חזון העברית הרזה

מי שראה עצמו חלוץ במאבק על החייאת השפה היה אליעזר בן יהודה.
אילו יכול היה אליעזר בן יהודה להתבונן בנו ממשכנו שבמרומים, היה ודאי מליט את ראשו בין ידיו. "לא לילד הזה התפללתי", היה ממלמל, או צובט את לחייו כדי להיות בטוח שאכן הגיע
למקום הנכון, לשפה הנכונה.

בימים הנוראים של שנת תרמ"ב (1881) הגיע בן יהודה לחופה של
יפו. הוא אכן ראה סביבו חגווי סלעים גבוהים במקום שבו מיתמרים היום לגובה מלונות גבוהים וגורדי שחקים. אילו היה מגיע היום לאותו חוף היה מגלה קודם כל שהשלטים סביבו הם בעברית
לועזת. מישהו עוד זוכר שלמלון על החוף קראו "שרתון", שם עברי שיונק משורש עברי?

היום המלונות על החוף מתהדרים בשמות לועזיים. בן יהודה לא היה שומע עברית בקול נפלא וטמיר, ואולי היה יוצא שוב למאבק על הגנת השפה.

אם נזכור מה היה חזונו של אליעזר בן יהודה אשר קרם עור וגידים לפני כמאה ועשרים שנה בלבד נמצא שאין אנו שומרים את צוואתו, ולפעמים אף רומסים אותה ברגל גסה.

אכן החיינו את השפה העברית, ולא פעם חוזרים ומזכירים לנו שהעברית ניצחה במאבק השפות ואין איום עוד מצד השפות שהבאנו עמנו מן הגלויות השונות. רוב העם בציון דובר עברית, העיתונים
המרכזיים בארץ הם בעברית, יש לנו ספרות עברית תוססת וחיה וגם תיאטרון וקולנוע בעברית.

לכאורה, הכל כה טוב. ואם הכל טוב, למה כל כך רע?

מתברר שהעברית, לשוננו הלאומית, שהחייאתה הייתה משאת נפשנו במשך שנות הגלות, הולכת ומידלדלת וכבר יש סופרים ועיתונאים אשר הפכו את חזון העברית הרזה ליעד נכסף ואולי אפילו
למשאת נפש. דווקא אותם יוצרים ועיתונאים הכותבים בעברית שורשית ששפת הדורות מתנגנת בה מוצגים כאנאכרוניסטים ונלעגים הכפותים בעבותות העבר ואינם יודעים לזרום עם השינויים.

איך אומרים החבר`ה: אנחנו מדברים בעברית סחבקית, מתפננים על המלים ולא אכפת לנו אם אברהם אבינו יבין אותנו.

הלעז הולך וכובש נתח אחר נתח בחיינו. אם נתבונן בחיים הרוחשים כאן בערים נמצא שאנו גרים בסיטי ולא בעיר, הולכים למספרת "אדם אנד איב" ולא "אדם וחווה", וערוצי זהב האמונים על טלוויזיה מקורית ישראלית נקראים היום "הוט", כנראה קיצור של "הוטל".

כל בעל עסק שרוצה להתהדר בעסקו בוחר לו שם לועזי, כאילו הייתה העברית שפחה חרופה ללא כבוד. נמצא שמילים לועזיות דורסות ברגל גאווה מילים עבריות, ואין פוצה פה ומצפצף. מדי פעם נשמעים קולות נרגשים התובעים את עלבון השפה העברית ועלבון דורות של יוצרים אשר מסרו נפשם עליה. לא פעם נשמעות הכרזות מפי יודעי ח"ן שהם נאמנים לחזון עם הספר, שיש להשיב לשפה את כבודה.

סופרים ואמנים ושוחרי השפה קוראים מתוך אחריות ואכפתיות להשיב את הרכבת הדוהרת לאבדון למסלולה הטבעי, להשיב לשפה העברית את כבודה האבוד.

אם נקשיב לשיחות ברדיו ובטלוויזיה, אם נטה אוזן לשיח הציבורי בכל מקום נבחין שאוצר המילים הולך ומצטמצם. זה מזכיר את הבדיחה הידועה שמספרים פוליטיקאים שאבא אבן איש העברית הרהוטה
והעשירה התלונן על גולדה מאיר ואמר: "מילא שיש לה אוצר מלים של 500 מלים, אבל למה היא משתמשת רק ב-300"?

אוצר המלים של הדוברים בכל מקום הוא דל, ולא פעם אתה נדהם שדווקא הללו שנולדו כאן והתחנכו על העברית כלשון אם, מנותקים מחלב האם שלהם ומן העברית הדשנה בת דורות. במקרה כזה ניתן
לומר שהכמות אכן מעידה על האיכות. בשעה שהתרנו את הרסן והרשינו לסלנג לחלחל לשורות השפה, פלשו צירופי הסלנג כמו מרגלים שבאו לתור את הארץ והם משחיתים כל חלקה טובה.

אכן, מקובל על כולנו שבכל שפה ובכל ארץ יש סלנג. אך כל הדוברים מודעים לכך שהסלנג הוא עגת דיבור בלבד ובצידו חייבת לתפוס מקום של כבוד הלשון התקנית, והיא זו המחייבת בכתיבה הספרותית והעיתונאית, בשידורי הרדיו, במכתבים הרשמיים, בנאומים בציבור וכיוצא בזה.

בהיסח הדעת, אחד אחד ובאין רואה חדרו צירופי הסלנג כעשבים שוטים לתוך ערוגות העברית התקנית. ואנו, בחוסר מודעות ואולי גם בחוסר אחריות, השרשנו שימושים בלתי מקובלים בשפה
העברית ואיבדנו חלקים מהותיים בהגייתנו, וכך הלכה השפה ואיבדה את עצמה לדעת. במו ידינו טרפנו את השפה וערבלנו אותה עד כדי הפיכתה לביצה מקושקשת חסרת צבע וחסרת הדר. השפה הפכה
עלובה, ענייה והיא עתה שפחה חרופה שרחוקה ממראה הגבירה האצילה שנשאה עליה מחלצות של דורות.

נשאלת השאלה מי נתן יד למחדל התרבותי הזה? האם המחדל התרבותי הזה צמח בן לילה, בלא שידענו, כמו סרטן שמכלה את תאי הגוף הבריאים? מהו תא סרטני, אם לא תא שאיבד את הצופן הגנטי שלו. ואכן השפה העברית הולכת ומתרחקת מהצופן הגנטי שלה. אנו נוטשים את מחצבי השפה ונותרים עלובי שפה או נאנסי שפה. כיצד הגענו למעמד עצוב זה של השפלת הלשון העברית. והאם אכן זהו תהליך בלתי הפיך?

אנו קוראים למורים, למחנכים ולאנשי הרוח לראות נכוחה את מצבה של העברית ולטכס עצה איך להשיב את הגלגל אחורנית. האם נעצום עינינו ונניח לעגלה להידרדר במדרון עד לתהום? כל מי שחש אחריות לעברית כלשון לאומית וכלשון אם, צריך לקום ולהגן עליה. ואולי זו השעה לחדש שוב את "גדוד מגיני השפה". אולי הגיעה שעתם של הסופרים, אנשי הרוח והמחנכים להיות מגיני השפה.

הבה נשיב לשפה את כבודה, נשיב לשפה את מעמדה הראוי לה, ואז גם נחוש שהעברית גאה בבניה הקמים להגנתה. השפה שהתפללנו בה אלפיים שנות גלות היא שפה שנעורה לחיים ולא שפה שיש לשחוט
אותה או לבזוז אותה. לנו ניתנה הבחירה אם לפארה ולרוממה או להשפילה עד עפר.

אחת התופעות התמוהות בעינינו היא הפקרת השפה בידיי המכונים ללימוד פסיכומטרי. מתברר שלמכונים הללו מערכות משומנות ללימוד אוצר השפה העברית. הם מפיצים כרטיסיות ושפע תרגילים,
שמקומם האמיתי הוא במערכת החינוך. אין הצדקה לכך שהתלמיד ייחשף לעושרה של השפה, לאוצר המילים ולרבדיה של השפה רק כאשר הוא מגיע לאוניברסיטה ולומד לקראת המבחן הפסיכומטרי. נוצר
מצב מגוחך שכדי להתקבל ללימודים גבוהים צריך האזרח להגיע לידיעת השפה על משלביה השונים, והוא לומד את עושר שפתו רק באמצעות המכונים הפסיכומטריים. הולכת ומתחזקת בלב רבים התחושה
הקשה שבמערכת החינוך הפקירו את השפה!

לאן נעלם לימוד השפה במערכת החינוך אם הורים וילדיהם מגלים שרק במכונים הפרטיים לומדים צירופי מילים ופתגמים? לאן נעלם לימוד השפה כשפה? וגם כשבוחנים יחס התלמידים לשפתם, אנו
תמהים לא פעם מדוע אין לתלמיד גאווה בשפתו? מדוע אין התלמיד מקדיש עתותיו ללימוד השפה?

מתברר שעם הספר רחוק היום מתרבות הספר ואין תרבות קריאה. לעם הספר אין יחס לתרבות הכתובה, ובמקרה הטוב הוא הפך לעם העיתון.
הגיעה השעה להשיב לשפה את כבודה, להגן עליה ולהכיר אותה על רבדיה ועל נדבכיה. אם נכיר את נכסינו הרוחניים, נדע גם להוקיר אותם ולהנחיל אותם לדור הבא.

ונסיים בשירו של ישראל דושמן:

פה בארץ חמדת אבות
תתגשמנה כל התקוות
פה נחיה ופה ניצור
חיי חופש חיי דרור
פה תהא השכינה שורה
פה תפרח גם שפת התורה.


האמנם?

_______________________________________________________
הכותבים: בלפור חקק - משורר ומפקח מטעם המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך.

שושנה ויג - סופרת ומורה לספרות ולהבעה בתיכון בנתניה.