו בחדווה, אל תתייפה, נשף עליו הטווס, לא לך... 'זהו כשל פרוידיאני ביחסו לטרור', מעיר המחבר (שם, 281). מפחיד.

עצרתי לרגע את הכתיבה כדי לקרוא גם עיתונים. נתקלתי בפרסומת נבחרים כמו אלוף אמנון רשף, רא"ל דן חלוץ, מ"מ ראש השב"כ אריה פלמן האומרת כי תחת נתניהו אירן מתקרבת בהתמדה לפצצה, יותר ישובים הותקפו בטילים מאשר בכל תקופה אחרת בתולדות ישראל וכדומה. תגידו, נפלתם על הראש? מילא ממלא-מקום ראש השב"כ. אי-אפשר לדעת במה הוא מילא לו את מקום הראש, אבל לוחמים כמוכם עושים מעצמכם בדיחה כפול שלוש?

אלף - כי שכחתם מי מסר את עזה לערבים ומי ברח מלבנון. בית – נתניהו הוא כמעט ראש ממשלה נצחי. התקופה שלו היא הארוכה ביותר בתולדות ישראל מאז בן-גוריון ולכן תהיה זו אך אמת לומר שבתקופתו, 'תחת נתניהו' כהגדרתכם, הכל קרה לנו הרבה יותר. נולדו הכי הרבה יהודים בארץ, אבל גם מתו...רגע, אתם לא מלבים היסטריה ציבורית, נכון?

השר יוסי שריד עדין מכריז "הליכוד מלבה היסטריה ציבורית לאחר כל פיגוע טרור. אין ספק שהיסטריה זו מעוררת את החמאס לפיגועי טרור נוספים". לא פחות ולא יותר, הליכוד מכהן כקצין מבצעים של החמאס. חברו לעקרון, השר עוזי ברעם אומר, "הליכוד אינו סייען של החמאס, אבל הליכוד והימין נבנים פוליטית ממה שהחמאס עושה". אז מי יצר והוליד את החמאס? הנה, ביבי של היום יוצר עכשיו גם את אירן... רבין מודיע ליומן הערוץ הראשון בטלוויזיה כי "ארגוני הטרור מצליחים משום שהליכוד הפך לסייען של החמאס והג'יהאד האיסלאמי...". הם לא החליטו עד היום, כן סייען – לא סייען. משהו השתנה פה?

מקרי מוות טרגיים

ב-10.12.93 שולח הנשיא קלינטון איגרת לחבר: "יצחק היקר. הערצתי והערכתי הרבה נתונים לך על אומץ לבך ומנהיגותך בדרך לשלום. גל האלימות האחרון ומקרי המוות הטרגיים מגבירים את הצורך להמשיך ולהתקדם לקראת שלום". אדם מן הישוב – נותרו כמה כאלה - שואל את עצמו שאלה מטומטמת: אם זו רק 'הדרך לשלום' (והיא רצופה בסילוני דם עזים) - מהם פני 'השלום' המיוחל?

מחבר תיוד"י מדגיש את הביטוי 'מקרי מוות טרגיים' השמור אחר כבוד למקרי התאבדות, ושואל, מיהם המתאבדים? האם כוונתו של נשיא אמריקה לטרוריסטים הערבים או שמא לחברים, אנשי 'שלום עכשיו', קרבנות השלום, המתפוצצים ללא אבחנה עם לוחמי החופש והחרות? האם הם בחזקת מתאבדים? "האם צריך להבהיר" – אומר המחבר - " כי מי שהחליט 'לנסות את השלום' עם אלה שלא חדלו להכריז על תוכנית השלבים הכוללת גם סוג כזה של שלום - אינו אלא מתאבד?". אבל ייתכן בהחלט שהחבר קלינטון כיוון בצערו למחבלים המתאבדים הערבים.

"לפני כמה שבועות אמרת שתהליך השלום משפיע לטובה על הבורסה" אמר ח"כ מיכאל איתן מהליכוד. "האם פירוש הדבר שכאשר הבורסה נופלת – תהליך השלום נכשל?".

פרס: "השלום מתקדם והבורסה נופלת. הבורסה טועה" (8.6.94).

כיבוש בתוך הבית

ולקינוח עוד שתי הערות. "בלי הפשעים של החמאס היו תומכי המדיניות הנוקשה... מוצאים עצמם במצב מצער, כיוון שאז היה עליהם להשלים עם השלום". אלה דבריו של הסופר המהורהר עמוס עוז. צריך לקרוא 3 פעמים כדי להאמין. כן, זהו עמוס 'משיח לוחמים'. במילים נרדפות מסביר מחבר תיוד"י את הדברים כך: "בלי הסערות באוקיינוס היו הקברניטים המאזינים לתחזיות מזג האוויר מוצאים את עצמם במצב מצער, שאז היה עליהם להשלים עם מצב שבו יגיעו בשלום לחוף מבטחים" (שם, 324). פשעים – סערות.

לבסוף משהו עצוב שפורסם בהארץ: "כל כיבוש משחית. האמריקנים בווייטנאם...הבריטים נרצחים בבלפאסט. אני מרחמת על עצמנו...כי אצלנו זה לא במקום רחוק. אצלנו זה בתוך הבית" (שם, 853).