חודש עבודות שירות. זהו למעשה העונש שנגזר השבוע על אלי טביב, בעלי בית"ר ירושלים, לאחר שהורשע בהשמדת ראיה ובשיבוש מהלכי משפט. התקשורת התמקדה בכך שטביב תקף ופצע נער, אוהד הפועל תל אביב שהפגין מול ביתו כאשר היה בעליה של קבוצה זאת, והתעלמה מכך שהעבירות הנלוות שביצע טביב היו חמורות עוד יותר.

טביב הורשע בפציעה בנסיבות מחמירות, שהעונש המירבי עליה הוא שש שנות מאסר. מאחר שהוא השמיד את סרטי מצלמות האבטחה שתיעדו את האירוע, הורשע טביב גם בהשמדת ראיה (חמש שנות מאסר) ובשיבוש מהלכי משפט (שלוש שנות מאסר). כלומר: לאחר התקיפה - שוודאי אין לזלזל בה - ביצע טביב עבירות של שמונה שנות מאסר.

למרות זאת, השופט דניאל בארי קבע שמתחם הענישה על הפציעה הוא 12-4 חודשי מאסר, והמתחם על שתי העבירות הנוספות הוא רק 10-3 חודשי מאסר. בארי גזר על טביב חמישה חודשי עבודות שירות בשל הפציעה, שלושה חודשים בשל השמדת הראיה והשיבוש, קבע שהעונשים יהיו חופפים ברובם ושלח את טביב לשישה חודשי עבודות שירות. מכאן המתמטיקה הפשוטה שבה פתחנו: השמדת הראיה ושיבוש ההליכים, עבירות שלדעת המחוקק מצדיקות עד שמונה שנות מאסר, הסתיימו בחודש של עבודות שירות.


איפה האישום נגד אולמרט?


בארי אינו היחיד בכך. זהו רק תסמין של מערכת הנוהגת בסלחנות מופלגת, בלתי מובנת ובלתי מוצדקת במי שפוגעים בה עצמה. הנה עוד סיפור שפורסם השבוע ב-News1. השופט רמזי חדיד קבע בהליך אזרחי, שאברהם וקנין גזל 500,000 שקל מקשישה ערירית וחולת נפש. המנוול הזה לא הסתפק בכך, ולדברי חדיד גם מסר עדות שקר בבית המשפט. הייתי מצפה שמיד אחרי הקראת פסק הדין ייעצר וקנין על עדות שקר, עבירה שהעונש המירבי עליה הוא שבע שנות מאסר. זה לא קרה, וחדיד אפילו לא הורה להעביר את פסק דינו לידיעת המשטרה או הפרקליטות.

נלך למקרה הרבה יותר ידוע: אהוד אולמרט. השופט דוד רוזן אמר כמעט במפורש, שאולמרט שיבש את ההליכים הן במשפטו בירושלים והן במשפט הולילנד. הפרקליטות ביקשה וקיבלה את פתיחתו מחדש של תיק טלנסקי בנימוק שאולמרט מנע משולה זקן להעיד בסיבוב הראשון. בידיה הקלטות שלדעתה מבססות בצורה חד-משמעית עבירות של הדחת עד. מאחר שלפי הנטען אולמרט הבטיח לזקן תמורה כספית, מדובר בשני מקרים של עד תשע שנות מאסר כל אחד. ולמרות כל זאת - אין אפילו המלצה של המשטרה להעמיד לדין את אולמרט על כך.

בזיכרון עולים רק שני מקרים מן השנים האחרונות, בהם נעשה שימוש בסעיפים הרבים העוסקים בהגנת טוהר ההליך הפלילי והמשפטי. האחד: עד המדינה הכוזב בפרשת הבר-נוער, זאור חנקישייב, מואשם בבידוי ראיות. השני: דניאל מעוז, שרצח את הוריו, מואשם בבידוי ראיות ושיבוש הליכים. המשותף לשני המקרים הוא הפרופיל התקשורתי הגבוה שלהם, כאשר דומה שהמשטרה והפרקליטות יותר כועסות על כך שניסו/הצליחו לעבוד עליהן בתיקים כאלו, מאשר נוקטות במדיניות של הגנה על המערכת.

הגנה על המערכת - זה צריך להיות שם המשחק במקרים הללו. המחוקק קבע, ובצדק קבע, עונשים חמורים על עבירות הפוגעות בתקינות ההליכים. שהרי אם אפשר לשקר, לזייף, לבדות, לאיים ולשבש - חבל על הזמן ועל המשאבים. בואו נסגור את המשטרה, הפרקליטות ובתי המשפט. כי מערכת שבה ניתן לשקר, לזייף, לבדות, לאיים ולשבש ללא חשש מן התוצאות - מערכת כזו סופה להוביל לאי-צדק, לעינוי דין, לעיוות דין, להרשעת חפים מפשע ולזיכוי עבריינים.


עד 14 שנות מאסר


ראו את הענישה המירבית שקבע המחוקק לצידם של כמה מן הסעיפים בחוק העונשין בפרק שכותרתו "פגיעה בסדרי השלטון והמשפט":

• עדות שקר - שבע שנות מאסר.

• עדות שקר בעד טובת הנאה - עשר שנות מאסר.

• בידוי ראיה - חמש שנות מאסר.

• מסירת הודעות סותרות כדי להטעות - חמש שנות מאסר.

• השמדת ראיה - חמש שנות מאסר.

• הדחה בחקירה - חמש שנות מאסר.

• הדחה בחקירה באמצעות איום או טובת הנאה, תוך שימוש בנשק או בנוכחות שני אנשים - שבע שנות מאסר.

• הדחה בעדות - שבע שנות מאסר.

• הדחה בעדות באמצעות איום או טובת הנאה - תשע שנות מאסר.

• הדחה בעדות תוך שימוש בנשק או בנוכחות שני אנשים - עשר שנות מאסר.

• הדחה בעדות באמצעות איום או טובת הנאה, תוך שימוש בנשק או בנוכחות שני אנשים - 14 שנות מאסר.

• הטרדת עד תוך שימוש בנשק או בנוכחות שני אנשים - חמש שנות מאסר.

• מתן טובת הנאה או ניסיון לתת טובת הנאה כדי למנוע עדות - חמש שנות מאסר.

באותו פרק עצמו מצויות עבירות השחיתות החמורות, וראו את הענישה המירבית הקבועה בצידן: קבלת שוחד - עשר שנות מאסר; מתן שוחד - שבע שנות מאסר; מרמה והפרת אמונים - שלוש שנות מאסר. כלומר: המחוקק רואה את העבירות הפוגעות בטוהר ההליכים באותו חומרה שהוא רואה את עבירות השחיתות העיקריות, ולעיתים אף בחומרה רבה עוד יותר. ובכל זאת, למלחמה בשחיתות מוקדשים מיטב המשאבים, בעוד שאיש אינו פועל להגנה על המערכת. אבל אם המערכת לא תזכה להגנה, ממילא תיפגע - אולי בצורה אנושה - יכולתה להעניש את העבריינים האחרים.


בדלקת ריאות לא מתעסקים באלרגיה



את המצב הזה חייבים לשנות מן היסוד. אני לא אומר להעמיד לדין על כל עדות שקר או על כל שיחה בין נאשם לעד. אני גם מוכן לצאת מתוך הנחה, שכאשר אדם עומד לדין ונמצא במצוקה, הוא עלול ואולי אף צפוי לשקר. אני כן אומר, שבמקרים החמורים והבוטים צריך לעשות שימוש בכלים שנתן המחוקק, במיוחד כאשר הענישה שקבע לצידן של עבירות אלו מלמדת על החומרה הרבה שבה הוא רואה אותן.

בתי המשפט צריכים להימנע במקרים אלו מההדרגתיות שבה הם נוהגים, כאשר מתחילים להעניש על עבירות שכוחות אל. זה לא המקרה לתת שלושה חודשי עבודות שירות עכשיו, חצי שנה מאסר בעוד שנתיים, ושנות מאסר בודדות בשנת 2023. אי-ידיעת החוק אינה פוטרת, קובע כלל יסודי בדין הפלילי, ומי שמשקר/בודה/משבש/מאיים - הרי ברור לו שמעשיו חמורים ביותר.

העמדה לדין על עבירות אלו תטיל עומס נוסף על מערכות שממילא כורעות תחת הנטל, אבל אין ברירה. זוהי הגנה עצמית של שלטון החוק. במקרה הכי גרוע, תוותרו על כמה תיקים שוליים ותתמקדו בעיקר. כאשר אדם חולה בדלקת ריאות, לא מתעסקים באלרגיה שלו לאבק, כי אם הריאות לא יחלימו - האבק יהיה הבעיה הכי קטנה שלהן. כאשר מערכת אכיפת החוק סובלת, כמעט על בסיס יום-יומי, מתחלואים קשים של שקרים ושיבוש - לא מתעסקים בסמים ובגניבות ארנקים.

השינוי הזה חייב לבוא מיד ומלמעלה. פרקליט המדינה צריך להנחות את המשטרה והפרקליטות לתת עדיפות לתיקים בהם בוצעו עבירות בוטות של פגיעה במערכת אכיפת החוק. נשיאת בית המשפט העליון צריכה להנחות את השופטים להעביר לרשויות המתאימות את התיקים בהם נתקלו בעבירות כאלו. פסק דין מנחה אחד של בית המשפט העליון צריך לקבוע ענישה מחמירה ומרתיעה. החוק נתן את הכלים להגן עליו; יש להפעיל אותם.