צלצול הפעמון בכניסה לישורת האחרונה - 9 ימים לפני יום הבוחר מתחילה התייצבות של כוונות ההצבעה. המודעות לעובדת קיומן של הבחירות גוברת גם תודעתית ובעיקר הצורך להכריע בין חלופות אישיות. לעתים הפערים אצל הבוחר אינם גדולים ומכאן שינויים לעומת התשובות בסקרים. לדוגמה כאשר הבוחר נדרש להכריע בסקר ותת תשובה אחת בשעה נתונה והוא תומך 55% בליכוד ו-45% בבית היהודי הרי שבסקר יענה כי יצביע ליכוד אך בפועל ישנה רק במעט דעתו ויצביע הבית היהודי. השינוי אצלו באופן אישי אינו דרמטי אך לגבי תוצאות האמת בקלפי השוני גדול מאוד. כך אצל לא מעט בוחרות ובוחרים שהעדפתם לגבי כוונת ההצבעה אינה מוחלטת ומתחלקת בין מספר מפלגות (בדרך כלל באותו גוש).

הליכוד עומד בפני אתגר גדול מאוד. תפיסת "רק לא נתניהו" זוכה לתמיכה לא מבוטלת ובעיקר להתייצבות חד-משמעית של מרבית אמצעי התקשורת הממוסדים לצד מתנגדי נתניהו. גישה זו שיש בה הגזמה גדולה לכל דבר ביקורת על ראש הממשלה (בין אם מוצדקת ובין אם לאו) פעלה, בעבר, לא פעם בעד נתניהו משום "עשיית יתר" שבינה ובין המציאות פער עצום.

מאבקי פנים גושיים

מערכת הבחירות הנוכחית מתאפיינת, בעיקר, במאבקים פנים גושיים. בבחירות קודמות הליכוד היה יוצא מגדרו מאושר מפרסום דומה לזה שבידיעות אחרונות על נכונותו הגדולה של נתניהו לוויתורים מדיניים מפלגים כי בכך היה מעביר תומכי מרכז החפצים בפשרה מדינית לצידם. הפעם, ראשי הליכוד נכנסו לחרדה מהפרסום מחשש שיאבדו קולות למפלגות הימין ולא יזכו בקולות ממחנה המרכז. בלהט מערכת הבחירות איש בשני המחנות לא חשב שהעצמת הפרסום יכולה דווקא לסייע לליכוד במאבק על ראשות הממשלה. כך מצאנו עצמנו בהכחשה גורפת של בכירים בליכוד (במקום לציין שוב כי אין פרטנר בצד הפלשתיני) ולמרבה הפלא (אפילו המוזרות) להתבטאויות של ציפי לבני המצוטטת כמי שקוראת לנתניהו וותרן כלומר תקפה אותו מימין. אם, על-פי לבני, נתניהו היה וותרן מפליג הרי ברור שאין פרטנר פלשתיני וכל הקמפיין נגד נתניהו על-ידי אין ספור גופים כמו הגנרלים לשעבר ודומיהם אין לא על מה לסמוך.

הפגנת ה????? אלף "ישראל רוצה שנוי" - מאז ומתמיד עומדת השאלה מי מצליח להוציא המונים במוצאי שבת מהבית הממוזג לכיכר המיוזעת. פוליטיקאים ידועים או ידוענים מתחומים אחרים. לי התשובה ברורה וחד-משמעית. חשוב לזכור כי חשיבות ההפגנות / עצרות אלו היא במספר המשתתפים. בעבר בעצרות הבחירות המסכמות נאמו ראשי המפלגות שזוכים לאהדה ולקשב ציבורי רב. המוני אדם באו לעצרת הסיכום של המערך בה נאם המועמד לראשות הממשלה-פרס- ולצידו רבין (עצרת הצ'חצ'חים של דודו טופז) כמו גם לעצרת התגובה של הליכוד שבה הגיעו נחילי אדם להאזין למנחם בגין. עתה, בעיקר בגלל חוקי המימון (לדעתי בגלל חלוקת משאבים לא נכונה וקביעת סדרי עדיפויות מוטעים בניהול הקמפיין) העצרות נקיות מפוליטיקאים מכהנים.

עם כל הכבוד למאיר דגן, הרצוג מושך קהל פי כמה וכמה ממנו ואותו דבר לגבי עצרת הימין במוצ"ש הבא. נתניהו יכול להביא הרבה יותר קהל מכל דובר ימין אחר (איש רוח, שחקן קולנוע או כוכב כדורגל). דווקא בבחירות אלו שבהן הרצוג מנסה למצב עצמו כמועמד היחיד מול נתניהו ברור שהופעתו בעצרת הייתה עושה זאת וההוצאה על ארגונה מתקציב רשימת המחנה הציוני הייתה בעלת אפקט אלקטוראלי גדול פי כמה מכל סרטון/תשדיר או שלט חוצות עם או בלי צילום הרצוג. הדבר נכון, במידה לא פחותה, לגבי הליכוד ונתניהו.

בכל העצרות וההפגנות שהייתי שותף בארגונם (עצרת השלום בסיומה נרצח רבין, עצרת לתמיכה ביציאה מעזה, עצרת תמיכה בהסכמי אוסלו ועוד הרבה קודם לכן מצעד ועצרת תמיכה בהסכם הביניים עם מצרים (1975) בימי ממשלת רבין הראשונה) דאגנו שנבחרי ציבור שזכו וזוכים לאמון הציבור ותמיכתו המסיבית יהיו המובילים בשורת הנואמים.

מה שמעניין בהפגנות כאלו אינה רק השאלה מי הגיע, אלא דווקא מי לא היה שם: הפגנת מתנגדי נתניהו אפשר היה למצוא במיקרוסקופ דוברי רוסית, חובשי כיפות ותושבי פריפריה שאינה קיבוצית או מושבית. אני מעריך שאלו יאכלסו את הכיכר בשבוע הבא.

על מי יטיל הנשיא את הרכבת הממשלה הבאה?

בנוסף לכל המלל שנשפך על סוגיה זו (גם שלי) קיימת אפשרות סבירה שזהות המועמד תקבע דווקא על-ידי מי שלא יצליחו להיכנס לכנסת: מצב שבו מרץ לא יעברו את אחוז החסימה וכל ילכו לאיבוד 4 מנדטים של גוש השמאל (גם אם 2 מהם יגיעו למחנה הציוני) ימנע באופן מוחלט מהרצוג לבנות גוש של 60 חכי"ם שימנע מנתניהו להרכיב ממשלה. אפשרות דומה יכולה להיות גם בימין אם שס/יחד של אלי ישי לא יצליחו להגיע לארבעת המנדטים הנכספים. כרגע שתי הרשימות -הליכוד והמחנה הציוני- פועלות כדי לקושש עוד קולות בתוך המחנה שלהן, מהלכים שיכולים אולי להביא עוד מנדט בבחירות אך יטרפדו את הסיכוי להקים ממשלה בראשותם.

בשקט, בשקט יש מגמה של חזרת בוחרים ליש עתיד. מפלגה זו כמעט ולא נטלה חלק בהטלת הרפש ההדדית בין הליכוד למחנה הציוני. כמו-כן היא אינה מצטיירת במפלגה "רודפת מצליחנים" כמו שנראים בעיני הציבור מקצת מבכירי רשימת המחנה הציוני לכנסת (שפיר, יחימוביץ' ואחרים). גם בקרב ציבור העולים יש לרשימת יש עתיד "אפיל" מסוים בזכות גישתם לכלכלה חופשית-כלכלת שוק שציבור זה מצדד בו מאוד אחרי חווית הקומוניזם והסוציאליזם שממנו יש לו זיכרונות קשים (לוותיקים) ועדויות הורים קשות (לצעירים).

הטרנד של מערכת הבחירות

כרגע "הטרנד" של מערכת הבחירות זו של אלו המצביעים "בשביל הקטע" מבלי לנתח לעצמם את משמעות הצבעתם הוא לתמוך ברשימה הערבית המאוחדת. זה נשמע יפה. זה נראה יפה. זה שונה וזה חדשני ואופנתי. אם מגמה זו תמשך יכולה הרשימה הערבית המאוחדת להפוך להפתעת הבחירות למרות האפשרות שתהיה ירידה באחוז ההצבעה בקרב ערביי ישראל בגלל היעדר תחרות פנימית.

ביהדות התורה עושים מאמץ עצום (בעיקר אנשי דגל התורה) להתגבר על העימות הפנימי בין תומכי הרב שטיינמן לבין תומכי הרב אויירבך. בני ברק מול ירושלים. העימות הפנימי הזה כבר גרם להפסדו של משה ליאון בבחירות לעיריית ירושלים ויכול לפגוע אלקטוראלית גם בבחירות הקרובות.

בעניין הסכמי עודפים (נוכח הדיון על סירוב הרשימה הערבית המאוחדת לחתום על הסכם עם מרץ) צריך לדעת שלעתים הסכם עודפים דווקא מביא לאובדן מנדט (לא אכנס לחישובים המתמטיים בעניין) ובנוסף אם רשימה אינה עוברת את אחוז החסימה אזי להסכם אין תוקף.

ושוב ממוצע הסקרים של בחירות 2013 לעומת תוצאות האמת בסוגרים: הליכוד ביתנו 34 (31), העבודה 17 (15), הבית היהודי 14 (12) יש עתיד 11 (19), התנועה 7 (6), יהדות התורה 6 (7) עוצמה לישראל 2 (0) ועוד.